מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש".  במונחים של כלכלה  קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס. 

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?

2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?

3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס

ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

כשהאייפון מחליף את אמא

 IMama: הבן שלי מבלבל בין האייפון לאמא שלו/מאת אריק פייפ

זוהי כתבה שהופיעה לפני יותר משנה במגזין האינטרנטי האמריקאי "סלייט". כאן אני מביא תרגום מקוצר של הכתבה, שהיא גם משעשעת וגם קצת מפחידה, לדעתי:

בערך ביום ההולדת הראשון של הבן שלי התחלתי להחזיק את האייפון ליד האוזן שלו כשאשתי הייתה מתקשרת והייתי אומר: "זאת אמא שלך, לוקה. זאת אמא." לעיתים קרובות הילד שלנו נהם בהנאה בתגובה לקול שלה. כשצילמתי עם האייפון, הראיתי ללוקה את התמונות והוא הגיב בהנאה מסחררת. עם הזמן התבסס מעין טקס שבו אני מראה ללוקה מצגת של סרטוני הווידיאו והתמונות באייפון כשאני מרדים אותו. חוץ מלוקה, אמא שלו הופיעה הכי הרבה פעמים בתמונות. לרוב, תוך כדי הפעם השנייה שהיינו עוברים על התמונות והסרטים, הוא היה נרדם. מדי פעם, כשאני הייתי נרדם לפניו, הייתי מתעורר ורואה את לוקה מקיש על המסך כדי לראות שוב את סרטי הווידיאו.

ואז יום אחד, בערך חודשיים אחרי כן, האייפון שלי צלצל. השם של אמא הופיע על המסך ולפני שיכולתי לענות לוקה קרא "אמא". הייתי כל כך מופתע – וגאה. הנה הוכחה לקשר המיוחד ביניהם, נכון? מעט אחר כך לוקה שוב פלט את המילה "אמא" כשהיינו בסלון. אבל הוא לא הסתכל על אמא – הוא הסתכל על האייפון וזה נעשה ברור: כל פעם שלוקה ראה את האייפון שלי הוא היה קורא "אמא". האם ייתכן שהוא מבלבל בין האייפון לאמא שלו?

חבר שלי תהה האם התינוק שלנו אכן מאמין שאמא שלו נמצאת באייפון. לוקה שמע את קולה בוקע מתוך המכשיר וראה את דמותה על המסך. גרוע מכך – בחודשיים האחרונים הצבעתי שוב ושוב על האייפון ואמרתי: "הנה לוקה ואמא...הנה לוקה ואמא." אז לוקה יודע שאמא שלו נמצאת בפנים, אם כי היא לא הדבר היחיד – לאייפון יש אפשרויות רבות, ו"אמא" היא רק עוד אפליקציה מגניבה של האייפון.

מעט זמן אחריכן עשינו בועות בסלון וחבר שלי שלף אייפון לבן, בדיוק כמו שלי, כדי לצלם את הרגע. לוקה נעץ את מבטו באייפון של החבר שלי ואמר "אמא", למרות שאמו הייתה מאחוריו. גם אחרי שהסברנו לו את העניין לוקה לא ויתר – הוא המשיך להסתכל על האייפון ולומר "אמא". מאותו הרגע, כל אייפון הספיק לו. לוקה היה רואה אותו על השולחן וקורא: "אמא". הוא היה מטפס בעצבנות על רהיטים ומושיט ידו אליו וקורא: "אמא". הוא ראה אותו על מדף וקרא: "אמא". הוא לא רצה לשחק עם אמא, הוא רצה את האיי-אמא שלו.

בינתיים האמא האמיתית של לוקה איבדה את התואר האמהי שלה לגמרי. היא הפכה לחסרת שם ולוקה היה מזמן אותה בתנועת יד, או באיזו חריקה לא מוגדרת. במשך הזמן ניתן לה תואר שולי "מאמון", מעין הרחבה של איי-אמא. הפעם היחידה שלוקה השתמש במילה אמא כלפיה הייתה כאשר אשתי השתמשה באייפון שלי.

אשתי התעקשה שהדבר אינו מפריע לה, אך כשהיינו בפריס התייעצנו עם פסיכולוג אשר הסביר לנו שבשלב זה של ההתפתחות של לוקה, המילה "אמא" איננה אלא "מילה כוללת" המתייחסת לא רק לאמא אלא לכל פעולה אמהית או לכל דבר שקשור לאמא, כולל האייפון עצמו. כשחזרנו לארה"ב התייעצתי עם רופא ושאלתי אותו כיצד לוקה עשוי לפרש את הקול של אמא שלו הבוקע מהאייפון ובייחוד את התמונות וסרטי הוידיאו המופיעים בו. ד"ר קולמן הסביר שהמוח המתפתח של לוקה איננו יכול באמת להבין את הקולות והתמונות חסרות הגוף של אמו. כשלוקה אומר "אמא" הוא בעצם אומר, "אני רואה את אמא" או "אני שומע את אמא", כלומר הוא מתייחס לחוויה שלו עם המכשיר ולא רק לאמא שלו.

אני מניח שבתקופות קודמות ילדים התבלבלו  עם טלפונים קוויים, מצלמות, או קלטות וידאו. אך כאשר כל אלה שולבו במכשיר אחד נגיש ומיידי, האפקט  הוכפל עשרות מונים. בעבר החשוך של הטכנולוגיה, אם רצית להראות לילד שלך תמונה, אז צילמת אותו, שלחת את הפילם לפיתוח ואז ישבת אתו להסתכל על התמונות. עד שהתינוק ראה את התמונות החוויה עצמה הייתה הרחק בעבר ואולי אף נשכחה כליל.

לעומת זאת כיום, כשלוקה גולש במגלשה אני מסריט אותו, אנחנו מסתכלים על זה, והוא שוב גולש. ההקלטה של זיכרונותיו משולבת בחוויות עצמן כמעט מתחילת חייו.

האחיין שלי בן השלוש מסיאטל פותח צוהר אל עתידו של הילד שלי. כשאני שולח לאח שלי סרט של לוקה, הוא מיד מתקשר אלינו בווידיאו במחשב כשהבן שלו יושב בחיקו. האחיין שלי רוצה לראות אותנו מיד; מתסכל אותו להסתכל על וידיאו של המשפחה כי הווידיאו אינו מדבר אתו. תשכחו מווידיאו –בשבילו "סקייפ" הוא הנורמה. 

בעקבות ההתנסות שלנו עם האיי-אמא אני משתמש פחות באייפון והפסקתי ללוות את המצגות וסרטי הווידיאו בדיבור שלי. כשאמא של לוקה מתקשרת אני כבר לא מצמיד את האייפון לאוזן שלו. אני מחביא את האייפון. חשבתי לעצמי שללא החיזוק המתמיד, אפקט האייפון ייעלם במהרה. אבל שלושה חודשים אחר כך השינוי היחיד היה ירידה בנאמנות למותג. כשלוקה מדדה ברחוב ורואה מישהו מדבר בסמארטפון נוצץ, לא משנה מאיזה סוג, הוא מושיט את ידו אליהם ואומר "אמא!".

טוב, אני מניח שהבן שלי ממש אוהב את אמא שלו אם הוא רואה אותה בכל מקום.

השורה התחתונה של יואב:

בעיני, סיפור זה מראה כמה מעט אנו יודעים על גידול ילדים, כתרבות וכתוצאה מכך גם ההורים עצמם.  בספר "מסעות גוליבר" שנכתב במאה ה-18, הסופר ג'ונתן סוויפט מתאר חברה (ליליפוט) שבה תינוקות נלקחים מהוריהם כי חברה זו הגיעה למסקנה ש"הורים הם האחרונים שניתן להפקיד בידיהם את חינוך ילדיהם", ותחת זאת הם מועברים למעונים וזוכים לטיפול ע"י אנשי מקצוע, טיפול אשר מביא בחשבון את המעמד, הנטיות והמזג של הילדים.

בהקשר זה, יצא לי לתרגם השנה מאמרים רבים בנושא תיאוריית ההתקשרות, ומהם הבנתי שנעשית עבודה מאד יסודית בתחום זה. לאט לאט מצטבר ידע אמפירי ופרקטי חשוב מאד אודות הדרך הנכונה לגדל ילדים. לאט לאט הידע הזה עובר משדה המחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אל שדה ההוראה, והוא נלמד, בין היתר, בקורסים לגננות. מציאות זו הביאה אותי לחשוב שלא רחוק היום שבו, כמו בליליפוט, התרבות שלנו לא תאפשר יותר להורים חסרי ידע והכשרה לגדל ילדים תוך התעלמות מכל הידע האמפירי שהצטבר בתחום זה. עלה בדעתי שאולי בעתיד הלא רחוק, ילדינו יגודלו ע"י מומחים לדבר, אנשים בעלי הכשרה קפדנית וידע וניסיון הולמים. מצד שני, אולי עד אז כבר באמת תהיה אפליקציה כמו i-ima שתגדל את הילד כמו שצריך וכך ייפתר העניין...

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

מורים בארה"ב מרמים בבחינות המיצ"ב בעקבות לחץ של מנהלים והורים

סקר שערך לאחרונה עיתון מקומי בדטריוט יחד עם ארגוני המורים גילה שמורים רבים חשים לחץ ממנהלים והורים  לשינוי ציוני התלמידים.  הסקר נערך בעקבות תחקיר של העיתון ובו התברר שחלק גדול מבתי הספר בעיר ובמדינה חשודים במניפולציות סביב ציוני המיצ"ב. המוטיבציה לתמרונים מסוג זה נובעת מכך שמדינת מישיגן החלה לקשור את התקציבים של בתי הספר להישגים של התלמידים במבחני המיצ"ב. מבחנים אלו בוחנים את ידיעות התלמידים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בחמישה תחומים: כתיבה, קריאה, חשבון, מדעי החברה ומדעי הטבע.

בנוסף, על פי החוק החדש של המדינה, עד לשנת 2013, כרבע מההערכה השנתית של המורים יתבסס על הישגי התלמידים במיצ"ב, ועד לשנת 2015 שיעור זה יעלה ל-50%. מדובר בחוק משמעותי כיון שהערכות המורים קשורות למשכורות שלהם. באותו הזמן, משרד החינוך במדינה העלה את רמת הקושי של בחינות המיצ"ב לאחר שהתברר שרק 17% מבוגרי התיכון במדינה מסוגלים להתקבל לאוניברסיטה (לשם השוואה – בישראל מדובר בכארבעים אחוז מבעלי תעודת הבגרות). בנוסף ללחץ מצד המדינה, מופעל גם לחץ מצד הממשל הפדראלי,  הדורש התקדמות מתמדת בהישגים, שנה אחרי שנה. במידה והתקדמות כזו איננה מושגת במשך כמה שנים ברציפות – הממשל יכול להפעיל סנקציות כנגד בית הספר כולל פיטורי מורים, החלפת סגל הניהול ואף סגירת בית הספר. 

מצב זה גורם ללחץ עצום על המורים לתמרן ולרמות וכבר נמצאו מקרים דומים במדינות אחרות בארה"ב. בכתבה מציינים את מדינות אריזונה וג'ורג'ה, כשבמדינת ג'ורג'יה חקירה העלתה ש-44 מתוך 56 בתי הספר שנבדקו רימו בבחינות ומתוך 178 מורים ומנהלים שנתפסו – מחצית כבר הודו במעשיהם.

ממצאי הסקר

6% מחמישים אלף המורים אליהם נשלח הסקר ענו עליו (אחוז סביר לשאלון התנדבותי), ומתשובותיהם עולה ש:

• שליש מהמורים דיווחו שהופעל עליהם לחץ לשינוי ציוני המיצ"ב וציונים אחרים.בבתי הספר שאינם עונים על הדרישה הפדראלית לשיפור קבוע בציונים דווח על לחץ חזק יותר – בבתי ספר אלו מחצית מהמורים מדווחים שהופעל עליהם לחץ לשנות ציונים או לרמות בבחינות.
• 8% מהמורים הודו ששינו ציון של תלמיד במיצ"ב או בתעודה, והם אמרו שהלחץ לשינוי הציון מגיע מהמנהלים או ההורים. חמישית מהמורים דיווחו שהם מכירים מורה אחר ששינה ציונים לתלמידים.
• דווח על צורות שונות של מרמה ע"י מורים: רישום שאלות מהבחינה הנוכחית על מנת להשתמש בהן לצורך הכנת התלמידים בשנה הבאה; השארת מידע "מועיל" על הלוח בזמן הבחינה; שינוי תשובות לא נכונות של תלמידים ואפילו סיוע לתלמידים בעת הבחינה.
• כמוכן נמסר ששני שליש מהמורים בסקר התנגדו לבחינות סטנדרטיות כדרך לאמוד את הישגי התלמידים, ו-95% התנגדו לקשר שנעשה בין תוצאות מבחנים אלו לבין שכר המורים.

השורה תחתונה של יואב:  בעיני, מקרה זה הוא דוגמה מעניינת לחוק התוצאות הבלתי-צפויות של מרטון. הסוציולוג רוברט מרטון טבע את המושג במאמר שפורסם בשנת 1936 כשהוא מתייחס לתוצאות הבלתי-צפיות של פעולה מכוונת. תוצאות אלו יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בהקשר של  מדיניות ממשלתית התוצאות הבלתי צפויות הן לרוב שליליות, בעיקר משום שהמערכת החברתית והכלכלית שאותה הממשלה מנסה לכוון היא מורכבת מאד – אולי אפילו מורכבת מדי מכדי לשלוט בה ולנבא בדיוק מה יקרה בה עקב חקיקה.

כתבה של הניו-יורק טיימס דנה בשלושה מקרים מעניינים כאלה. הראשון הוא חוק השמיטה היהודי, על פיו בשנה השביעית כל החובות נשמטים. הרעיון נועד לסייע לעניים שלוו כסף, אולם בפועל הוא הביא לכך שבעלי הכספים פשוט הפסיקו להלוות כספים בשנה החמישית והשישית לשמיטה, מחשש שהוא לא יוחזר אליהם. מצוקת האשראי שנבעה מכך הייתה כל כך גדולה שבסופו של דבר הלל הזקן תיקן תקנה העוקפת את חוק השמיטה ע"י העברת ההלוואות הסמוכות לשנת השמיטה אל בתי הדין.  דוגמא נוספת היא החקיקה האמריקאית שביקשה לסייע לתעסוקת נכים ע"י החמרת הענישה על פיטוריהם. התוצאה הייתה שמעסיקים חששו שאם עובד נכה לא יעבוד טוב הם לא יוכלו לפטר אותו ולכן – חלק מהמעסיקים הפסיקו להעסיק נכים. כתוצאה מכך חלה ירידה גדולה וברורה בשיעורי התעסוקה של נכים בארה"ב, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. עוד דוגמא: חוק אמריקאי חשוב משנת 1973  נועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה ועל סביבתם הטבעית. מי יכול להתנגד לחוק כזה? הבעיה היא שכאשר בעלי קרקעות החלו לחשוד שהקרקע שלהם עומדת להפוך לבית גידול לזנים בסכנת הכחדה, הם מיהרו להשתמש בהן לפני שהאזור יוכרז שמורת טבע והנכס שלהם יופקע מידיהם. כך, במקרה של ציפורים בסכנת הכחדה, החוק נתן תמריץ לכריתת עצים המונית בכל מקרה בו ציפורים אלו החלו להשתכן בחלקת קרקע מסוימת. שוב – הכוונה הייתה הטובה, התוצאה הבלתי צפויה – גרועה.

גם במקרה הנוכחי הממשל ביקש להגיע למצב בו מערכת החינוך ממלאת את תפקידה – להוציא בוגרים המסוגלים לתפקד בחברה המודרנית. מי יכול להתנגד לחקיקה כזו? אך שוב, התוצאה היא, לפחות בעיני, מזעזעת: כבר בבית הספר היסודי המורים והתלמידים נכנסים למכבש של מבחנים והישגים. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מורה המלמד בבית ספר כזה וגם לא תלמיד – האם לא מספיק הלחץ של הבגרויות? כמוכן, אם רוצים למדוד את התפוקה של בתי הספר, למה לא מודדים את כל התפוקות? אם היו מודדים גם יכולות בתחומים כמו מוסיקה, אמנות, יחסים בין אישיים, רמה מוסרית ועוד – המערכת לא היית מתעוות עד כדי כך. אמנם חשוב מאד שהתלמידים יידעו קרוא וכתוב וחשבון וכן הלאה, אבל לא פחות חשוב שהם יהיו בני אדם, אחרת מה הטעם בחינוך – אם עדיין ניתן בכלל להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי.

לשמחתי ולמיטב ידיעתי,  מערכת החינוך בישראל עוד לא הגיעה למצב המעוות שנוצר בארה"ב, ואני מקווה שגם לא תגיע אליו - בעיקר אם נזכור תמיד את החוק החשוב של מרטון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.