יום ראשון, 16 בינואר 2011

חצוצרות

בזמן האחרון אני אוהב לשמוע חצוצרות. הצליל שלהן נעים לי מאד, ופסנתר תמיד אהבתי לשמוע. הצירוף של השניים בשיר האהבה  Trumpets של הלהקה הסקוטית The Waterboys יצר שיר שאני מאד אוהב עד כדי כך שאפילו התחשק לי לתרגם אותו, וזאת למרות שתרגום שירה איננו בדיוק התחום שלי. להנאתכם אני מצרף כאן הן את השיר והן את התרגום.



חצוצרות
האהבה שלך מרגישה
כמו צלילים של חצוצרה
אמרתי שהאהבה שלך מרגישה
כמו צלילים של חצוצרה
כן, האהבה שלך היא כמו הר נישא
ולבך כמו כנסייה
עם דלתות פתוחות לרווחה
ולהיות אתך
זה למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר
האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

האהבה שלך מרגישה כמו שיא הקיץ
האהבה שלך מרגישה כמו
שיא, שיא הקיץ
החיים שלך כמו ים
כן, החיים שלך כמו ים,
אני רוצה לצלול פנימה, ערום
לאבד את עצמי במעמקייך
רוצה להיות אתך,
למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר
האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

אנא, אל תעירו אותי
אל תנערו אותי
רוצה להיות אתך
כי להיות אתך
זה כמו להיות את
האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

יום שלישי, 4 בינואר 2011

על טיפול פסיכולוגי בתרבות הערבית-מוסלמית


אחד המאמרים המרתקים שעבדתי עליהם השנה היה מאמר מאת פסיכולוג ערבי נודע מצפון הארץ, פרופסור מרואן דוואירי , המסביר את הקושי בטיפול פסיכולוגי בקרב אנשים החיים עדיין בחברה קולקטיביסטית, וכיצד המטפלים יכולים להתגבר על קשיים אלו. המאמר כתוב באנגלית ונקרא "ניתוח תרבות ופסיכותרפיה מטפורית בקרב לקוחות ערבים-מוסלמים" (המקור המלא בסוף הרשומה). כאן אני מבקש להביא סיכום ותרגום של חלקים מהמאמר לטובת המתעניינים בנושא.

ראשית דוואירי מסביר שהטיפול הפסיכולוגי המערבי מתבסס על הבנה אינדיבידואליסטית של האישיות, על פיה לאחר גיל ההתבגרות האדם נעשה ישות עצמאית. הטיפול הפסיכולוגי מתבקש כאשר האגו איננו מצליח לפשר בין מרכיבי הנפש האחרים – הסופר אגו והאיד. במקרה כזה הטיפול מעלה תכנים לא מודעים לתודעה והדבר מאפשר לאגו לתפקד בצורה טובה יותר. אבל מה קורה כאשר שיטת טיפול מערבית-אינדיבידואליסטית מיושמת בחברה לא-מערבית קולקטיבית?
כך כותב דוואירי:

יום ראשון, 2 בינואר 2011



קריקטורה זו היא אחת מתוך סדרת קריקטורות הנקראת "מימי ויוניס" , פרי עטה של האנימטורית נינה פיילי. למימי יש אוזניים מחודדות, וליוניס יש אוזניים נפולות.

נינה פיילי היא אמנית המתגוררת בארה"ב וידועה כיוצרת של הסרט המצויר "סיטה שרה את הבלוז", המבוסס על האגדה ההודית "הרמאיאנה". הסרט נוקט עמדה אוהדת כלפי סיטה, ולדברי היוצרת זהו "סיפור על אמת, על צדק ועל קריאתה של אישה ליחס שוויוני". מעבר לכך שהסרט מיוחד מאד ואפילו מהמם מבחינה ויזואלית, הוא יוצא דופן גם מבחינה זו שהוא מופץ חינם לכל דורש. אפשר, למשל, לראות אותו באיכות מעולה ביוטוב

הסיבה לכך היא שהיוצרת השתמשה בסרט, בין היתר, במוסיקה מתחילת המאה של הזמרת אנט הנשו. לאחר שטיפלה בנושא זכויות היוצרים, נדהמה לגלות, עם סיום יצירת הסרט, שנותרו תביעות רבות נוספות המסתמכות על חוקי זכויות יוצרים ישנים של מדינות שונות בארה"ב, שהן נוספות על חוק זכויות היוצרים הפדראלי. המאבקים עם בעלי זכויות היוצרים, שדרשו הון רב על מנת שתוכל לפרסם את הסרט, העירו את תשומת לבה של נינה לבעיות שזכויות היוצרים גורמות ליוצרים עצמם ולכל צרכני התרבות באשר הם. לכן החליטה להצטרף לתנועה של תרבות חופשית, המבקשת ליצור תרבות של "מותר להשתמש בתרבות" במקום תרבות של "צריך לבקש רשות".  לאור זאת הסרט מופץ חינם לכל דורש, והיוצרת (שפתרה את הבעיות החוקיות עם בעלי זכויות היוצרים) מתפרנסת (בהצלחה!) ממודל עסקי של תרומות ומוצרים נלווים. הסרט עצמו זכה לשבחי הביקורת ותורגם לשפות רבות, כולל עברית. פרטם נוספים על מקומות אשר בהם ניתן להוריד או לקנות את הסרט והכתוביות ניתן למצוא באתר הויקי של הסרט.

סדרת הקריקטורות נראית חדשה למדי והיא מופצת חינם לכל דורש – ניתן לעשות עמן כל מה שרוצים, כולל, אני מניח, גם לתרגם אותן כפי שעשיתי כאן. מי שמעוניין לתמוך ביוצרת יכול להפיץ את הקריקטורות ו/או לקנות את הספר של מימי יוניס. בכל מקרה, מה ששבה את לבי, מעבר לאידיאולוגיה של חופש, (שאני מצדד בה) הוא העדינות והרגישות של הסדרה הזו. יש ליוצרת, לטעמי, יכולת להביע עומק רגשי ואבחנה חדה מאד במתכונת קצרצרה – וזו יכולת שאני מעריך מאד.

בכל אופן, אני מתכוון מדי פעם לתרגם קריקטורות שלה ולשים אותן בדף הפייסבוק שלי (כלומר, לא בבלוג) ואתם מוזמנים לראות אותן שם.