סיפורו המופלא של הכומר היפני שעלה לארץ והתגייר

לאחרונה נתקלתי בכתבה מעניינת מאד על יפני שעלה לארץ והתגייר. הסיפור התפרסם באנגלית באתר של "שבי ישראל", ארגון העוסק באיתור יהודים "אבודים", חיבורם למורשת והבאתם ארצה, אם הם רוצים בכך. דוגמא לכך היא תהליך החזרתם לארץ של בני מנשה – הקהילה היהודית בהודו - שפנתה בעצמה למשרד ראש הממשלה בשנות השבעים וביקשה את עזרת המדינה בהחזרת הקהילה לישראל, תהליך שעדיין לא הסתיים.  המאמר המקורי ארוך מאד וכאן אביא את עיקרי הדברים מבלי לגרוע ממהות הסיפור, שהוא פשוט מדהים ויש בו כדי ללמד אותנו רבות על העולם בו אנו חיים.  

אם כן, זהו סיפורו של נובוטאקה האטורי Nobutaka Hattori. האטורי נולד וגדל ביפן, בעיר נאגויה, השוכנת  ממערב לטוקיו. הוא גדל במשפחה בודהיסטית אדוקה, אך התברר כבר בגיל צעיר מאד שיש לו לקות ראייה והוריו שלחו אותו לבית ספר נוצרי, כי סברו ששם יקבל יחס טוב יותר. בבית הספר הנוצרי הכיר האטורי את הברית הישנה וטקסטים נוצריים וכשבגר הודיע למשפחתו שהוא מתכוון להפוך לכומר ולעבור את מסלול ההכשרה הנדרש. הוריו היו בהלם, אך לדברי האטורי "הם לא ממש יכלו לעשות משהו נגד זה". האטורי מספר שבתיכון כמעט לא לימדו כלום על היהודים, דבר שהפתיע כבר אז את האטורי. הוא מספר שהמורה בבית הספר הסביר להם ש"מדינת ישראל העיפה את התושבים המקוריים, הערבים, ובנתה מדינה חדשה הנקראת ישראל". האטורי אומר: "חשבתי שזה מוזר שמצד אחד מלמדים אותנו את ההיסטוריה של היהודים בתקופת משה והנביאים אבל מצד שני הוא מדבר כך על היהודים."

במכללה לכמרים בטוקיו שקד האטורי על לימודי התיאולוגיה הנוצרית, אך ככל שהעמיק בהם הלכו ורבו שאלותיו על הדוגמה הנוצרית, בייחוד בכל הנוגע לשילוש הקדוש. כדי להתגבר על ספקותיו, הוא חקר כתות נוצריות שונות והעמיק במיסטיקה ותיאולוגיה אך לא בא על סיפוקו. רק דבר אחד עורר בו עניין בלתי מוסבר: שפת התנ"ך, העברית. האטורי מספר: "אני לא יודע למה, אבל כשלמדנו עברית במהלך הלימודים מאד נהניתי מכך, פשוט אהבתי את השפה העברית." לאחר שרכש שליטה בשפה, האטורי החל לקרוא את התנ"ך בשפה המקורית. ידיעת השפה גם סייעה בידו לבקר בישראל פעמיים, עם קבוצה של תיירים יפנים-נוצרים. במהלך ביקוריו נמשך לעברית ולכל דבר יהודי, אך הכנסיות והאתרים הקדושים לנצרות לא נגעו ללבו. בסופו של דבר נטל חצי יום חופש מהקבוצה ושם פעמיו למאה שערים, שם רכש ספרים על יהדות בעברית ובאנגלית, על מנת שיוכל להתעמק בנושא עם חזרתו ליפן. 

