יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל.  אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית
הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע. 
כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:


בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות". 

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...
כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית
ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו  כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות -  הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

 1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

 3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.





יום שבת, 5 בנובמבר 2011

דברים שלמדתי מ"ההיסטוריה של הנצרות" (חלק א')

במסגרת הניסיון המתמשך שלי ללמוד ולהכיר את התרבות המערבית בתוכה גדלתי ובה אני חי, אני קורא עכשיו ספר שנקרא "ההיסטוריה של הנצרות" מאת ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון. הספר סוקר בתמציתיות מופלאה את ההיסטוריה של הנצרות, ואני לומד ממנו רבות. ברשומה זו אני מבקש לחלוק עם הקוראים כמה אנקדוטות מעניינות מתוך הספר, שנוגעות בעיקר לתחילת הנצרות ולמצבו של העם היהודי באותה התקופה. אני מניח שהדברים וודאי לא יחדשו עבור מי שמכיר תקופה זו, אבל עבורי הם מעניינים מאד  ואולי יהיה כך גם עבור אחרים.

הספר עצמו כתוב היטב וקל מאד לקריאה, אך לטעמי הוא קצת תמציתי מדי. ברקע מתחוללים אירועים חשובים שהמחבר לא מסביר אותם כמו שקיעתה של האימפריה הרומית והמלחמות בין האימפריה הביזנטית לגותים. מסתבר, אגב, שמלחמות אלו הן שגרמו להרס המוחלט של איטליה בכלל והעיר רומא בפרט (משום מה, תמיד הייתי בטוח שהגותים הם שהחריבו את רומא). כמו כן התקשיתי מאד להבין את הוויכוחים המרים שהתחוללו בין הפלגים השונים בכנסיה בתחילת דרכה. הקרע העיקרי היה בין הפלג הטריניטארי, שהפך עם הזמן  לכנסייה הקתולית, לבין הפלג האריאיני שבסופו של דבר הוכחד. הבנתי שהוויכוח נסוב סביב שאלת אופיו של השילוש הקדוש ובייחוד סביב השאלה באיזו מידה ישו ("בנו של אלוהים")  דומה או שונה מ"אביו", אבל לא הבנתי למה זה כל כך חשוב.  בכל מקרה הספר מעניין,  והנה כמה דברים שלמדתי ממנו עד כה:

היהודים הכשירו את הקרקע לנצרות: ג'ונסון מספר שהתפתחות ושגשוג האימפריה הרומית, יחד עם הסובלנות הדתית העקרונית שלה, הביאו לאקלים דתי של חיפוש ואינדיבידואיזציה של האמונה. בה בעת, התפזרותם של היהודים ברחבי האימפריה הרומית סייעה להפיץ את הרעיון של מונותאיזם ודת אישית בקרב תושבי האימפריה. יתרה מכך - ג'ונסון מספר שיהדות הגולה האמינה שיש צורך לפעול באופן אקטיבי כדי לגייר את אזרחי האימפריה. בעקבות מאמצי יהדות זו, פילון האלכסנדרוני (דוגמא טובה ליהודי-הלניסטי), מספר בגאווה ש"אין עיר אחת יוונית או ברברית שמנהגי השבת, החגים, וחלק מדיני האוכל שלנו לא התפשט אליהם". בנוסף, המוסר היהודי, ומוסדות הצדקה והרווחה של הקהילות היהודיות היוו מוקד משיכה חשוב עבור אזרחי האימפריה הרומית. כל אלה אומצו ע"י הנוצרים הראשונים - שחלקם כמובן היו יהודים.

העם היהודי היה מפולג: טוב, אין בזה כל חידוש, וכנראה זה הגורל שלנו. ג'ונסון מציב את יהדות הגולה, שהתאפיינה בגישה קוסמופוליטית--הלניסטית, מול יהדות ארץ ישראל שהתאפיינה בגישה מקומית-לאומית. יהדות הגולה ביקשה להגמיש את היהדות כדי לכלול בה עמים נוספים; יהדות ישראל התנגדה לכך ולכל שינוי או הגמשה של הדינים היהודיים. יהדות הגולה הייתה גדולה בהרבה מיהדות ישראל - כנראה ביחס של 4.5 מיליון יהודים בגולה - מתוכם כמיליון במצרים(!) - לעומת מיליון יהודים בלבד בישראל. מלבד הפילוג הגדול הזה היו עוד עשרות פלגים יהודיים בישראל, שהגדול  שבהם היה כת האיסיים. בסופו של דבר, וכידוע, פילוגים אלו וחוסר הסובלנות הנלווה אליהם הכריעו את החברה היהודית בישראל והביאו לחורבן הבית השני.

