בשתי הרשומות האחרונות עסקנו בדמותה של האמא היהודייה בצורה מבודחת. יחד עם זאת, בשני המקרים, גם במעשה האם וארבעת בניה וגם בקטעם המתורגמים מהספר כיצד להיות אמא יהודייה, יש צד מעט אפל לאמהות - אלה הן אמהות הדואגות לצרכים שלהן, לא פחות משהן דואגות לצרכים של ילדיהן. ברשומה זו אני רוצה לספר על מקרה קיצוני בו אמהות מקריבות את ילדיהן - לשם סיפוק צרכיהן שלהן. בזמנו תופעה זו עלתה לכותרות בארץ, והיא נקראת תסמונת מינכהאוזן בה החולה מדמה סימפטומים של מחלה. כשאדם אחד גורם לאדם אחר להיות חולה - מדובר בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. לאחרונה עבדתי על מאמר בנושא זה, וכאן אביא כמה קטעים מתוכו.
מחברת המאמר היא אנתרופולוגית בשם רות שפר-יוז (המקור המלא מצורף בסוף הרשומה), שחקרה במשך שנים ארוכות את החיים בעיירת צריפים הררית במזרח ברזיל. היא דנה במונח עצמו, ומתארת את התנאים המחרידים בעיירה, תנאים שבקושי מאפשרים חיים. לעיתים המצוקה האיומה גרמה לאמהות לצאת מדעתן, וחלקן הפגינו סימפטומים המזכירים את תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.
על תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (MBP - Munchhausen by Proxy) המחברת אומרת:
"MBP תואר כמחלה סוציו-פסיכיאטרית של אמהות שהתמכרו לתשומת לב רפואית אחרי שהן למדו מהנסיון שלהן שהן יכולות להכניס בחייהן דרמה, עושר ומורכבות ע"י המצאה או הגזמה – או במקרה הגרוע ביותר – גרימה - של מקרי חירום רפואיים לילד אחד או יותר שלהן. חוקרים אחדים ראו ב MBP פתולוגיה של אמהות שבה התינוק או הילד הקטן מצטמצם לרמה של אובייקט בלתי-אישי ומחופצן, באמצעותו האם תובעת כביכול תשומת לב רפואית ומקנה לעצמה את ה"רווחים המשניים" של המחלה: תשומת לב, טיפוח, דאגה. התינוק המחופצן הוא כלי המשחק המרכזי ב"יחסי הפנטזיה המעוותים של האם עם רופא רב עוצמה". הרופא כל כך מתעוור ע"י ההערצה המזויפת של הפסבדו-אם כלפיו, עד שהוא איננו מסוגל לראות שהנזק שהיא גורמת לילד הוא תוצר לוואי של יחסי הרופא-מטופל."
לדבריה של שפר-יוז ,במקרה הספציפי של אותה עיירה בברזיל, נראה שמדובר במחלת נפש הקשורה גם לתנאים עצמם, שהם קשים מנשוא:
"מרבית הנשים שעבדתי אתן במהלך השנים היו אמהות "גיבורות" מבחינת המאבק האמיץ שהן ניהלו על מנת לגדל עד לבגרות 2-3 מתוך 8-9 הילדים שנולדו להן, בממוצע, בייחוד בהתחשב באיומים הרבים על הישרדות ילדים אלו: היעדר מים נקיים וסניטציה בסיסית, חוסר היכולת להניק בתנאי העבודה השכירה בכפר, ההסתמכות על אבקת חלב מדוללת, ההשפעה של מחסור במזון, מחלות מדבקות והיעדר טיפול רפואי נאות.
בקרב יותר ממאתיים משפחות בעיירת הצריפים שנחקרו בין השנים 1982 – 2001, היו מספר קטן של אמהות שהתמוטטו תחת כובד המשקל של עוני קיצוני והלחץ של הצרכים הבלתי מסופקים שלהן עצמן, בנוסף להזנחה חברתית. אמהות אלו לא יכלו לטפח את התינוקות שלהן. אמהות צעירות מאד וחסרות ניסיון בעיירה – כולל כמה מהן שהיו מאד מיואשות – לעיתם ניגשו לתינוקות שזה עתה נולדו להן, כאילו היו חפצים זרים או מוצרי צריכה מתכלים. לעיתם אמהות דיברו על התינוקות שלהן כמתחרים או כפרזיטים הניזונים מהגוף שלהן עצמן, הורסים את הבריאות והיופי שלהן ומפריעם לחיפוש שלהן עצמן אחר אהבה, הצלה, ומידה של אושר, והן התייחסו אל התינוקות שלהן בהתאם."
בהמשך שפר-יוז אומרת שבחלק מהמקרים אמהות השתמשו בילדיהן כדי לפצות עצמן על מצבן, לעיתים עד כדי גרימת מוות לאחד מילדיהן:
"כשאמהות חזקות שאכלו היטב, ישבו לצד ילדים מורעבים, כמעט שלדים".
"כך היה במקרה של מריה דה-פרזרס (מריה של התענוגות) והילד-שלד שלה גיל-אנדרסון. בצריפון של נושאת המים, דונה דלינה, השלד של פעוט, הנכד של הנכד שלה, נישא בידיו של ילד גדול יותר. כשנשאלה מה הבעיה דלינה ענתה שהוא חולה כי איננו אוהב לאכול – אוכל מגעיל אותו. אמו של הילד, צעירה רחבה וכבדה בת 17 בשם מריה דה פרזרס, הסבירה שגיל אנדרסון, למרות שהיה כבר בן11 חודשים, מוכן לאכול רק כפית אחת של מים עם אבקת חלב ליום. היא הציגה את אספקת המזון שלו: קופסא מלוכלכת של אבקת חלב, כמעט ריקה. התינוק שקל לא יותר מ 3-4 קילו ונראה דומה מאד ל ET. . לא היו אצלו סימנים של שלשול, כאב או חום. בוודאי היה רק רעב. תינוקות מורעבים לעיתים קרובות מאבדים את התיאבון ונהיים 'אכלנים בררניים'.
אבל המשפחה התעקשה שהוא בהחלט חולה. האם היא לא לקחה את התינוק פעמים רבות לכמה בתי מרקחת בעיר? כל אחד נתן לה תרופות לרפא אותו. מריה הציגה בגאווה את המדף ובו מעל לתריסר בקבוקים ושפופרות של תרופות במרשם, כולם אחרי שימוש חלקי, מוצגים כמו קדושים על מזבח הבית: אנטיביוטיקה, משככי כאבים, מרגיעים, כדורי שינה ומגרה תאבון. נתנו לגיל תרופות – כולל אחת מהן שמיועדת לגרום לתינוק לחוש רעב – ובו בזמן מנעו ממנו באופן שיטתי לאכול.
מריה סירבה לאפשר לילד להתאשפז בבית חולים לילדים כדי לקבל טיפול נמרץ ותזונה מדודה. החבר שלה יהרוג אותה, כך אמרה. במקום זה שכנעתי אותה שאביא לה אוכל מיוחד לצריף שלה: דיסות של ירקות ופירות מבושלים והרבה חלב טרי. בתחילה, גיל ירק החוצה כל מה שניתן לו, אבל אז הוא החל לאכול, תחילה בזהירות ואחר כך בתאווה. מריה צחקה ואמרה שהיא נדהמת שהוא יכול לאכול דברים כאלה. אבל כל יום האוכל שאמור היה להספיק לו ליומיים שלושה נעלם. כשנשאלו על כך, מריה ודלינה הודו שהן אכלו את האוכל שגיל "לא אהב". שוב, גיל הוצא אל מחוץ למעגל המשפחתי. "אסור לבזבז אוכל כל כך טוב" אמרה הסבתא רבא הזקנה.
חוסר יכולתה של מריה ובני משפחתה להכיר ברעב של גיל – כשהן כל כך עסוקות ברעב של עצמן – הוא אולי מובן. הרעב של השתיים היה יותר מרעב לחומר. מה שקשה יותר לקבל הוא יחסם של הרופאים והרוקחים שמכרו למריה משככי כאבים וכדורי שינה על מנת להשקיט את התינוק המורעב. המוות, אחרי הכל, הוא המרדים האולטימטיבי, והמטפלים המעוותים לא היו צריכים לטרוח כל כך. רופאים קליניים כבר אבחנו את תת התזונה שלו כ"עצבנות של תינוקות." היה זה אבחון מפואר שמריה הסכימה לו וחזרה עליו שוב ושוב באוזני שכניה. הליקוי המנטאלי האמיתי נמצא בריקוד המעוות שקשר בין מריה, סבתה והרופאים – ריקוד של גרימת מוות והצלה רפואית מזויפת. אם ישנה טרגדיה של אמהות מזויפת בסיפור זה, הרי ש ישנה גם טרגדיה של פסבדו-רופאים התורמים להעמסת תרופות רבות מדי על מרסיאה וגיל אנדרסון נוכח המצוקה הפשוטה שלהם. האם "הלא מספיק טובה" זקוקה לשיתוף פעולה של רופא לא מספיק טוב בעצמו כדי להשלים את המעגל."
המחברת מסכמת:
"ברור שאהבת אם איננה טבעית, ובכל מקום חשיבה ופרקטיקה אמהית הם תערובת של דימויים, משמעויות ופרקטיקות המלאות משמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. כל האמהות הן אמהות 'מאמצות', או 'פיקטיביות' במובן זה שעליהן לבחור האם לקבל את התינוק למעגל החסות והטיפול שלהן. מספר קטן של אמהות סוטות משתמשות באסטרטגיה של מחלה כדי להשליך על התינוקות שלהן את הצרכים והתביעות שלהן שלא זכו למענה, וזהו מאפיין מרכזי ומגדיר של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח."
עד כאן הבאתי קטעים קצרים מתוך המאמר באנגלית, שהוא ארוך ומפורט מאד ומבטא בצורה מלאה את המורכבות של המצב באותה עיירה בברזיל ושל התסמונת הזו עצמה באופן כללי ובמקומות שונים בעולם.
עבור סטודנטים, מרצים ואנשי מקצוע המתעניינים בנושא ואשר יש להם נגישות לספריה ומאגרי המידע, אני מצרף כאן את הפריט הביבליוגרפי במלואו:
Scheper-Hughes, N. (2002). Disease or deception: Munchausen by proxy as a weapon of the weak. Anthropology and Medicine, 9(2),153 - 173.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה