על הקשר בין מוסיקה קלאסית, תהליכי מודרניזציה, יפן והעולם המוסלמי

בשנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית מקסימה בשם "קשרים", בהנחייתו המלהיבה של ג'יימס בורק. עבורי, הקסם של הסדרה היה ביכולתה לקשור בצורה הגיונית לגמרי בין תופעות שונות ומשונות, מתקופות היסטוריות רחוקות מאד זו מזו. כך למשל, ניתן היה ללמוד על הקשר בין רפואה בחצר המלכה הבריטית במאה ה-16 לבין המצאת טלוויזיה, בין גידול כבשים לבין המצאת המחשב ועוד (הסדרה כולה נמצאת ביוטוב, באנגלית). קשרים כאלה תמיד סקרנו אותי ולאחרונה נתקלתי במאמר שמנסה – ומצליח – לקשור בין כמה דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות זה לצד זה במשפט או במאמר אחד: יפן, אסלאם ומוסיקה קלאסית.

המאמר נכתב ע"י ד"ר דניאל פייפס, מזרחן אמריקאי שמפרסם מאמרים גם בתקשורת הישראלית. לאחרונה נתקלתי במאמר ישן שלו, משנת 1998, על הקושי של חברות שונות לעבור את תהליך המודרניזציה. במסגרת זו הוא משווה בין התרבות היפנית לתרבות המוסלמית ומקיש מיחסן למוסיקה הקלאסית על יחסן הכולל למערב ולמודרניות. בעיני, המאמר מעורר מחשבה ועדיין רלוונטי. על כן, ברצוני להביא כאן סיכום נרחב של הדברים לטובת הקוראים דוברי העברית. המאמר התפרסם במקור ברבעון Middle East Quarterly באנגלית ונמצא בקישור זה.

"האם ניתן לעבור תהליך של מודרניזציה בלי להתמערב?" שואל פייפס. "זהו חלומם של כל העריצים בעולם, החל ממאו בשמאל וכלה בחומייני בימין: כולם מחפשים אחר כלכלה הצומחת במהירות ועוצמה צבאית, ללא הטִרְדה הכרוכה בדמוקרטיה, שלטון החוק והחיפוש אחר אושרו של היחיד. הם מקבלים בברכה את הטכנולוגיה הרפואית והצבאית האמריקאית אך דוחים את הפילוסופיה הפוליטית ואת התרבות הפופולארית שלה. טכנולוגיה ללא מטען תרבותי הוא האידיאל שלהם."

 "אך למרבה הצער" ממשיך פייפס, "כדי להפיק תועלת מלאה מהיצירתיות של המערב, יש לשקוע לגמרי בתוך התרבות המערבית שהולידה אותה. המודרניות אינה קיימת בפני עצמה אלא מחוברת באופן מהותי ובלתי ניתן לניתוק מיוצריה. רמות גבוהות של צמיחה כלכלית תלויות לא רק בחוקי המס הנכונים אלא באוכלוסייה המודעת לחשיבותו של הדיוק בזמנים, אוכלוסייה שהטמיעה את מוסר העבודה ואת דחיית הסיפוקים הנלווית אליו. לא ניתן לשלוף טייס קרב מכפר, כי טייס כזה חייב להכיר ולהפנים השקפת עולם שלמה."

לפי פייפס "המוסיקה המערבית מוכיחה נקודה זו בבהירות יוצאת מהכלל דווקא בגלל שהיא כל כך לא רלוונטית למודרניזציה. נגינתה של סונטת קרויצר אינה מוסיפה דבר לתוצר הלאומי הגולמי, והפקת הנאה מהאופרה אינה משדרת כוח. עם זאת, כדי להיות מודרני לגמרי, יש לשלוט במוסיקה מערבית - ישנה קורלציה ברורה בין שליטה כזו לבין עושרן וכוחן של מדינות, כפי שניתן להסיק מהחוויה של שתי ציוויליזציות שונות: היפנית והמוסלמית. חוסר הנכונות של האסלאם לקבל את המוסיקה המערבית ניבא את הקושי הכללי שלו עם המודרניות; השליטה היפנית בכל הסגנונות, החל מהקלאסי ועד לג'אז, עוזרת להסביר הכל, החל מהין החזק וכלה ביציבות הממסדית של יפן"

בהמשך פייפס מפרט על כל תרבות בנפרד:

מלחמות ומפות: תרשים זרימה של פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812