עם הזמן קיבל הסמכה לכמורה והחל לשרת קהילה משלו ואף שימש כמנהל גן החובה של הקהילה. אך בזמנו החופשי המשיך ללמוד יהדות בעזרת אותם ספרים שרכש במאה שערים. בינתיים, הועלה בפניו הצורך להתחתן, כפי שנדרש מכמרים פרוטסטנטים (האישה אמורה למלא תפקיד חשוב בהנהגת הקהילה הפרוטסטנטית). הוא התחתן עם יפנית נוצרייה העונה לשם צ'י Chie. אך למרות השתקעותו של האטורי בשגרת היום יום הנוצרית, ספקותיו המשיכו לכרסם בו ולבסוף שיתף בהם את אשתו הטרייה וכך אמר לה: "אמנם אני כומר ואני עובד בכנסייה ובגן חובה ואני מלמד כל יום דברים כמו השילוש הקדוש, אבל האמת היא שאני לא ממש מבין את העניין", ועל כך אשתו השיבה: "גם אני לא." מאותו היום החלו השניים ללמוד יהדות בסתר, תוך שהם ממשיכים בכל הפעילויות הרגילות שלהם בקהילה הנוצרית אותה הנהיגו. 

במשך זמן רב הלימוד היה תיאורטי, עד שצ'י הציעה להתחיל להדליק נרות לכבוד שבת, כיון שבספר שמות כתוב שיש לכבד את השבת – לא את יום ראשון. האטורי הסכים. הם הדליקו נרות והכינו ארוחת שבת. עם הזמן הוסיפו מנהגים נוספים כמו אפיית חלות לכבוד שבת וקידוש בערב שבת. האטורי אף מספר ש"בשבת ישבנו ולא עשינו כלום כי לא ידענו מה מותר ומה אסור". הם היו מסתכלים על השעון כל היום ועם צאת השבת האטורי היה עושה את ההבדלה ואז הולך למשרדו לכתוב את דרשת יום ראשון...

האטורי מספר שעל אף שהחלו מקיימים עוד ועוד מצוות, הם מעולם לא חשבו על גיור, אלא פשוט "אהבנו את סגנון החיים היהודי ולכן ניסינו ליישם אותו בחיינו. הרגשתי מחובר לדת היהודית, לא לעם היהודי". נקודת המפנה חלה בטקס יום ראשון, כאשר האטורי החל לומר את ברכת "המוציא"  כפתיח לטקס הלחם והיין המסורתי. הוא עצר בזמן ורק אשתו שמה לב למעידה הרגעית, אך האירוע הביא אותם להכרה שעליהם לעזוב את הכנסייה. האטורי ביקש חופשת לימודים מהכנסייה, ובשנת 1993 הוא ואשתו הגיעו לישראל ושכרו דירה בירושלים. האטורי אומר "אפילו בשלב זה לא ידענו מה אנו הולכים לעשות. להתגייר או לא להתגייר, אולי לעזוב את כל הדתות  - דבר אחד בלבד היה ברור והוא שלא יכולנו לחזור לכנסייה."

האטורי למד באולפן באוניברסיטה העברית, וחודשיים אחרי שהגיעו לישראל, החליט הזוג שלא ניתן עוד להמשיך לחיות כך בין שני העולמות, והם יצרו קשר עם רב ירושלמי כדי להעמיק את הידע שלהם במצוות. הרב שלומוביץ דחה אותם למשך חודשים עד שהסכים להיפגש עמם, אך כשראה עד כמה ידיעתם מעמיקה הוא נדהם והחליט לקדם את העניין. הזוג פתח תיק גיור והחל ללמוד ברצינות ושיטתיות. האטורי הצטרף לישיבה ושנה לאחר הגעתם לישראל הם גוירו רשמית, והזוג הפך למשה וציפורה האטורי. משה נזכר ברגשותיו לאחר שבית הדין ברבני אישר את הגיור שלו: "הייתי שמח באמת," הוא אומר. "הייתי בטוח שאני רוצה לקיים את המצוות כיהודי ורציתי שאהיה מסוגל לומר בלב שלם '...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...' , כי כל עוד לא הייתי יהודי הרי לא אני צוּוויתי".