על שימור התרבות המערבית: עם שקיעתה של האימפריה הרומית, הנזירות הקתולית שקדה על שימור אוצרותיה של התרבות היוונית-רומית.  ג'ונסון מספר על תחושה של "סוף העולם", תחושה שהמצב הולך להתדרדר עוד ועוד והעולם כולו הולך לקראת חושך גדול. על כן הנזירים מיהרו לשמר את מה שניתן וכדי לעשות זאת הם שקדו על העתקה של כתבים. הם העתיקו שוב ושוב את אותם הכתבים, בעיקר את אלה שהיו קשורים לנצרות, מתוך מחשבה שככל שהם יעתיקו יותר, כך הסיכוי שמשהו ישרוד את המאות הבאות יגדל. ההעתקה בוצעה בעיקר במאות 7 -8 על עורות, כיון שנייר (שהגיע מהמזרח) היה מצרך נדיר ויקר. מצד שני ניתן היה לכבס את העור ולהשתמש בו שוב בעת הצורך. בשולי הספרים, המעתיקים, שעבדו בפרך, כתבו הערות מעניינות כמו "רק שלוש אצבעות כותבות, כל הגוף כואב." כתוצאה מעבודה זו החלו להיווצר ספריות במנזרים. ספריה עם חמישים(!) ספרים נחשבה לספריה עצומה במאה השביעית...

על האסלאם ושימור התרבות המערבית: פעמים רבות קראתי את הטענה שהכתבים של אריסטו ואפלטון השתמרו והגיעו למערב רק בזכות העובדה שהתרבות המוסלמית שמרה עליהם. ואז, להפתעתי, קראתי בספר של ג'ונסון  שנזיר נוצרי בשם בותיוס Boethius, בן למשפחת אצולה רומאית במאה השישית לספירה ואיש משכיל מאד,  ניסה לתרגם את כל כתבי אפלטון ואריסטו מיוונית ללטינית וכך לשמר אותם למען הדורות הבאים. אך קריאה מדוקדקת גילתה לי שהוא החל בעבודתו והספיק לתרגם רק מעט מכתבי אריסטו - והמעט הזה הוא כל מה שנותר מכתבי אריסטו בידי המערב עד המאה ה-12. בסופו של דבר הושלך בותיוס לכלא והוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד השליט הרומי תיאודוריקוס , שהיה מסוכסך עם הקיסר הביזנטי, יוסטינוס. ג'ונסון טוען שאלמלא בותיוס הוצא להורג, וכל כתבי אריסטו ואפלטון היו אכן מצויים בידי התרבות המערבית, ההיסטוריה הייתה משתנה ואולי אירופה לא הייתה קופאת על שמריה כל כך הרבה שנים (חיפוש קצר הבהיר לי את הנושא של העברת הידע מיוון, דרך האסלאם וחזרה אל אירופה- אפשר לקרוא על כך כאן, באנגלית).

חינוך: ג'ונסון מספר שמוסדות החינוך הרומיים נעלמו עם הזמן. בתחילה הכנסייה כלל לא העלתה בדעתה להקים מוסדות חינוך משלה אך בסופו של דבר, כשאירופה התייצבה, היא החלה למלא את החסר והקימה בתי ספר משל עצמה, המבוססים על תחומי  הדעת של אריסטו ותכנית לימודים נוצרית.  בדרך זו, בלי שתכננה זאת מראש, הכנסייה קנתה לה אחיזה איתנה בשורשים התרבותיים של המערב, אחיזה שהחזיקה מעמד עד הרפורמציה במאה ה-16. היה מעניין מאד עבורי ללמוד שדבר זה לא קרה במזרח, באימפריה הביזנטית, שבה החינוך נמצא כל העת בידי השלטונות האזרחיים.

למה ישו היה כל כך חשוב: ג'ונסון מספר שבתחילת הנצרות, נשאלה השאלה במה שונים הנוצרים מהיהודים? אם הנוצרים טענו שהדת שלהם היא דת מונותאיסטית המאמינה במוסר של הברית הישנה רק עם מנהגים מעט שונים, הרי שהם בדיוק כמו היהודים,  ולמעשה הם פלג יהודי חדש מתוך כמה עשרות שהיו קיימים באותה התקופה - התקופה שלפני חורבן בית שני. כדי להפריך טענה זו, להבדיל בין הנצרות ליהדות ולהפוך לדת אוניברסלית נדרשה מהפכה אמיתית. מהפכה זו, מספר ג'ונסון,  בוצעה בידי פאולוס, אשר שם במרכז הנצרות את דמותו של ישו. 

השורה התחתונה של יואב: אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה כי הם נותנים לי תחושה של פרופורציה. בעוד שכותרות העיתונים זועקים אלינו כל יום מחדש שהנה-הנה סוף העולם מגיע ומצבנו מעולם לא היה כה גרוע (ולכן כל כך חשוב לקנות את העיתון ולקרוא אותו), מתברר שבעצם אין כל חדש תחת השמש, וכל מה שאנו חווים היום - כבר התרחש בעבר, לרוב אפילו בצורה הרבה יותר גרועה. כך ההיסטוריה מלמדת אותי שהעם היהודי מאז ומתמיד התאפיין בחתירה בלתי-מתפשרת אל האמת, נטייה שבעיני ראויה לשבח. מה שלא ראוי לשבח הוא הוודאות המוחלטת שבה כל פלג שבוי. להבנתי, אמת שאין לצידה ספק איננה אמת אלא דוגמה, ודוגמות בהחלט יכולות להניע אנשים למעשים קיצוניים, ואף לשפיכת התינוק עם המים. האם העם היהודי למד את הלקח? האם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות? אני מקווה שכן!


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.