בשנים האחרונות נהוג ללעוג לצרפתים על נחשלותם הצבאית, אולי בשל מפלתם במלחמת העולם השנייה שבה צרפת נכנעה במהירות וכמעט ללא תנאי לכוחות צבא גרמניה, וזאת אחרי שהגנרלים הצרפתיים לא הפסיקו להתרברב מה יקרה לגרמנים אם הם יעזו לפלוש...
אבל בתקופות קודמות, הצרפתים דווקא נחשבו למעצמה צבאית והיו מעורבים במלחמות עזות וכיבושים מרהיבים באירופה וברחבי העולם. אחד מנסיונות הכיבוש הנועזים ביותר היה הפלישה של נפוליון לרוסיה. מסעו החל בסוף יוני 1812 והסתיים באמצע דצמבר של אותה שנה. אמנם נפוליון, שעד אז נחשב למצביא צבאי מבריק ובלתי מנוצח, הצליח להגיע למוסקבה ואף לכבוש אותה, אך הוא לא הצליח להכניע את הצבא הרוסי ולא הצליח להחתים את רוסיה על הסכם כניעה. בהיעדר מזון ועורף אזרחי כלשהו ועם צבא מדולדל, עייף ומאוכזב, נפוליון נאלץ לסגת חזרה בחורף הרוסי הקשה.

שישים שנה לאחר מכן, אירוע זה הוליד מהפכה בתחום ההצגה הוויזואלית של מידע - המהנדס הצרפתי צ'רלס ג'וזף מינארד יצר מפת זרימה (flow map) ראשונה מסוגה, המתארת את הפלישה. הייחוד של תרשים הזרימה, המופיע כאן למטה (יש ללחוץ על התמונה להגדלה), הוא בהצגת מידע רב באמצעים מצומצמים: גודלו של הצבא מסומן ע"י עובי הקווים, כשהקו הבהיר מסמן את תחילת המסע לעבר מוסקבה, והקו השחור את הנסיגה ממנה. מיקומו של הצבא וגודלו מסומנים ע"י ציון סדרי גודל ומקומות ספציפיים בהם חנה הצבא בתאריכים מסויימים. בנוסף, המפה מלווה בתרשים טמפרטורות במהלך הנסיגה, כשהקור נע מאפס מעלות באוקטובר ועד מינוס שלושים בדצמבר...כל המידע מוצג בצורה מאד ברורה, כך שניתן לעכל ולהבין הכל במהירות רבה. בכך, המהנדס הצרפתי הפך לחלוץ של תחום חדש, "גרפיקת מידע", שהלך והתפתח עם השנים. 

בחינה של התרשים מלמדת על הנתון המזעזע ביותר העולה מתוכו: נפוליון יצא לדרך עם צבא של כמעט חצי מיליון חיילים, וחזר הביתה עם פחות מעשרת אלפים! כלומר, מעל ארבע מאות אלף צרפתים נהרגו במהלך המלחמה (לפי ויקיפדיה באנגלית, צבא הפלישה מנה 630 אלף חיילים, מתוכם מאה ועשרה אלף חזרו לצרפת. כשבעים אלף נהרגו בקרב על מוסקבה, ומספר דומה בנסיגה ממוסקבה לצרפת). מלחמה זו ערערה את מעמדה של צרפת באירופה, שינתה את פני הפוליטיקה האירופאית באופן כללי באותה התקופה והייתה אחד הגורמים שהביאו בסופו של דבר להדחתו של נפוליון. 

המפה של מינארד משנת 1869

במשך השנים נעשו כמה נסיונות מעניינים לשפר את מפת הפלישה של מינארד. ניתן לצפות בהם באתר שנקרא ChartPorn, שפירושו "פורנו תרשימים", כנראה בגלל שיש אנשים שמאד מתרגשים מתרשימים. אני מבין את ההתרגשות הזו, כי תרשים מוצלח הוא באמת מעשה אמנות, אבל לא הייתי נסחף עד כדי כך... 

 השורה התחתונה של יואב:

1 - גודלה האדיר של רוסיה מקשה מאד על ניהול מדינה אימתנית זו, אך באותה מידה מקשה מאד על כיבושה...היטלר ניסה גם הוא להכניע את רוסיה ולמרבה המזל הוא נכשל - בדיוק כמו נפוליון.