לאחר הגיור ובעידודה של אשתו, משה המשיך ללמוד בישיבה, כשהוא ממשיך ומעמיק את הבנתו וידיעותיו בתורה. הוא דבק במיוחד במשנתו של הגאון מווילנה, לאחר שהתרשם מאד מסיפורים שקרא על דמות זו עוד לפני גיורו.  סיפור אחד במיוחד נגע ללבו של הכומר שהתגייר, לאור מחלתו של אביו. האטורי מספר שכשנודע לו על מותו של אביו עמד בפני דילמה, כיון שביפן כאשר אדם נפטר, כולם משתחווים לו ומתפללים אליו: "המנוח  זוכה ליחס של אל, ומאחר שהייתי הבן הבכור היה עלי ללכת ליפן ולבצע את הטקסים המקובלים, שהם בבירור צורה של עבודה זרה." לאחר שהתייעץ עם רבנים, החליט משה לא ללכת ליפן ובכך, בעצם, ניתק את הקשר עם בני משפחתו, שלעולם לא יסלחו לו על כך.  אבל משה מתנחם בסיפור הבא, סיפור שהוא רלוונטי לכל מי שנאלץ להתנתק ממשפחתו בעל כורחו:

מדובר במקרה שבו הגאון מווילנה גייר את הרוזן פוטוקי. כשהכנסייה למדה על כך היא אסרה את הרוזן ודנה אותו למוות, וכשהגאון מווילנה ביקר אותו מצאוֹ ממרר בבכי. הגאון שאל מדוע הרוזן בוכה וזה ענה לו שהוא מתחרט על כך שהוא הולך למות בלי שהיה לו אבא יהודי, או אחים יהודיים או ילדים יהודיים. הרב ניחם אותו באומרו שכתוב במדרש שכיוון שקשר את גורלו עם גורלו של העם היהודי, הרי שהשם יתפוס את מקומם של משפחתו ואהוביו.

 על כך משה אומר: "לאחר שהתגיירתי, השארתי מאחורי דברים רבים: את מולדתי, חבריי ואפילו את משפחתי. אבל ברוך השם, הצלחתי למצוא את מקומי בתורתנו הקדושה. אם אין לי מולדת, הרי יש לי את חמשת חומשי התורה, ואם איבדתי את חבריי, הרי שהתלמוד וההלכה הם ידידיי, ואם אין לי משפחה, הרי שהמצוות הם הוריי, אחיי וילדיי."

השורה התחתונה של יואב

1 -גיורו של הכומר היפני התאפשר בזכות שלושה תהליכים עמוקים ורחבי היקף, המתרחשים במידה זו או אחרת בכל העולם: גלובליזציה, אינדיבידואיזציה והתקדמות טכנולוגית מואצת. הגלובליזציה, כלומר היכולת לנוע בקלות ובזול ממקום למקום, אפשרה לו לבקר בישראל פעמיים ואף להשתקע בה - דפוס החיים בישראל היה מספיק דומה לדפוס ביפן. תהליכים של אינדיבידואיזציה אפשרו לו לקחת בעלות על תהליך האמונה שלו ולהחליט שהוא נפרד מהאמונה של אבותיו, דבר שהיה הרבה יותר קשה לבצע בעבר. שני תהליכים אלו מתאפשרים ומלווים ע"י התקדמות טכנולוגית אדירה, שמאפשרת קשר ישיר עם חלקי הגלובוס השונים ותנועה קלה ביניהם, והיא גם יוצרת את המצב בו הידע של ההורים שווה הרבה פחות מהעבר. למשל, היכולת לנהל שיחת טלפון במשך שעתיים עם טלפון חיוג, תוך כדי בישולים ונקיונות איננה בעלת ערך כיום, למרות שבלעדיה, בעבר, הציוויליזציה האנושית הייתה כנראה מתמוטטת...בקיצור, השליטה של ההורים בתהליך החברות של ילדיהם היא הרבה יותר קטנה היום, ולכן יש לילדים חירות רבה יותר ללכת בדרכם שלהם, אם הם מצליחים למצוא אותה. כפי שמעיד סיפורו של משה האטורי, זו איננה משימה קלה כלל ועיקר.

2 – כללתי כאן גם את הסיפור על המורה הנוצרי כיון שזו באמת שאלה, כיצד הנוצרים יכולים להתמצא היטב בתנ"ך ולהכיר היטב את עברו של עם ישראל בארצו (הרבה יותר מהישראלי הממוצע), ועדיין חלק ניכר מהם מחזיק בתפיסות אנטישמיות חריפות מאד. כאן ניתנה לי תשובה אחת: הדבר מתאפשר בזכות שימוש בטכניקה קוגניטיבית המפרידה לחלוטין בין העבר היהודי להווה היהודי, כאילו מדובר בשני עמים שונים לחלוטין. בצורה כזו אכן ניתן לטעון בהגיון רב שחזרת העם היהודי לארצו איננה אלא "אימפריאליזם מערבי טיפוסי". זה עצוב אך לא נראה לי שאנטישמיות מסוג זה הולכת לחלוף מן העולם, בעיקר שהיא גם מאומצת ע"י יהודים-ישראלים הנאבקים עם הזהות היהודית שלהם.

3 – עם זאת, האטורי סיפר שהוא למד רבות על השואה בבית הספר ביפן ועל כך שמדובר היה בטרגדיה אנושית נוראה. בהתחשב בסיבה בגללה היטלר ביקש להשמיד את העם היהודי, ההתעלמות של המורים הנוצריים הנ"ל מהעבר שלנו היא עוד יותר...אבסורדית.

4 - האטורי התגייר בין היתר כי לא הצליח להבין את הדוגמה הנוצרית ובייחוד התקשה עם הרעיון של השילוש הקדוש (יש לי וידוי: גם אני לא מצליח להבין את זה). בספרו "ההיסטוריה של הנצרות", ג'ונסון טוען שאחת הסיבות שהאסלאם כבש בקלות כה רבה את המזרח הנוצרי היא שהוא הציע דת פשוטה וברורה בהרבה, אך עדיין מונותיאיסטית ואוניברסאלית. סיבה נוספת היית האלימות הרבה שהופעלה כלפי קבוצות נוצריות שונות, בעיקר סביב הדרך בה יש להבין את השילוש הקדוש.

5 – מזה חמש שנים שמשה מוציא לאור את  עלון פרשת השבוע שלו, המתבסס על ידיעותיו הנרחבות. הייחוד של העלון: הוא כנראה היחיד שמתפרסם בעברית ויפנית, אבל לא ביידיש...

6 - תוך כך מסתבר שיש רשות גיור ממשלתית בישראל ושהשנה גוירו מעל ל-4000 אנשים ,כמחציתם מברית המועצות לשעבר, וכמעט אלפיים מאתיופיה וארצות אפריקה אחרות.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל.  אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית

הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע. 

כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:

בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות". 

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...

כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית

ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו  כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות -  הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

 1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

 3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

דברים שלמדתי מ"ההיסטוריה של הנצרות" (חלק א')

במסגרת הניסיון המתמשך שלי ללמוד ולהכיר את התרבות המערבית בתוכה גדלתי ובה אני חי, אני קורא עכשיו ספר שנקרא "ההיסטוריה של הנצרות" מאת ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון. הספר סוקר בתמציתיות מופלאה את ההיסטוריה של הנצרות, ואני לומד ממנו רבות. ברשומה זו אני מבקש לחלוק עם הקוראים כמה אנקדוטות מעניינות מתוך הספר, שנוגעות בעיקר לתחילת הנצרות ולמצבו של העם היהודי באותה התקופה. אני מניח שהדברים וודאי לא יחדשו עבור מי שמכיר תקופה זו, אבל עבורי הם מעניינים מאד  ואולי יהיה כך גם עבור אחרים.

הספר עצמו כתוב היטב וקל מאד לקריאה, אך לטעמי הוא קצת תמציתי מדי. ברקע מתחוללים אירועים חשובים שהמחבר לא מסביר אותם כמו שקיעתה של האימפריה הרומית והמלחמות בין האימפריה הביזנטית לגותים. מסתבר, אגב, שמלחמות אלו הן שגרמו להרס המוחלט של איטליה בכלל והעיר רומא בפרט (משום מה, תמיד הייתי בטוח שהגותים הם שהחריבו את רומא). כמו כן התקשיתי מאד להבין את הוויכוחים המרים שהתחוללו בין הפלגים השונים בכנסיה בתחילת דרכה. הקרע העיקרי היה בין הפלג הטריניטארי, שהפך עם הזמן  לכנסייה הקתולית, לבין הפלג האריאיני שבסופו של דבר הוכחד. הבנתי שהוויכוח נסוב סביב שאלת אופיו של השילוש הקדוש ובייחוד סביב השאלה באיזו מידה ישו ("בנו של אלוהים")  דומה או שונה מ"אביו", אבל לא הבנתי למה זה כל כך חשוב.  בכל מקרה הספר מעניין,  והנה כמה דברים שלמדתי ממנו עד כה:

היהודים הכשירו את הקרקע לנצרות: ג'ונסון מספר שהתפתחות ושגשוג האימפריה הרומית, יחד עם הסובלנות הדתית העקרונית שלה, הביאו לאקלים דתי של חיפוש ואינדיבידואיזציה של האמונה. בה בעת, התפזרותם של היהודים ברחבי האימפריה הרומית סייעה להפיץ את הרעיון של מונותאיזם ודת אישית בקרב תושבי האימפריה. יתרה מכך - ג'ונסון מספר שיהדות הגולה האמינה שיש צורך לפעול באופן אקטיבי כדי לגייר את אזרחי האימפריה. בעקבות מאמצי יהדות זו, פילון האלכסנדרוני (דוגמא טובה ליהודי-הלניסטי), מספר בגאווה ש"אין עיר אחת יוונית או ברברית שמנהגי השבת, החגים, וחלק מדיני האוכל שלנו לא התפשט אליהם". בנוסף, המוסר היהודי, ומוסדות הצדקה והרווחה של הקהילות היהודיות היוו מוקד משיכה חשוב עבור אזרחי האימפריה הרומית. כל אלה אומצו ע"י הנוצרים הראשונים - שחלקם כמובן היו יהודים.

העם היהודי היה מפולג: טוב, אין בזה כל חידוש, וכנראה זה הגורל שלנו. ג'ונסון מציב את יהדות הגולה, שהתאפיינה בגישה קוסמופוליטית--הלניסטית, מול יהדות ארץ ישראל שהתאפיינה בגישה מקומית-לאומית. יהדות הגולה ביקשה להגמיש את היהדות כדי לכלול בה עמים נוספים; יהדות ישראל התנגדה לכך ולכל שינוי או הגמשה של הדינים היהודיים. יהדות הגולה הייתה גדולה בהרבה מיהדות ישראל - כנראה ביחס של 4.5 מיליון יהודים בגולה - מתוכם כמיליון במצרים(!) - לעומת מיליון יהודים בלבד בישראל. מלבד הפילוג הגדול הזה היו עוד עשרות פלגים יהודיים בישראל, שהגדול  שבהם היה כת האיסיים. בסופו של דבר, וכידוע, פילוגים אלו וחוסר הסובלנות הנלווה אליהם הכריעו את החברה היהודית בישראל והביאו לחורבן הבית השני.

על שימור התרבות המערבית: עם שקיעתה של האימפריה הרומית, הנזירות הקתולית שקדה על שימור אוצרותיה של התרבות היוונית-רומית.  ג'ונסון מספר על תחושה של "סוף העולם", תחושה שהמצב הולך להתדרדר עוד ועוד והעולם כולו הולך לקראת חושך גדול. על כן הנזירים מיהרו לשמר את מה שניתן וכדי לעשות זאת הם שקדו על העתקה של כתבים. הם העתיקו שוב ושוב את אותם הכתבים, בעיקר את אלה שהיו קשורים לנצרות, מתוך מחשבה שככל שהם יעתיקו יותר, כך הסיכוי שמשהו ישרוד את המאות הבאות יגדל. ההעתקה בוצעה בעיקר במאות 7 -8 על עורות, כיון שנייר (שהגיע מהמזרח) היה מצרך נדיר ויקר. מצד שני ניתן היה לכבס את העור ולהשתמש בו שוב בעת הצורך. בשולי הספרים, המעתיקים, שעבדו בפרך, כתבו הערות מעניינות כמו "רק שלוש אצבעות כותבות, כל הגוף כואב." כתוצאה מעבודה זו החלו להיווצר ספריות במנזרים. ספריה עם חמישים(!) ספרים נחשבה לספריה עצומה במאה השביעית...

על האסלאם ושימור התרבות המערבית: פעמים רבות קראתי את הטענה שהכתבים של אריסטו ואפלטון השתמרו והגיעו למערב רק בזכות העובדה שהתרבות המוסלמית שמרה עליהם. ואז, להפתעתי, קראתי בספר של ג'ונסון  שנזיר נוצרי בשם בותיוס Boethius, בן למשפחת אצולה רומאית במאה השישית לספירה ואיש משכיל מאד,  ניסה לתרגם את כל כתבי אפלטון ואריסטו מיוונית ללטינית וכך לשמר אותם למען הדורות הבאים. אך קריאה מדוקדקת גילתה לי שהוא החל בעבודתו והספיק לתרגם רק מעט מכתבי אריסטו - והמעט הזה הוא כל מה שנותר מכתבי אריסטו בידי המערב עד המאה ה-12. בסופו של דבר הושלך בותיוס לכלא והוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד השליט הרומי תיאודוריקוס , שהיה מסוכסך עם הקיסר הביזנטי, יוסטינוס. ג'ונסון טוען שאלמלא בותיוס הוצא להורג, וכל כתבי אריסטו ואפלטון היו אכן מצויים בידי התרבות המערבית, ההיסטוריה הייתה משתנה ואולי אירופה לא הייתה קופאת על שמריה כל כך הרבה שנים (חיפוש קצר הבהיר לי את הנושא של העברת הידע מיוון, דרך האסלאם וחזרה אל אירופה- אפשר לקרוא על כך כאן, באנגלית).

חינוך: ג'ונסון מספר שמוסדות החינוך הרומיים נעלמו עם הזמן. בתחילה הכנסייה כלל לא העלתה בדעתה להקים מוסדות חינוך משלה אך בסופו של דבר, כשאירופה התייצבה, היא החלה למלא את החסר והקימה בתי ספר משל עצמה, המבוססים על תחומי  הדעת של אריסטו ותכנית לימודים נוצרית.  בדרך זו, בלי שתכננה זאת מראש, הכנסייה קנתה לה אחיזה איתנה בשורשים התרבותיים של המערב, אחיזה שהחזיקה מעמד עד הרפורמציה במאה ה-16. היה מעניין מאד עבורי ללמוד שדבר זה לא קרה במזרח, באימפריה הביזנטית, שבה החינוך נמצא כל העת בידי השלטונות האזרחיים.

למה ישו היה כל כך חשוב: ג'ונסון מספר שבתחילת הנצרות, נשאלה השאלה במה שונים הנוצרים מהיהודים? אם הנוצרים טענו שהדת שלהם היא דת מונותאיסטית המאמינה במוסר של הברית הישנה רק עם מנהגים מעט שונים, הרי שהם בדיוק כמו היהודים,  ולמעשה הם פלג יהודי חדש מתוך כמה עשרות שהיו קיימים באותה התקופה - התקופה שלפני חורבן בית שני. כדי להפריך טענה זו, להבדיל בין הנצרות ליהדות ולהפוך לדת אוניברסלית נדרשה מהפכה אמיתית. מהפכה זו, מספר ג'ונסון,  בוצעה בידי פאולוס, אשר שם במרכז הנצרות את דמותו של ישו. 

השורה התחתונה של יואב: אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה כי הם נותנים לי תחושה של פרופורציה. בעוד שכותרות העיתונים זועקים אלינו כל יום מחדש שהנה-הנה סוף העולם מגיע ומצבנו מעולם לא היה כה גרוע (ולכן כל כך חשוב לקנות את העיתון ולקרוא אותו), מתברר שבעצם אין כל חדש תחת השמש, וכל מה שאנו חווים היום - כבר התרחש בעבר, לרוב אפילו בצורה הרבה יותר גרועה. כך ההיסטוריה מלמדת אותי שהעם היהודי מאז ומתמיד התאפיין בחתירה בלתי-מתפשרת אל האמת, נטייה שבעיני ראויה לשבח. מה שלא ראוי לשבח הוא הוודאות המוחלטת שבה כל פלג שבוי. להבנתי, אמת שאין לצידה ספק איננה אמת אלא דוגמה, ודוגמות בהחלט יכולות להניע אנשים למעשים קיצוניים, ואף לשפיכת התינוק עם המים. האם העם היהודי למד את הלקח? האם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות? אני מקווה שכן!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל  פה הזהב

נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה. 

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל  פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם: