כיצד להיות אמא יהודיה

אני מאד אוהב ספרים; גדלתי בתקופה שהאינטרנט עדיין היה חלום, הטלוויזיה הייתה בחיתוליה וטלפונים היו עם חוגה, רחמנא ליצלן. באותה תקופה ספרים היו אחד מאמצעי הבידור המרכזיים וגם דרך מצוינת להכיר אנשים ורעיונות ממקומות וזמנים אחרים. בעצם, ספרים היו הפייסבוק של פעם, רק בלי ה"פייס".

בכל אופן, עד היום אני  מאד אוהב חנויות ספרים ובייחוד חנויות לספרים  משומשים, בהן אני יכול להסתובב במשך שעות בלי  לשים לב איך הזמן עובר. תמיד יש בחנויות הללו מציאות וברשומה הזו אני רוצה לספר לכם על מציאה אחת כזו.

מדובר בספר קטן וחמוד באנגלית שנקרא "כיצד להיות אמא יהודיה" מאת הסופר היהודי-אמריקאי דן גרינברג. הספר יצא לאור בשנת 1964 בארה"ב, וכנראה מיד תורגם לעברית ויצא לאור בארץ באותה השנה תחת השם "איך להיות א יידישע מאמע". למרבה הצער הפסיקו להדפיס אותו, אם כי אני חושב שניתן להשיג אותו כספר משומש בחנויות מקוונות שונות .אני מניח שרוב הקוראים של היום לא נתקלו בספר זה וחשבתי שיהיה נחמד לתרגם כמה קטעים קצרים ממנו, בייחוד לאור ההתלהבות מהרשומה הקודמת על האמא היהודיה וארבעת בניה.

הספר פותח בתיאור התיאוריה הבסיסית:

התיאוריה הבסיסית
...כשעושים זאת נכון, להיות אמא יהודיה הוא מעשה אמנות - רשת מורכבת ומעודנת של טכניקות מתוחכמות. אם תשלטי בטכניקות אלו תזכי להצלחה ללא סייגים - תהיי מושא לקנאת חברייך ואבן היסוד של משפחתך. אך אם לא תצליחי לשלוט בטכניקות אלו, את מזרזת במו ידייך את בואו של היום השחור בו ילדך יגלה שהוא יכול להסתדר בלעדיך.

אחת הטכניקות החשובות היא האשמה:

כיצד להפעיל אשמה
בבסיס כל הטכניקות של האמא היהודיה שוכנת היכולת לטעת, לגדל ולקצור רגשות אשמה. השולטת ברגשות האשמה - שולטת בילד. ישנו פתגם עממי עתיק הטוען: "הכה את ילדך מדי יום; אם אתה לא יודע מה הוא עשה שזה מגיע לו - הוא יידע". תיקון קל לאמרה זו נותן לנו את חוק היסוד של האמא היהודיה: "תני לילדך לשמוע אותך נאנחת מדי יום; אם את לא יודעת מה הוא עשה כדי לגרום לך סבל כזה - הוא יידע."

הטכניקה הבאה היא:

טכניקה של סבל בסיסי
כדי לשלוט בטכניקה של הסבל הבסיסי עלייך ללמוד היטב את פרסומות הלפני- ואחרי בטלוויזיה. שימי לב בייחוד לפנים של השחקן בטרם נטל את המוצר המפורסם. שימי לב לעיניים החצי-סגורות, הגבות המקומטות, השפתיים הנוטות מטה בקצוות - זו הבעת כאב שיכולה לנבוע רק משלושה טיפולי שורש רצופים או דלקת קיבה איומה. זוהי הבעת הפנים הבסיסית. למדי אותה היטב. התאמני עליה כמה פעמים ביום מול המראה. אם מישהו תופס אותך באמצע ושואל מה את עושה פשוט אמרי: "אני בסדר, זה שום דבר, בטח זה יעבור." יש לומר זאת בקול שקט אך ברור, הרומז על סבל מבלי לבטא אותו בצורה גלויה. כשמבצעים זאת כראוי - מתקבל הטון הבסיסי.

בהמשך יש תרגילים:

תני לבנך יוסי שתי חולצות טריקו מתנת יום הולדת. כשהוא לובש אחת מהן הביטי בו בעצב ואמרי בטון הבסיסי: "ואת השנייה לא אהבת?"

 ואחרון חביב, לקראת סוף הספר המחבר דן בהתמודדות האם היהודיה עם נושא המין והנישואין, ועוסק בין היתר בבעיה הכאובה של הבת שלא מצליחה להתחתן:

המוצא האחרון
בתך בילתה ללא הועיל קיץ אחרון בטיול קבוצתי מאורגן לאירופה או יפן או ארה"ב. היא כבר מעל גיל 25 ורחמנא ליצלן - עדיין אין לה שום בן זוג רציני באופק. מה יש לעשות?
1 - חשבי על המצב בנחת
2 - שקלי את כל ההיבטים של העניין
3 - שקלי את כל האלטרנטיבות
4 - הכנסי לפאניקה

תלכי אל בתך. עטי על פנייך את הבעת הפנים הבסיסית, ובטון הבסיסי אמרי לה את הדברים הבאים, אחרי שלמדת אותם בע"פ:
"אני רוצה לומר לך משהו חשוב."
"מה?"
"ניסיתי להיות אמא טובה עבורך אבל אני מניחה שנכשלתי."
"אלוהים."
"אלוהים יודע כמה סבלתי כדי לגדל אותך כמו שצריך, ללמד אותך לדאוג לעצמך, לשבת ישר - אל  תשמטי כתפיים כשאני מדברת אליך - נתתי לך בגדים נחמדים ללבוש, חינוך ראוי לשמו. מה ביקשתי בתמורה - הכרת תודה? שמעי נא, אני יכולה להסתדר בלי הכרת תודה ובכל מקרה לא הייתי מקבלת אותה, שתינו יודעות את זה."
"אמא, בחייך..."
"בסדר, בסדר. אני לא מתלוננת. כל מה שאני אומרת הוא: אני לא נעשית צעירה יותר. הייתי רוצה לדעת לפני שאני מתה שאת נשואה ושמחה ולא לבדך בעולם. תאמיני לי, אני אלך עם חיוך לקבר שלי אם לפניכן אראה ואחזיק בחיקי כמה נכדים."
"נו, מה אני אמורה..."
"בסדר, תשמעי, אני יודעת שניסית. אני לא אומרת שלא. העניין הוא שאולי הייתי ביקורתית מדי כלפי הגברים שיצאת אתם. (פונה לתקרה) : האם זה חטא לרצות שלילדים שלך יהיה רק הטוב ביותר? (לבת): מה שאני אומרת הוא: אולי לא כל כך חשוב שתתחתני רק עם איש צווארון לבן. אחרי הכל, אבא שלך היה בעסקי הכפתורים לנשים. אז תמשיכי לחפש, ואם תתקלי בבחור נחמד ותתאהבי בו ואם הוא יתאהב בך ואם - ואני מקווה שהשם לא יצלה את הלשון שלי בגלל שאני אומרת את זה - אם הבחור הזה איננו בוגר מכללה...בסדר - אני אומרת בסדר, קדימה, תתחתני אתו! (כאן הפסקה קצרה ואז בשקט): עד אז ממילא אבא שלך ואני בטח נהיה כבר בקבר."

הספר נכתב בשנת 1964... עם כל המהפכה הטכנולוגית שעברנו מאז, עושה רושם, בעיני לפחות, שלא כל כך הרבה השתנה מאז. מה אתם אומרים?