2 - עלה בדעתי שייתכן שהעולים מרוסיה מרגישים שמאד צפוף להם בארץ כל כך קטנה כמו ישראל. לשם השוואה: רוחבה של רוסיה, בגודלה הנוכחי, הוא בסביבות 7500 קילומטר (מדידה גסה שלי באטלס, מהים הבלטי לאוקיינוס השקט).  לעומת זאת, המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות פיזיות בישראל הוא...424 ק"מ, וזאת מצפון לדרום כמובן.
לסיכום, גם אם אנחנו "ארץ קטנה עם שפם", אז במקרה שתהיתם, השפם הוא לא של סטאלין...

יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

על הצ'רקסים בישראל ובעולם

 לפני כחצי שנה נתקלתי באתר מרתק העוסק בגיאו-פוליטיקה של העולם: GeoCurrents. האתר נוסד ומנוהל ע"י שני מרצים וותיקים באוניברסיטת סטנפורד, מרטין לואיס, מרצה לגיאוגרפיה, וגברת אסיה פרלצווייג, מרצה לבלשנות. המאמרים מתמקדים כל פעם באזור אחר של העולם ומביאים היבטים גיאוגרפיים, פוליטיים, היסטוריים, אתניים ולשוניים של אזורים אלו. אף שמדובר בשני אקדמאיים, המאמרים הם ענייניים, כתובים ברהיטות ובשפה המובנת לכל, והם בעיני דוגמא ומופת ל"נשנוש אינטלקטואלי", אשר נכתב ע"י מרצים שהם באמת סקרנים ותאווי דעת ונהנים לחלוק את הידע שלהם עם העולם. כן ירבו כמותם!

המתנתי מזה זמן מה להזדמנות להציג כאן את האתר הזה ולתרגם ממנו, והזדמנות זו הגיעה עתה לאחר שהתפרסם בו מאמר, פרי עטה של הגב' פרלצווייג, על הצ'רקסים בישראל. המאמר פורסם במסגרת סדרת מאמרים של האתר העוסקת בהרי הקווקז ובעמים השונים אשר יושבים בהם. ברשומה זו ברצוני להביא חלקים נרחבים מהמאמר על הצ'רקסים בישראל יחד עם קצת רקע כללי על הצ'רקסים מהמאמרים האחרים. קריאה מהנה!

מיהם הצ'רקסים וכיצד הם הגיעו לישראל?
הצ'רקסים הם עם עתיק, המורכב משנים עשר שבטים שונים, אשר חי בהרים בצפון-מערב הקווקז, על שפת הים השחור. כפי שניתן לראות בתמונת הלווין המצורפת, הלקוחה מהמאמר של לואיס "היכן הרי הקווקז", אזור הרי הקווקז נמצא בין הים השחור (בצד שמאל - מזרח - של התמונה) לים הכספי (מצד ימין - מערב) ומהווה מוקד גיאוגראפי חשוב המחבר בין אירופה לאסיה ובין רוסיה בצפון לטורקיה והמזרח התיכון בדרום.

 הצ'רקסים נודעו ביכולת הלחימה שלהם וביופיים הפיזי הן של הגברים והן של הנשים. שתי תכונות אלו הפכו את הצ'רקסים לעבדים מבוקשים באימפריה העותומאנית, כשהנשים הנאות הפכו לשפחות בהרמונות, והגברים ללוחמים עזי נפש. אותם ממלוקים צ'רקסים (ממלוק=עבד, בערבית) הפכו בתקופות מסוימות מעבדים-לוחמים לשליטים בעצמם ואף שלטו בדרך זו במצרים במשך כמאתיים שנה (בין 1382-1517). במאה ה-19 רובם הוצאו להורג ע"י השליט המצרי מוחמד עלי וכיום נותר רק מיעוט צ'רקסי מצומצם במצרים. לפי לואיס, אותן שתי תכונות של הצ'רקסים - יכולת הלחימה והיופי הפיזי, בנוסף לעמידה האיתנה שלהם מול רוסיה הצארית, הביאו במאה ה-19 לתופעה של "צ'רקסופיליה" באירופה ואפילו בצפון אמריקה. תופעה זו התבטאה, בין היתר, בכתיבה מעריצה אודות הצ'רקסים וכן במדע, כשהאנתרופולוגים הפיזיים הראשונים ראו בצ'רקסים דוגמא ומופת לעם שטרם הושחת ומכאן גם מקור השם המדעי שניתן לגזע האירופי בהיר-העור: caucassian.

גלות הצ'רקסים
אומרים שבחיים חשוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינה זו גורלם של הצ'רקסים לא שפר עליהם: ההרים בהם שכנו היוו איזור חיץ בין האימפריה הצארית הרוסית לבין האימפריה העותומאנית. במאמרו של לואיס על "הפוליטיקה של טענות לשואה והגלות הצ'רקסית" הוא מספר שמאמצע המאה-18 רוסיה עשתה מאמצים להתפשט דרומה, אל הרי הקווקז. לאחר כמאה שנים של מלחמה עם הצ'רקסים העקשנים, רוסיה הצארית החליטה לגרש אותם מארצם. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, הצבא הרוסי, בעזרתם של קוזאקים, פלש לתוך ההרים ושרף את כפרי הצ'רקסים וטבח בהם. לפי מקורות צ'רקסיים מדובר בשואה הגדולה ביותר שהתרחשה במאה ה-19: לפני הפלישה חיו בהרים בצפון מערב הקווקז כשני מיליון צ'רקסים, מתוכם נותרו עשרה אחוזים במסגרת האימפריה הרוסית והיתר גורשו, נרצחו, או מתו במהלך הגירוש עצמו. במאמר בנושא זה (באנגלית, להורדה כאן) שינברג מעריך שכמחצית מהצ'רקסים נרצח וכמחציתם גורש לטורקיה בתנאים קשים מאד. ככלל, הטורקים שמחו מאד לקלוט את הצ'רקסים והם יישבו אותם באזורי ספר שונים של האימפריה, בעיקר בטורקיה עצמה אך גם בירדן, סוריה והגליל - וכך הגיעו הצ'רקסים לישראל.


על הצ'רקסים בישראל

הקטע הבא לקוח מתוך המאמר של פרלצווייג על הצ'רקסים בישראל:

"בעוד ישראל מהווה מקום קיבוצה של הגלות היהודית, היא גם מארחת קהילות גולות קטנות יותר. הצ'רקסים הם קהילה כזו. חברי קהילה זו מתגוררים בשני כפרים: כפר קמא שבגליל התחתון (אוכלוסייה של כ-2900 איש) וריחניה שבגליל העליון (אוכלוסיה של כ-1000 איש). שני הכפרים הוקמו בשנת 1873 ובשנת 1876 בהתאמה, לאחר גירוש הצ'רקסים ממולדתם בהרי הקווקז. בכל כפר שוכנת קבוצה נפרדת של צ'רקסים, הדוברת ניב שונה של השפה הצ'רקסית המכונה "אדיג'ה". 

כיום, אף שמדובר בקהילה קטנה של כמה אלפים, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על השפה שלהם (ואף על הזהות התרבותית והאתנית) במידה מעוררת השתאות, אפילו בהשוואה לקהילה הצ'רקסית בירדן השכנה, המונה כמאה אלף איש. בירדן, הצ'רקסים נהנים ממעמד גבוה אך הצעירים כלל אינם דוברים את השפה הצ'רקסית. לעומת זאת, הצ'רקסים בישראל דוברים אדאג'ית בבית, שהיא שפת הוריהם. בבתי הספר היסודיים בכפרים מלמדים בשפה האדאג'ית, כשחלק ניכר משיטות ההוראה מבוססות על מודלים סובייטים. בשנת 1982 משרד החינוך הישראלי פרסם מקראה צ'רקסית, המבוססת על המודל הסובייטי, הכוללת נושאים לא-ישראליים כגון "חלוצים צעירים" עם עניבות אדומות, מגלשות וכדורי שלג. בבית הספר היסודי מלמדים גם עברית, אנגלית וערבית.

לכפר קמא יש חטיבת ביניים משל עצמו (ריחניה קטנה מדי ותלמידיה הולכים לחטיבת ביניים ערבית או יהודית). חטיבת הביניים בכפר קמא מהווה כור היתוך של ממש לשפות השונות. רוב השיעורים נלמדים בשפתו של המורה או בכל שפה המתאימה לנושא. מאמר מעיתון הארץ משנת 2005 מתאר את בית הספר:

בתוך מבנה בית הספר מתחלקות השפות לפי הכיתות, השיעורים והמורים. שיעור אמנות, שהמורה בו יהודייה, יתנהל בעברית; שיעור דת האסלאם בערבית; שיעורי האנגלית באנגלית עם הסברים בעברית, כשהתלמידים מדברים ביניהם בצ'רקסית; ושיעורי המקצועות המדעיים בהתאם למורה. שאווקת חאכו, מורה למדעים, מקפיד להעביר את השיעורים שלו בצ'רקסית, כדי שהילדים לא ישכחו את השפה. כשחסרים לו מושגים מדעיים הוא משלים בעברית.

אך שימור השפה האדאג'ית הולך ונעשהקשה יותר כיון שהצעירים משתלבים בחברה הישראלית דרך בתי הספר התיכוניים, מערכת ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי (הצ'רקסים מחוייבים בשירות צבאי חובה, כמו הדרוזים) ועבודה מחוץ לכפר. חלק מהצ'רקסים אף שוקלים לחזור לארץ מולדתם, למרות הקשיים הפוליטיים והאתניים בהרי הקווקז.

בעיה נוספת, ייחודית לקהילה הצ'רקסית בישראל, נובעת מכך שהם מוסלמים. עם זאת, הם אינם חולקים את הרקע הערבי או התרבותי של הקהילה המוסלמית באזור. לדוגמא, סגנון הבנייה של הכפרים כמו גם סגנון הבנייה של המסגדים, שונה מהכפר והמסגד הערבי. כמוכן, מההתחלה הצ'רקסים לא נמצאו ביחסים טובים עם הערבים בסביבתם, בעיקר בשל נאמנותם לעותומאנים, ולשפתם ומנהגיהם.

לעומת זאת, יחסי הקהילה הצ'רקסית עם הקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בישראל. השפה המשותפת עזרה בכך – רבים מהמתיישבים בגליל בעלייה הראשונה היו דוברי רוסית, כמו רבים מהצ'רקסים באזור. בנוסף, הקהילה הצ'רקסית נלחמה לצד ישראל במלחמת העצמאות. כיום, צ'רקסים רבים משרתים בשירותי הביטחון ולא רק בצבא אלא גם במשטרה, משמר הגבול, והשב"ס, כששיעור המתגייסים לצה"ל הוא גבוה יחסית. אך למרות נאמנותם למדינה, רבים בישראל אינם מודעים כלל לקיומם או למורשת הייחודית שלהם. בשל כך, הצ'רקסים סובלים מאפליה ומופנים כלפיהם רגשות אנטי-מוסלמיים.

אך למרות כל הבעיות, הצ'רקסים בישראל הם דוגמא נהדרת לפתרון מוצלח של בעיה העומדת בפני קבוצות מיעוט רבות ברחבי העולם: כיצד לאזן בין הזהות הלאומית לזהות האתנית. ככלל, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על זהות אתנית ייחודית אך הם גם משתתפים בענייני הכלכלה והמדינה של ישראל מבלי להיטמע לגמרי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הערבית. אין ספק שקהילות מיעוט אחרות, כולל קהילות צ'רקסיות בגולה, יכולות ללמוד רבות מהקהילה הצ'רקסית בישראל."

השורה התחתונה של יואב

1- שמחתי לפגוש אקדמאיים שהם אינטלקטאולים אמיתיים, ובנוסף לכך גם מוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור. כן ירבו!

2 - הצ'רקסים לא וויתרו על שיבה למולדתם, ולקראת אולימפיאדת החורף הנערכת בהרי הקווקז (בעיר סוצ'י), הם הגבירו את התעמולה בנושא זה בניסיון לזכות בהכרה הן בשואה הצ'רקסית והן בזכותם לשוב לארצם. במאמר "חלומות השיבה לצ'רקסיה ואולימפיאדת סוצ'י בשנת 2014", לואיס מספר שהצ'רקסים מנסים לשוב לארצם כמעט מרגע שהוגלו ממנה, אך השלטונות הרוסיים אז - וגם היום - אינם רואים זאת בעין יפה, וגם האוכלוסיה המקומית שהתיישבה במקומם התארגנה כדי לדחות נסיונות אלו. על כן, כיום מרבית הצ'רקסים בעולם נמצאים עדיין בגלות.

3 - בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים היו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. אני מקווה שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע. לפי מה שקראתי עד כה - נראה שאכן כך.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל.  אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית

הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע. 

כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:

בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות". 

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...

כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית

ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו  כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות -  הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

 1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

 3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

דברים שלמדתי מ"ההיסטוריה של הנצרות" (חלק א')

במסגרת הניסיון המתמשך שלי ללמוד ולהכיר את התרבות המערבית בתוכה גדלתי ובה אני חי, אני קורא עכשיו ספר שנקרא "ההיסטוריה של הנצרות" מאת ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון. הספר סוקר בתמציתיות מופלאה את ההיסטוריה של הנצרות, ואני לומד ממנו רבות. ברשומה זו אני מבקש לחלוק עם הקוראים כמה אנקדוטות מעניינות מתוך הספר, שנוגעות בעיקר לתחילת הנצרות ולמצבו של העם היהודי באותה התקופה. אני מניח שהדברים וודאי לא יחדשו עבור מי שמכיר תקופה זו, אבל עבורי הם מעניינים מאד  ואולי יהיה כך גם עבור אחרים.

הספר עצמו כתוב היטב וקל מאד לקריאה, אך לטעמי הוא קצת תמציתי מדי. ברקע מתחוללים אירועים חשובים שהמחבר לא מסביר אותם כמו שקיעתה של האימפריה הרומית והמלחמות בין האימפריה הביזנטית לגותים. מסתבר, אגב, שמלחמות אלו הן שגרמו להרס המוחלט של איטליה בכלל והעיר רומא בפרט (משום מה, תמיד הייתי בטוח שהגותים הם שהחריבו את רומא). כמו כן התקשיתי מאד להבין את הוויכוחים המרים שהתחוללו בין הפלגים השונים בכנסיה בתחילת דרכה. הקרע העיקרי היה בין הפלג הטריניטארי, שהפך עם הזמן  לכנסייה הקתולית, לבין הפלג האריאיני שבסופו של דבר הוכחד. הבנתי שהוויכוח נסוב סביב שאלת אופיו של השילוש הקדוש ובייחוד סביב השאלה באיזו מידה ישו ("בנו של אלוהים")  דומה או שונה מ"אביו", אבל לא הבנתי למה זה כל כך חשוב.  בכל מקרה הספר מעניין,  והנה כמה דברים שלמדתי ממנו עד כה:

היהודים הכשירו את הקרקע לנצרות: ג'ונסון מספר שהתפתחות ושגשוג האימפריה הרומית, יחד עם הסובלנות הדתית העקרונית שלה, הביאו לאקלים דתי של חיפוש ואינדיבידואיזציה של האמונה. בה בעת, התפזרותם של היהודים ברחבי האימפריה הרומית סייעה להפיץ את הרעיון של מונותאיזם ודת אישית בקרב תושבי האימפריה. יתרה מכך - ג'ונסון מספר שיהדות הגולה האמינה שיש צורך לפעול באופן אקטיבי כדי לגייר את אזרחי האימפריה. בעקבות מאמצי יהדות זו, פילון האלכסנדרוני (דוגמא טובה ליהודי-הלניסטי), מספר בגאווה ש"אין עיר אחת יוונית או ברברית שמנהגי השבת, החגים, וחלק מדיני האוכל שלנו לא התפשט אליהם". בנוסף, המוסר היהודי, ומוסדות הצדקה והרווחה של הקהילות היהודיות היוו מוקד משיכה חשוב עבור אזרחי האימפריה הרומית. כל אלה אומצו ע"י הנוצרים הראשונים - שחלקם כמובן היו יהודים.

העם היהודי היה מפולג: טוב, אין בזה כל חידוש, וכנראה זה הגורל שלנו. ג'ונסון מציב את יהדות הגולה, שהתאפיינה בגישה קוסמופוליטית--הלניסטית, מול יהדות ארץ ישראל שהתאפיינה בגישה מקומית-לאומית. יהדות הגולה ביקשה להגמיש את היהדות כדי לכלול בה עמים נוספים; יהדות ישראל התנגדה לכך ולכל שינוי או הגמשה של הדינים היהודיים. יהדות הגולה הייתה גדולה בהרבה מיהדות ישראל - כנראה ביחס של 4.5 מיליון יהודים בגולה - מתוכם כמיליון במצרים(!) - לעומת מיליון יהודים בלבד בישראל. מלבד הפילוג הגדול הזה היו עוד עשרות פלגים יהודיים בישראל, שהגדול  שבהם היה כת האיסיים. בסופו של דבר, וכידוע, פילוגים אלו וחוסר הסובלנות הנלווה אליהם הכריעו את החברה היהודית בישראל והביאו לחורבן הבית השני.

על שימור התרבות המערבית: עם שקיעתה של האימפריה הרומית, הנזירות הקתולית שקדה על שימור אוצרותיה של התרבות היוונית-רומית.  ג'ונסון מספר על תחושה של "סוף העולם", תחושה שהמצב הולך להתדרדר עוד ועוד והעולם כולו הולך לקראת חושך גדול. על כן הנזירים מיהרו לשמר את מה שניתן וכדי לעשות זאת הם שקדו על העתקה של כתבים. הם העתיקו שוב ושוב את אותם הכתבים, בעיקר את אלה שהיו קשורים לנצרות, מתוך מחשבה שככל שהם יעתיקו יותר, כך הסיכוי שמשהו ישרוד את המאות הבאות יגדל. ההעתקה בוצעה בעיקר במאות 7 -8 על עורות, כיון שנייר (שהגיע מהמזרח) היה מצרך נדיר ויקר. מצד שני ניתן היה לכבס את העור ולהשתמש בו שוב בעת הצורך. בשולי הספרים, המעתיקים, שעבדו בפרך, כתבו הערות מעניינות כמו "רק שלוש אצבעות כותבות, כל הגוף כואב." כתוצאה מעבודה זו החלו להיווצר ספריות במנזרים. ספריה עם חמישים(!) ספרים נחשבה לספריה עצומה במאה השביעית...

על האסלאם ושימור התרבות המערבית: פעמים רבות קראתי את הטענה שהכתבים של אריסטו ואפלטון השתמרו והגיעו למערב רק בזכות העובדה שהתרבות המוסלמית שמרה עליהם. ואז, להפתעתי, קראתי בספר של ג'ונסון  שנזיר נוצרי בשם בותיוס Boethius, בן למשפחת אצולה רומאית במאה השישית לספירה ואיש משכיל מאד,  ניסה לתרגם את כל כתבי אפלטון ואריסטו מיוונית ללטינית וכך לשמר אותם למען הדורות הבאים. אך קריאה מדוקדקת גילתה לי שהוא החל בעבודתו והספיק לתרגם רק מעט מכתבי אריסטו - והמעט הזה הוא כל מה שנותר מכתבי אריסטו בידי המערב עד המאה ה-12. בסופו של דבר הושלך בותיוס לכלא והוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד השליט הרומי תיאודוריקוס , שהיה מסוכסך עם הקיסר הביזנטי, יוסטינוס. ג'ונסון טוען שאלמלא בותיוס הוצא להורג, וכל כתבי אריסטו ואפלטון היו אכן מצויים בידי התרבות המערבית, ההיסטוריה הייתה משתנה ואולי אירופה לא הייתה קופאת על שמריה כל כך הרבה שנים (חיפוש קצר הבהיר לי את הנושא של העברת הידע מיוון, דרך האסלאם וחזרה אל אירופה- אפשר לקרוא על כך כאן, באנגלית).

חינוך: ג'ונסון מספר שמוסדות החינוך הרומיים נעלמו עם הזמן. בתחילה הכנסייה כלל לא העלתה בדעתה להקים מוסדות חינוך משלה אך בסופו של דבר, כשאירופה התייצבה, היא החלה למלא את החסר והקימה בתי ספר משל עצמה, המבוססים על תחומי  הדעת של אריסטו ותכנית לימודים נוצרית.  בדרך זו, בלי שתכננה זאת מראש, הכנסייה קנתה לה אחיזה איתנה בשורשים התרבותיים של המערב, אחיזה שהחזיקה מעמד עד הרפורמציה במאה ה-16. היה מעניין מאד עבורי ללמוד שדבר זה לא קרה במזרח, באימפריה הביזנטית, שבה החינוך נמצא כל העת בידי השלטונות האזרחיים.

למה ישו היה כל כך חשוב: ג'ונסון מספר שבתחילת הנצרות, נשאלה השאלה במה שונים הנוצרים מהיהודים? אם הנוצרים טענו שהדת שלהם היא דת מונותאיסטית המאמינה במוסר של הברית הישנה רק עם מנהגים מעט שונים, הרי שהם בדיוק כמו היהודים,  ולמעשה הם פלג יהודי חדש מתוך כמה עשרות שהיו קיימים באותה התקופה - התקופה שלפני חורבן בית שני. כדי להפריך טענה זו, להבדיל בין הנצרות ליהדות ולהפוך לדת אוניברסלית נדרשה מהפכה אמיתית. מהפכה זו, מספר ג'ונסון,  בוצעה בידי פאולוס, אשר שם במרכז הנצרות את דמותו של ישו. 

השורה התחתונה של יואב: אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה כי הם נותנים לי תחושה של פרופורציה. בעוד שכותרות העיתונים זועקים אלינו כל יום מחדש שהנה-הנה סוף העולם מגיע ומצבנו מעולם לא היה כה גרוע (ולכן כל כך חשוב לקנות את העיתון ולקרוא אותו), מתברר שבעצם אין כל חדש תחת השמש, וכל מה שאנו חווים היום - כבר התרחש בעבר, לרוב אפילו בצורה הרבה יותר גרועה. כך ההיסטוריה מלמדת אותי שהעם היהודי מאז ומתמיד התאפיין בחתירה בלתי-מתפשרת אל האמת, נטייה שבעיני ראויה לשבח. מה שלא ראוי לשבח הוא הוודאות המוחלטת שבה כל פלג שבוי. להבנתי, אמת שאין לצידה ספק איננה אמת אלא דוגמה, ודוגמות בהחלט יכולות להניע אנשים למעשים קיצוניים, ואף לשפיכת התינוק עם המים. האם העם היהודי למד את הלקח? האם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות? אני מקווה שכן!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

מיליארד בני האדם הראשונים - ומה קרה אחרי כן

לפי רשומה שפורסמה שבוע שעבר בבלוג של לשכת המידע על אוכלוסיה (בשפה האנגלית) "מאחורי המספרים: בלוג על אוכלוסיה, בריאות וסביבה", האנושות הצליחה להגיע למיליארד איש רק בסביבות תחילת המאה ה-19, אחרי שמרבית ההיסטוריה האנושית כבר חלפה-עברה לה. הגענו למיליארד השני הרבה יותר מהר, כבר בשנת 1930. תוך שלושים שנה כבר היו בעולם 3 מיליארד איש, ו-14 שנה אחר כך, בשנת 1974, כבר היו ארבעה  מיליארד איש בעולם. מאותה שנה קצב הגידול של האוכלוסיה בעולם התייצב, כאשר כל 12-13 שנה מתווספים מיליארד איש לאוכלוסית העולם, הנאמדת כיום בשבעה מיליארד איש - מתוכם 2.5 מיליארד אנשים בסין ובהודו יחדיו, חצי מיליארד באיחוד האירופי, רבע מיליארד באינדונזיה וכמעט 200 מיליון איש בברזיל, נכון לשנת 2010. בארצנו הקטנטונת יש כ -7.5 מיליון איש, כלומר כגודל שכונה או שתיים בטוקיו, אשר על פי חישוב אחד מונה מעל שלושים מיליון תושבים (ולא אכנס כאן לשאלה כיצד מגדירים "עיר" ומי נחשב תושב של עיר ).

כולנו יודעים על הבעיות הסביבתיות והכלכליות הנובעות מגידול מהיר זה באוכלוסיה, אך מחבר המאמר, הדמוגרף קארל האוב, מזכיר לנו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כבר בשנות החמישים נשמעו אזהרות בנושא הגידול המהיר של אוכלוסיית העולם, ולמרבה המזל ארצות שונות כמו סין, הודו ואינדונזיה החלו לייחס חשיבות גדולה להאטת הפריון בארצותיהן. התוצאה היא שנשים במדינות העולם השלישי, שבשנות החמישים ילדו בממוצע ששה ילדים כל אחת, יולדות היום, בממוצע, רק 2.6 ילדים. כמובן, לא רק הילודה קשורה לגידול המהיר של האוכלוסייה, אלא גם הירידה הגדולה בתמותת תינוקות והארכת תוחלת החיים בצורה משמעותית ביותר במאה הנוכחית. ברוב ההיסטוריה האנושית, בני האדם חיו בממוצע 30-40 שנה. במאה העשרים חל שינוי חדבעניין זה, כשתוחלת החיים הממוצעת ברחבי העולם נעה כיום בין 67 שנה במדינות עולם שלישי ועד ל - 78 שנה במדינות המפותחות (ראו כתבה באנגלית כאן). אגב, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 80.7 שנה, מקום עשירי בעולם נכון לשנת 2009 (לפי טבלה זו, ויש כאן כתבה של אמנון רובינשטיין על הנושא הזה גם כן).

בקישור הזה ניתן לראות טבלה של אוכלוסיית כל המדינות נכון לשנת 2010.

כמוכן מצורפת כאן טבלה המראה בצורה גראפית את הזמן שלקח לאנושות להגיע לכל מיליארד איש נוספים: