יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל  פה הזהב
נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה. 

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל  פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם:

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

מיליארד בני האדם הראשונים - ומה קרה אחרי כן

לפי רשומה שפורסמה שבוע שעבר בבלוג של לשכת המידע על אוכלוסיה (בשפה האנגלית) "מאחורי המספרים: בלוג על אוכלוסיה, בריאות וסביבה", האנושות הצליחה להגיע למיליארד איש רק בסביבות תחילת המאה ה-19, אחרי שמרבית ההיסטוריה האנושית כבר חלפה-עברה לה. הגענו למיליארד השני הרבה יותר מהר, כבר בשנת 1930. תוך שלושים שנה כבר היו בעולם 3 מיליארד איש, ו-14 שנה אחר כך, בשנת 1974, כבר היו ארבעה  מיליארד איש בעולם. מאותה שנה קצב הגידול של האוכלוסיה בעולם התייצב, כאשר כל 12-13 שנה מתווספים מיליארד איש לאוכלוסית העולם, הנאמדת כיום בשבעה מיליארד איש - מתוכם 2.5 מיליארד אנשים בסין ובהודו יחדיו, חצי מיליארד באיחוד האירופי, רבע מיליארד באינדונזיה וכמעט 200 מיליון איש בברזיל, נכון לשנת 2010. בארצנו הקטנטונת יש כ -7.5 מיליון איש, כלומר כגודל שכונה או שתיים בטוקיו, אשר על פי חישוב אחד מונה מעל שלושים מיליון תושבים (ולא אכנס כאן לשאלה כיצד מגדירים "עיר" ומי נחשב תושב של עיר ).

כולנו יודעים על הבעיות הסביבתיות והכלכליות הנובעות מגידול מהיר זה באוכלוסיה, אך מחבר המאמר, הדמוגרף קארל האוב, מזכיר לנו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כבר בשנות החמישים נשמעו אזהרות בנושא הגידול המהיר של אוכלוסיית העולם, ולמרבה המזל ארצות שונות כמו סין, הודו ואינדונזיה החלו לייחס חשיבות גדולה להאטת הפריון בארצותיהן. התוצאה היא שנשים במדינות העולם השלישי, שבשנות החמישים ילדו בממוצע ששה ילדים כל אחת, יולדות היום, בממוצע, רק 2.6 ילדים. כמובן, לא רק הילודה קשורה לגידול המהיר של האוכלוסייה, אלא גם הירידה הגדולה בתמותת תינוקות והארכת תוחלת החיים בצורה משמעותית ביותר במאה הנוכחית. ברוב ההיסטוריה האנושית, בני האדם חיו בממוצע 30-40 שנה. במאה העשרים חל שינוי חדבעניין זה, כשתוחלת החיים הממוצעת ברחבי העולם נעה כיום בין 67 שנה במדינות עולם שלישי ועד ל - 78 שנה במדינות המפותחות (ראו כתבה באנגלית כאן). אגב, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 80.7 שנה, מקום עשירי בעולם נכון לשנת 2009 (לפי טבלה זו, ויש כאן כתבה של אמנון רובינשטיין על הנושא הזה גם כן).

בקישור הזה ניתן לראות טבלה של אוכלוסיית כל המדינות נכון לשנת 2010.

כמוכן מצורפת כאן טבלה המראה בצורה גראפית את הזמן שלקח לאנושות להגיע לכל מיליארד איש נוספים:




יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

האם ריקוד הוואלס מאיים על התרבות ?

האם ריקוד הוואלס מאיים על התרבות שלנו? כן, זו שאלה לגיטימית. כך נכתב בטיימס של לונדון:

הריקוד הנכרי המגונה, המכונה "וואלס", הוצג ביום שישי האחרון בחצר המלוכה האנגלי...די במבט אחד על שילובם של איברים חושניים והיצמדותן של הגופות זו לזו...כדי להבין שהדבר רחוק מהאיפוק הצנוע שנחשב עד כה למאפיין הייחודי של נשות אנגליה. כל עוד מיצג מתועב זה הוגבל לזונות ונואפות לא סבורים היינו שיש להתייחס אליו; אבל משהדבר...נכפה על המעמדות המכובדים בחברה ע"י הדוגמא המרושעת של הנאצלים מהם, אנו חשים שמחובתנו להזהיר את כל ההורים מחשיפת בנותיהם למחלה מדבקת וקטלנית זו.

כמובן, מדובר בגליון משנת 1816 אבל זה עדיין משעשע. דור בא ודור הולך, ובכל דור הילדים מוצאים משהו חדש לעסוק בו, ובכל דור יש מבוגרים הרואים בכך איום על הציויליזציה כולה. היום מדובר במשחקי וידיאו, אימיילים,  איפון, GPS , פייסבוק ועוד ועוד; פעם זה היה הוואלס או שחמט. בקיצור, אפשר להירגע. שינוי אין פירושו חדלון. ואם אתם מחפשים אותי - תמצאו בפייסבוק...

המקור: מאמר בכתב העת הטכנולוגי Wired , ויש בו עוד דוגמאות רבות של "איומי העבר" על התרבות כולל: הטלפון, סרטים, קומיקס ורוקנרול.

יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

על עובדים זרים באירופה ומרוקו

ישראל געשה וסערה לאחרונה בעקבות הצעת חוק הנאמנות והמהלך לגירוש ילדים של עובדים זרים.  בעיית העובדים הזרים עלתה לכותרות גם באירופה עקב הצהרתה של קנצלרית גרמניה אודות כך שהניסיון ליצור חברה רב תרבותית בגרמניה נכשל. בעקבות הצהרה זו פרסמתי רשומה לגבי  "מהי חברה רב-תרבותית".
ברשומה הנוכחית ברצוני להביא שתי כתבות מעניינות העוסקות בבעיית העובדים הזרים - אחת מהן מתייחסת לאירופה וארה"ב, והשנייה למרוקו.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מהי חברה רב-תרבותית? תמצית מאמר

קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, הצהירה שבוע שעבר קבל עם ועדה ש"הניסיון ליצור גרמניה רב-תרבותית נכשל".נושא ההגירה מעסיק מאד את היבשת האירופאית בשנים האחרונות והידיעה צוטטה בהרחבה במקומות רבים. חלק מהערות הקוראים שראיתי טענו שחברה רב-תרבותית היא חברה בה כל תרבות חיה את חייה בנפרד מהשנייה ולכן מרקל טועה - גרמניה הצליחה ליצור בדיוק חברה רב-תרבותית כזו. כמובן, כשלא מסכימים על ההגדרה של מושג כל כך מרכזי, קשה מאד לנהל דיון רציונאלי. בעקבות זאת נזכרתי שפעם התבקשתי לסכם מאמר שדן בדיוק בנושא ההגדרה של רב-תרבותיות. המאמר פורסם בעברית (המקור המלא בסוף הרשומה) וכאן אני מצרף תמצית שלו. בלי קשר לעמדה שלנו בנושא, הוא נותן מפה טובה של האפשרויות השונות ולדעתי מעורר מחשבה (וזה תמיד טוב, לא?). אם כן:

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח - תיאור מקרה בברזיל

בשתי הרשומות האחרונות עסקנו בדמותה של האמא היהודייה בצורה מבודחת. יחד עם זאת, בשני המקרים, גם במעשה האם וארבעת בניה וגם בקטעם המתורגמים מהספר כיצד להיות אמא יהודייה, יש צד מעט אפל לאמהות - אלה הן אמהות הדואגות לצרכים שלהן, לא פחות משהן דואגות לצרכים של ילדיהן. ברשומה זו אני רוצה לספר על מקרה קיצוני בו אמהות מקריבות את ילדיהן - לשם סיפוק צרכיהן שלהן. בזמנו תופעה זו עלתה לכותרות בארץ, והיא נקראת תסמונת מינכהאוזן בה החולה מדמה סימפטומים של מחלה. כשאדם אחד גורם לאדם אחר להיות חולה - מדובר בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.  לאחרונה עבדתי על מאמר בנושא זה, וכאן אביא כמה קטעים מתוכו.

מחברת המאמר היא אנתרופולוגית בשם רות שפר-יוז (המקור המלא מצורף בסוף הרשומה), שחקרה במשך שנים ארוכות את החיים בעיירת צריפים הררית במזרח ברזיל. היא דנה במונח עצמו, ומתארת את התנאים המחרידים בעיירה, תנאים שבקושי מאפשרים חיים. לעיתים המצוקה האיומה גרמה לאמהות לצאת מדעתן, וחלקן הפגינו סימפטומים המזכירים את תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

כיצד להיות אמא יהודיה

אני מאד אוהב ספרים; גדלתי בתקופה שהאינטרנט עדיין היה חלום, הטלוויזיה הייתה בחיתוליה וטלפונים היו עם חוגה, רחמנא ליצלן. באותה תקופה ספרים היו אחד מאמצעי הבידור המרכזיים וגם דרך מצוינת להכיר אנשים ורעיונות ממקומות וזמנים אחרים. בעצם, ספרים היו הפייסבוק של פעם, רק בלי ה"פייס".

בכל אופן, עד היום אני  מאד אוהב חנויות ספרים ובייחוד חנויות לספרים  משומשים, בהן אני יכול להסתובב במשך שעות בלי  לשים לב איך הזמן עובר. תמיד יש בחנויות הללו מציאות וברשומה הזו אני רוצה לספר לכם על מציאה אחת כזו.

מדובר בספר קטן וחמוד באנגלית שנקרא "כיצד להיות אמא יהודיה" מאת הסופר היהודי-אמריקאי דן גרינברג. הספר יצא לאור בשנת 1964 בארה"ב, וכנראה מיד תורגם לעברית ויצא לאור בארץ באותה השנה תחת השם "איך להיות א יידישע מאמע". למרבה הצער הפסיקו להדפיס אותו, אם כי אני חושב שניתן להשיג אותו כספר משומש בחנויות מקוונות שונות .אני מניח שרוב הקוראים של היום לא נתקלו בספר זה וחשבתי שיהיה נחמד לתרגם כמה קטעים קצרים ממנו, בייחוד לאור ההתלהבות מהרשומה הקודמת על האמא היהודיה וארבעת בניה.

הספר פותח בתיאור התיאוריה הבסיסית:
התיאוריה הבסיסית
...כשעושים זאת נכון, להיות אמא יהודיה הוא מעשה אמנות - רשת מורכבת ומעודנת של טכניקות מתוחכמות. אם תשלטי בטכניקות אלו תזכי להצלחה ללא סייגים - תהיי מושא לקנאת חברייך ואבן היסוד של משפחתך. אך אם לא תצליחי לשלוט בטכניקות אלו, את מזרזת במו ידייך את בואו של היום השחור בו ילדך יגלה שהוא יכול להסתדר בלעדיך.
אחת הטכניקות החשובות היא האשמה:

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

מעשה באמא יהודיה וארבעת בניה

בדיחה שראיתי  אתמול באינטרנט על האמא היהודיה:

ארבעה אחים עוזבים את הבית והולכים ללמוד באוניברסיטה. הם נעשים רופאים ועורכי דין מוצלחים ועשירים. כעבור כמה שנים הם נפגשים לארוחת ערב בה הם מדברים, בין היתר, על המתנות שהם רכשו עבור אמם הזקנה שגרה בעיר רחוקה. 
האח הראשון אומר: "בניתי לאמא בית גדול". השני אומר "בניתי לה קולנוע פרטי בשווי מאה אלף דולר".  השלישי אומר "שלחתי לה מרצדס חדשה עם נהג פרטי."
הרביעי אומר "תשמעו את זה. אתם יודעים עד כמה אמא אוהבת לקרוא בתורה, ואתם יודעים שהיא כבר לא יכולה לעשות זאת כי הראייה שלה לא כל כך טובה. אז פגשתי רבי אחד שסיפר לי על תוכי שיכול לדקלם את כל התורה. לקח לעשרים רבנים שתים עשרה שנה ללמד את התוכי הזה. הייתי צריך להתחייב לתרום לבית הכנסת מאה אלף דולר לשנה, למשך עשרים שנה אבל תאמינו לי – זה היה שווה את זה. כל מה שאמא צריכה לעשות עכשיו זה להגיד פרק ופסוק והתוכי ידקלם לה אותו." האחים האחרים מאד התרשמו.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

פלדנקרייז: ייתכן שכל מה שאתם יודעים על ריפוי הוא שגוי לחלוטין

לפני כמה שבועות איילה טייכמן שמה קישור למאמר על פלדנקרייז שמאד אהבתי. לטובת אלו שאוהבים את שיטת פלדנקרייז אבל לא מבינים כל כך טוב אנגלית תרגמתי את המאמר והנה הוא לפניכם. המחבר הוא מיכאל סיגמן והמאמר פורסם לפני כמה חודשים בהאפינגטון פוסט.

פלדנקרייז: ייתכן שכל מה שאתם "יודעים" על ריפוי הוא שגוי לחלוטין

כשאמרתי למדריכת הפילאטיס שלי שהאימונים המשולבים על האופניים הנייחים רק מוסיפים נוקשות במותניים לכאב הכרוני שכבר יש לי בכתף, היא לא האמינה למשמע אוזניה: "אתה לא קולט?", היא שאלה, "הגוף שלך אומר לך למתוח את השרירים והגידים הכואבים."
זה נשמע לי הגיוני.

אבל כשהמורה לפלדקרייז/פיזיותרפיסטית סטייסי בארוס עודדה אותי לבוא לשיעור הקבוצתי שלה – אשר, כך תיארתי לעצמי, יהיו כולו מתיחות – חששתי. הפגישות הפרטניות שלנו התנהלו היטב אבל כיתות נוטות ליצור לחץ קבוצתי וחששתי שמא אמתח יתר על המידה איזור שהוא עדיין רגיש.

השיעור הדהים אותי. הדבר היחיד שעשינו היה לפתוח ולסגור את היד השמאלית שלנו באיטיות המרבית האפשרית. טוב, היה עוד משהו אחד: דמיינו שאנחנו עושים את אותו הדבר ביד ימין שלנו.

יום שני, 27 בספטמבר 2010

יונג ופרויד מבקרים באמריקה

אחד מתחומי העניין המרכזיים שלי במשך שנים רבות היה פסיכולוגיה. במסגרת התעניינות זו קראתי את מרבית ספריהם של יונג ואדלר ולא מעט מכתבי פרויד. כמוכן התעניינתי בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ובייחוד בתקופה בה הפסיכולוגיה נולדה - סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. במסגרת זו התגלגל לידי ספר המתאר את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה במכתבים: A History of Psychology in Letters מאת ל.ט. בנימין.
הספר מביא מכתבים הדנים בסוגיות ואישים חשובים בתחום הפסיכולוגיה במשך הדורות, החל מג'ון לוק ועד למסלאו.כאן ברצוני להביא חילופי מכתבים ידידותיים בין יונג לפרויד סביב סוגיית נסיעתם לארה"ב. השניים הוזמנו כדי להרצות באוניברסיטת קלארק, החוגגת 25 שנה להיווסדה. המכתבים מראים את היחסים הטובים ששררו בין פרויד ליונג, לפני "השבר הגדול" והחרם שפרויד הטיל על יונג (וגם על אלפרד אדלר, עוד תלמיד סורר של פרויד). כמוכן המכתבים מראים את ההתייחסות (המתנשאת) של "בני התרבות" האירופאים אל ארה"ב באותה העת.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

המשבר הכלכלי ביוון - מבט אל מאחורי הקלעים

יוון. כשאני חושב על יוון אני נזכר באקרופוליס בשעת הזריחה, אני חושב על ספרטה ואתונה, על ערש הדמוקרטיה, על סוקרטס ואפלטון ואריסטו - על הפילוסופיה שהיוותה את הבסיס של התרבות המערבית, יחד עם התנ"ך. אבל בכתבה רחבת היקף על המשבר הכלכלי ביוון, מייקל לואיס מצייר תמונה שונה לגמרי, תמונה של מדינה מושחתת ורקובה עד היסוד, של חברה ללא שום מצפן מוסרי, ללא ערבות הדדית, חברה שבה אדם לאדם זאב. לא הייתי מופתע לקרוא דברים כאלה על מדינת עולם שלישי, אבל יוון היא חלק מאירופה, אליה רבים בישראל נושאים את עיניהם, ולכן מוצדק בעיני להתעמק בשורשי המשבר ביוון. סיבה שנייה, מבחינתי, לעסוק במשבר ביוון היא הכתיבה המופלאה של מייקל לואיס, עיתונאי ומחבר ידוע שיכול לקחת כל נושא, אפילו המשעמם ביותר, ולהפוך אותו למותחן מרתק (לדוגמא: רב המכר שלו Moneyball, המתאר את מהפכת הסטטיסטיקה בבייסבול האמריקאי). אין ספק שהאיש יודע לספר סיפור, וכאן אביא תמצית ולעיתים אף תרגום מדויק של קטעים מהכתבה הארוכה שלו על יוון. מי שיכול לקרוא את המקור באנגלית שנמצא כאן - אני ממליץ.

הנה תמצית סיפור המשבר הכלכלי ביוון, ע"פ מייקל לואיס:

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

כמה עוזרים צריך כל חבר כנסת?

מקובל בישראל, או לפחות בתקשורת הישראלית, להראות ולהדגיש עד כמה נבחרי הציבור שלנו מושחתים וטפשים. בהקשר זה נתקלתי השבוע במספר הבא: 18 אלף. זה מספר האנשים העובדים בבית הנבחרים האמריקאי שתפקידם לסייע למאה סנטורים  ו 435 צירים בבית הנבחרים (הידיעה המקורית  כאן). חישוב פשוט מראה שלכל "חבר כנסת" אמריקאי יש בממוצע צוות של 33 עוזרים. האם זה הרבה או מעט? אני לא יודע איך אפשר לדעת. אבל אני כן יודע, למשל, שבשנת 1919היו לכל סנטור/ ציר בבית הנבחרים 2 עוזרים, ובשנת 1975 מספר זה עלה ל-18. העלות של העוזרים איננה זולה - חלקם מרוויחים מעל למאה וחמישים אלף דולר בשנה - פי שלוש מהשכר החציון בארה"ב ושכר נאה ביותר על פי כל קנה מידה  (המספרים מכאן). ואם זה לא מספיק, מתברר שעובדי בית הנבחרים לא אוהבים לשלם מקדמות מס, כשבסוף שנת 2009 הצטבר פיגור של כמעט 10 מיליון דולר בתשלומי המס של עובדי בית הנבחרים. בקיצור, חוצפה יש לא רק בישראל... (ראה כתבה בוושינגטון פוסט).
מה קורה בישראל? לפי הכתבה הזו מעיתון "הארץ" (שנת 2009) לכל חבר כנסת יש שני עוזרים פרלמנטאריים, אחד לעניינים פרלמנטאריים והשני שעוסק בדוברות, המשתכרים שכר צנוע יותר - בין 8-10 אלף ש"ח לחודש, פחות מפי שניים מהשכר החציון במשק, שעמד בשנת 2008 על 5850 ש"ח ברוטו (לפי החישוב כאן). בהיותם שכירים, כמובן שאין להם אפשרות לא לשלם מס הכנסה.
האם עוזרי הפרלמנט הישראליים מושחתים? לפי הכתבה ב"הארץ" הם דווקא נשמעים לי מאד אנושיים ואף חביבים. מספר חברי פרלמנט המאמינים בדמוקרטיה ישירה אפילו פתחו בלוג שנראה לי מעניין וכנה - בהחלט מומלץ (אם כי העדכון האחרון היה בתחילת יוני. אני מקווה שאחרי הפגרה הם יחזרו לכתוב).

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

המלחמה בסמים - האם ענישה חמורה עוזרת או מזיקה?

המלחמה בסמים הפכה זה מכבר לחלק מחיי היום יום שלנו בדמות מסעי פרסום, חקיקה והצהרות של אנשי חינוך ופוליטיקאים על "הנגע" של הסמים שיש "לבער". בהקשר זה נתקלתי לאחרונה בשני מחקרים על מדיניות ממשלתית כלפי סמים בשתי מדינות שונות (דרך הבלוג של המכון לענייני כלכלה , ארגון בריטי).

יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

האם הטכנולוגיה הדיגיטאלית תביא לדמוקרטיזציה של הידע גם באקדמיה?

אחד הקריטריונים החשובים להתקדמות בסולם הדרגות האקדמי הכוללת, בין היתר, את הקביעות המיוחלת, הוא פרסום מאמרים בכתבי עת עם ביקורת עמיתים. יש דירוג ידוע של כתבי העת השונים וכל מאמר שמתפרסם מקבל ניקוד בהתאם למעמד של כתב העת בו הוא יצא לאור. ביקורת עמיתים היא התהליך בו כמה בכירים בתחום עוברים על המאמר, בודקים את האמינות והאיכות שלו ומאשרים או פוסלים את המאמר לפרסום. זהו תהליך שאורך זמן רב וכולו מתנהל בין מעט מאד אנשים. 

עם כניסת הטכנולוגיה הדיגיטאלית לחיינו והתפוצה הרחבה של האינטרנט, מתעוררות אפשרויות חדשות, למשל, ביקורת עמיתים באינטרנט, שבה משתתפים עמיתים רבים יותר מרחבי העולם או אפילו כלל ציבורהמתעניינים בנושא. היתרונות הם מהירות ועושר של תגובות וכמובן שיתוף הציבור במידע האקדמי, שלרוב נמצא רק בכתבי העת שעולים ממון רב (למרות שהציבור משלם מיסים, המממנים במידה רבה את כל האקדמיה...). החסרונות של שיטה זו הם ביטול או לפחות מיתון הההיררכיה בין האקדמיה לציבור ופתיחת חומות האקדמיה לציבור המתעניין, כלומר ביטול האקסלוסיביות של האקדמיה, ובמידה מסוימת דמוקרטיזציה של הידע. כפי שניתן לראות, הסיכוי לא פחות גדול מהסיכון.

למה אני מספר את כל זה? כי כתבה בניו-יורק טיימס (דרך אתר TechDirt) מספרת על ניסוי של כתב העת המכובד "רבעון שייקספיר", העוסק במחקר מתקדם של שייקספיר:

"תוך שילוב של שיטות מסורתיות וחדשות, כתב העת העלה לאתר ארבעה מאמרים שטרם התקבלו לפרסום כשקבוצה קטנה של מומחים בתחום  - מה שהגברת רו מכנה "מיקור ההמונים" שלנו - הוזמנה להעיר הערות באתר האינטרנט  mediacommons , שהוא רשת אקדמית דיגיטאלית. לאחר הרשמה גם אחרים יכלו להעיר את הערותיהם. בסופו של דבר 41 איש העירו 350 הערות שרבות מהן זכו לתגובות הכותבים. המאמרים המתוקנים נבדקו ע"י העורכים של הרבעון שהחליטו לכלול אותם בגיליון הבא של כתב העת."
בהמשך, הכתבה מספרת על אחד המחברים שהיה מופתע מאיכות ועושר ההערות והמהירות שבה הכל התנהל. על כן, האם אנו עומדים בפני עולם חדש ונפלא גם באקדמיה?


יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

האם שחמט מנוון את הנוער?

שאלה זו הועלתה במגזין המדע היוקרתי סיינטיפיק אמריקן. כך נכתב שם:

"על פני המדינה מתפשטת התרגשות זדונית ללמוד ולשחק שחמט, וכבר קמו מועדונים רבים לאימון במשחק זה בערים ובכפרים. מדוע עלינו להצטער על כך, ניתן לשאול? ואנו עונים: שח איננו אלא שעשוע , בעל אופי נחות, השודד מהמוח זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש לתחביבים בעלי דרישות אציליות יותר, בעוד הוא עצמו איננו מביא שום תועלת לגוף. משחק השח רכש מוניטין יקר כדרך למשמע את המוח, אבל אנשים אשר בעיסוקיהם מרבים לשבת, חלילה להם מלעסוק במשחק חסר חן זה; מה שדרוש להם הוא התעמלות בחוץ - ולא סוג זה של לוחמה מנטאלית."
כן, זה אמיתי. אלא מה? המאמר פורסם בשנת 1859. הנושא הועלה שוב בהקשר לקריאה של הנשיא האמריקני אובאמה לציבור האמריקאי לדאוג יותר לבריאות. בין היתר הוא קרא להרחיק את הילדים ממשחקי הוידיאו ולעודד אותם לשחק בחוץ. הדמיון בין שתי הגישות - כלפי שח וכלפי משחקי וידאו - משעשע למדי. באתר TechDirt, שם קראתי על כך, נותנים זאת כדוגמא לכך שתמיד יהיו אנשים שיפחדו מהחדש. אני לא גדלתי עם משחקי הוידיאו ולכן קשה לי לומר משהו בנושא, חוץ מזה שהאחיינים שלי, שמשחקים המון ב  Wii שלהם,  לא נראים רע בכלל. מצד שני, הם גם לא משחקים שח...

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מה הקשר בין אכילת בשר להתחממות כדור הארץ ?

לפני זמן מה נתקלתי בכתבה קצת ישנה שטוענת שאכילת בשר מהווה גורם מאד משמעותי בהתחממות כדור הארץ. בתור מי שסובל מהחום, ויש לו גם סיפור עם בשר, הכתבה עניינה אותי, וחשבתי שאולי תעניין גם אחרים. לטובת אלו שאינם דוברי אנגלית או שזמנם קצר, אני מצרף כאן סיכום-תרגום של : מאמר עם בשר/ עזרא קליין, וושינגטון פוסט (2009).