יום ראשון, 17 באפריל 2011

על המורכבות של מערכת החינוך במזרח ירושלים

לאחרונה עבדתי על מאמר מאלף העוסק בנעשה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר הוא פרי עטם של פרופ' גד יאיר וסמירה עליאן. בזמנו זכיתי ללמוד אצל פרו'פ' יאיר, והוא תמיד היה מגיע מוכן היטב לשיעור, תמיד ידע על מה הוא מדבר ותמיד היה לו משהו מעניין לומר- וכך גם במאמר הזה. המחקר המתואר במאמר מתבסס על 34 ראיונות שנערכו עם מורים, תלמידים ומנהלים ממזרח העיר, לצד ראיונות עם חמישה פקידים בכירים מעיריית ירושלים ומשרד החינוך. להלן תמצית של המאמר.

נקודת המוצא של המאמר היא ההחלטה הישראלית שלא להתערב בתכנית הלימודים של מוסדות החינוך בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לצד ההחלטה לאחד את ירושלים. כתוצאה משתי החלטות היסטוריות אלו, ובעקבות הסכמי אוסלו, נוצר מצב שבו ישראל מממנת את מערכת החינוך במזרח ירושלים, מכשירה את המורים והמנהלים שלה, משלמת את משכורותיהם ואחראית על החינוך המיוחד, בזמן שמשרד החינוך של הרשות הפלשתינית הוא זה שקובע את תכני הלימוד וכותב את המבחנים - התלמידים במזרח העיר נבחנים בסיום לימודיהם במבחן הבגרות הפלשתיני (תוג'יהי), ולא במבחן הישראלי.
בפועל, הרשות הפלשתינית וישראל מתעלמות זו מזו, כשהמנהלים והמורים בתווך. מצב זה יוצר כמה בעיות. למשל, משרד החינוך הישראלי מכיר רק בהסמכה של מוסדות אקדמיים ישראליים, בעוד מרבית המורים במזרח ירושלים לומדים באוניברסיטת אלקודס, שישראל איננה מכירה בה. המנהלים ומחלקת החינוך הפלשתינית מתמרנים בדרכים שונות כדי לאפשר למורים ממזרח העיר ללמד בבתי הספר, אך עדיין מרבית המורים, המנהלים והמפקחים הם ערבים-ישראלים הנחשבים ל"בוגדים" בעם הפלשתיני.

מתברר שישנה היררכיה ברורה בחברה הפלשתינית שחשובה מאד לתושבי מזרח העיר. בראש ההיררכיה עומדים תושבי עזה הנחשבים לאלו "המתנגדים" ביותר לכיבוש וסובלים מכך גם כלכלית במידה הגדולה ביותר. הבאים בתור אחריהם הינם תושבי הגדה המערבית ואחריהם תושבי מזרח ירושלים. עם איחוד העיר מרבית תושבי מזרח העיר החליטו לקבל מעמד של תושבים ולא אזרחים של מדינת ישראל, ובצורה זו ניסו להזדהות עם העניין הפלשתיני, תוך שהם נהנים משירותי הרווחה והחינוך המערביים של ישראל (שלא לדבר על הזכות לנוע בחופשיות בתוך המדינה). עד היום תושבי מזרח העיר מתנדנדים בין תמיכה בעניין הלאומי לבין החשש הבולט להימצא תחת השלטון הפלשתיני. היו שהביעו חשש בראיונות לא רק מהתדרדרות כלכלית עקב החלת ריבונות פלשתינית במזרח העיר, אלא גם ממסע נקמה בערביי מזרח העיר על כך שנהנו מבחינה כלכלית מהכיבוש הישראלי. הפגנות ופיגועים נגד ישראל מצד תושבי מזרח ירושלים מסייעים להם "לנקות את מצפונם" ולהציג עצמם באור חיובי יותר מבחינת הציבור הפלשתיני. בתחתית ההיררכיה הזו מצויים ערביי ישראל שנשארו תחת שלטון ישראלי לאחר מלחמת העצמאות – אלו נחשבים בוגדים מוחלטים באינטרס הפלשתיני, כאלו שהמעמד הכלכלי האיתן שלהם נובע מ"שיתוף פעולה" עם ישראל.

המפגש של התרבות הערבית-ישראלית המודרנית עם התרבות הפלשתינית המסורתית במזרח העיר מעורר קשיים. למשל, ערביי ישראל מתבלים את שפתם בעברית, דבר שקשה מאד לתלמידי מזרח העיר להבין ולקבל. גם הלבוש המודרני של הנשים מפריע ומעורר חיכוכים.  כמוכן ישנו הבדל גדול בין הנורמות של החינוך הפלשתיני הכוללות ציות לסמכות (כולל עונשים פיזיים במקרה של אי-ציות למורה), שינון והיצמדות להליכים, לעומת מערכת החינוך הישראלית - אליה רגילים המורים הערבים-ישראלים - המעודדת חשיבה עצמאית, ביקורת ואלתור. המפגש בין המורים הערבים-ישראלים למערכת המסורתית הינו קשה עבור שני הצדדים, כשכל חידוש וכל ניסיון למודרניזציה מצד ערביי ישראל עלולים להיתפס כחלק מ"הכיבוש הישראלי". אך תושבי מזרח העיר הודו שהקושי הגדול ביותר הוא שערביי ישראל מקבלים משרות "השייכות להם" – משרה ישראלית מעניקה משכורת הגבוהה פי שניים ממשרה ברשות הפלשתינית, ומשרות אלו נתפסות, בשל כללי משרד החינוך הישראלי והצורך באישור בטחוני, ע"י ערביי ישראל.

בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה בין סוג שעות הלימוד שישראל מקצה לבין הדרישות של תכנית הלימודים הפלשתינית. כדי להתגבר על כך, המנהלים "משחקים" עם השעות שישראל מקצה. בנוסף, מאחר שישראל מקצה שעות רבות יותר מהדרישות של תכנית הלימוד הפלשתינית, בתי הספר במזרח ירושלים יכולים להקצות שעות רבות יותר למקצועות החשובים למשרד החינוך הפלשתיני, כמו שפה וספרות ערבית. 

החינוך המיוחד הוא בעל חשיבות מיוחדת במזרח העיר (ידיד שעוסק בכך סיפר לי שעקב נישואין בתוך המשפחה, האוכלוסייה במזרח העיר והאוכלוסייה החרדית הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד - יואב). עם השנים, החברה הישראלית הקצתה לנושא תשומת לב ומשאבים רבים יותר, ובשנות האלפיים הקצאת השעות לחינוך מיוחד במזרח ירושלים הגיעה לרמה השווה לזו שבמערכת החינוך הישראלית. האחראי על הנושא במזרח העיר הודה בראיונות שבתחילה היה קושי למצוא מורים למלא את כל השעות שהוקצו ע"י ישראל. הפריחה של החינוך המיוחד הגבירה את הביקוש לשירותי הרווחה שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעניקות לאוכלוסייה במזרח העיר וכך הגבירו גם את התלות של אוכלוסייה זו בישראל. אך התקצוב הנדיב קוצץ בצורה חדה בשנת 2007, מה שעשוי להצמיח מגמה הפוכה של מרמור כלפי השלטון הישראלי במזרח העיר.

השורה התחתונה של יואב: המצב המתואר במאמר מעלה תהיות קשות. למשל, מדוע, עם קבלת ההחלטה על איחוד העיר, ישראל לא החילה את תכנית הלימודים של המדינה על תושבי מזרח ירושלים? אף שהיום כמובן מאוחר מכדי להפוך החלטה זו, היה מעניין אותי לדעת מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטה.
נקודה נוספת שעוררה את תשומת לבי היא ההיררכיה בחברה הפלשתינית. ברור שישנו הבדל ניכר מאד בין מרבית ערביי ישראל לבין תושבי השטחים. על הציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם שדנתי בו כבר במאמר קודם (כאן), ערביי ישראל התקדמו מאד לכיוון האינדיבידואליסטי. מבחינתו של כל קולקטיב (אפילו משפחה) כל התרחקות מן הכלל לטובת היחיד כמוה כבגידה, כי כל יחיד שפורש מהכלל מערער על הרציונאל שבבסיס קיומו של הכלל ולכן מחליש אותו פיזית ורוחנית. אם כן, עמדתם של תושבי מזרח העיר והשטחים בכלל היא מובנת מבחינה פסיכולוגית.
אך כחלק מהחברה הישראלית החופשית, המערבית, המודרנית (והפוסט-מודרנית) אני מעדיף להתמקד בהיררכיה הזו מנקודת מבט אחרת  –  נקודת מבטו של היחיד החופשי הניצב מול הכלל המבטל את היחיד. מנקודת מבט כזו אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לתמוך ביחיד המבקש להשתחרר מכבלי הקולקטיב – בין אם הקולקטיב הוא ערבי או יהודי, בישראל או במצרים, או בכל מקום אחר.

מקור לפי כללי APA:
Yair, G. & Alayan, S. (2009). Paralysis at the top of a roaring volcano: Israel and the schooling of Palestinians in East Jerusalem. Comparative Education Review, 53(2), 235-257.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.