כשהאייפון מחליף את אמא

 IMama: הבן שלי מבלבל בין האייפון לאמא שלו/מאת אריק פייפ

זוהי כתבה שהופיעה לפני יותר משנה במגזין האינטרנטי האמריקאי "סלייט". כאן אני מביא תרגום מקוצר של הכתבה, שהיא גם משעשעת וגם קצת מפחידה, לדעתי:

בערך ביום ההולדת הראשון של הבן שלי התחלתי להחזיק את האייפון ליד האוזן שלו כשאשתי הייתה מתקשרת והייתי אומר: "זאת אמא שלך, לוקה. זאת אמא." לעיתים קרובות הילד שלנו נהם בהנאה בתגובה לקול שלה. כשצילמתי עם האייפון, הראיתי ללוקה את התמונות והוא הגיב בהנאה מסחררת. עם הזמן התבסס מעין טקס שבו אני מראה ללוקה מצגת של סרטוני הווידיאו והתמונות באייפון כשאני מרדים אותו. חוץ מלוקה, אמא שלו הופיעה הכי הרבה פעמים בתמונות. לרוב, תוך כדי הפעם השנייה שהיינו עוברים על התמונות והסרטים, הוא היה נרדם. מדי פעם, כשאני הייתי נרדם לפניו, הייתי מתעורר ורואה את לוקה מקיש על המסך כדי לראות שוב את סרטי הווידיאו.

ואז יום אחד, בערך חודשיים אחרי כן, האייפון שלי צלצל. השם של אמא הופיע על המסך ולפני שיכולתי לענות לוקה קרא "אמא". הייתי כל כך מופתע – וגאה. הנה הוכחה לקשר המיוחד ביניהם, נכון? מעט אחר כך לוקה שוב פלט את המילה "אמא" כשהיינו בסלון. אבל הוא לא הסתכל על אמא – הוא הסתכל על האייפון וזה נעשה ברור: כל פעם שלוקה ראה את האייפון שלי הוא היה קורא "אמא". האם ייתכן שהוא מבלבל בין האייפון לאמא שלו?

חבר שלי תהה האם התינוק שלנו אכן מאמין שאמא שלו נמצאת באייפון. לוקה שמע את קולה בוקע מתוך המכשיר וראה את דמותה על המסך. גרוע מכך – בחודשיים האחרונים הצבעתי שוב ושוב על האייפון ואמרתי: "הנה לוקה ואמא...הנה לוקה ואמא." אז לוקה יודע שאמא שלו נמצאת בפנים, אם כי היא לא הדבר היחיד – לאייפון יש אפשרויות רבות, ו"אמא" היא רק עוד אפליקציה מגניבה של האייפון.

מעט זמן אחריכן עשינו בועות בסלון וחבר שלי שלף אייפון לבן, בדיוק כמו שלי, כדי לצלם את הרגע. לוקה נעץ את מבטו באייפון של החבר שלי ואמר "אמא", למרות שאמו הייתה מאחוריו. גם אחרי שהסברנו לו את העניין לוקה לא ויתר – הוא המשיך להסתכל על האייפון ולומר "אמא". מאותו הרגע, כל אייפון הספיק לו. לוקה היה רואה אותו על השולחן וקורא: "אמא". הוא היה מטפס בעצבנות על רהיטים ומושיט ידו אליו וקורא: "אמא". הוא ראה אותו על מדף וקרא: "אמא". הוא לא רצה לשחק עם אמא, הוא רצה את האיי-אמא שלו.

בינתיים האמא האמיתית של לוקה איבדה את התואר האמהי שלה לגמרי. היא הפכה לחסרת שם ולוקה היה מזמן אותה בתנועת יד, או באיזו חריקה לא מוגדרת. במשך הזמן ניתן לה תואר שולי "מאמון", מעין הרחבה של איי-אמא. הפעם היחידה שלוקה השתמש במילה אמא כלפיה הייתה כאשר אשתי השתמשה באייפון שלי.

אשתי התעקשה שהדבר אינו מפריע לה, אך כשהיינו בפריס התייעצנו עם פסיכולוג אשר הסביר לנו שבשלב זה של ההתפתחות של לוקה, המילה "אמא" איננה אלא "מילה כוללת" המתייחסת לא רק לאמא אלא לכל פעולה אמהית או לכל דבר שקשור לאמא, כולל האייפון עצמו. כשחזרנו לארה"ב התייעצתי עם רופא ושאלתי אותו כיצד לוקה עשוי לפרש את הקול של אמא שלו הבוקע מהאייפון ובייחוד את התמונות וסרטי הוידיאו המופיעים בו. ד"ר קולמן הסביר שהמוח המתפתח של לוקה איננו יכול באמת להבין את הקולות והתמונות חסרות הגוף של אמו. כשלוקה אומר "אמא" הוא בעצם אומר, "אני רואה את אמא" או "אני שומע את אמא", כלומר הוא מתייחס לחוויה שלו עם המכשיר ולא רק לאמא שלו.

אני מניח שבתקופות קודמות ילדים התבלבלו  עם טלפונים קוויים, מצלמות, או קלטות וידאו. אך כאשר כל אלה שולבו במכשיר אחד נגיש ומיידי, האפקט  הוכפל עשרות מונים. בעבר החשוך של הטכנולוגיה, אם רצית להראות לילד שלך תמונה, אז צילמת אותו, שלחת את הפילם לפיתוח ואז ישבת אתו להסתכל על התמונות. עד שהתינוק ראה את התמונות החוויה עצמה הייתה הרחק בעבר ואולי אף נשכחה כליל.

לעומת זאת כיום, כשלוקה גולש במגלשה אני מסריט אותו, אנחנו מסתכלים על זה, והוא שוב גולש. ההקלטה של זיכרונותיו משולבת בחוויות עצמן כמעט מתחילת חייו.

האחיין שלי בן השלוש מסיאטל פותח צוהר אל עתידו של הילד שלי. כשאני שולח לאח שלי סרט של לוקה, הוא מיד מתקשר אלינו בווידיאו במחשב כשהבן שלו יושב בחיקו. האחיין שלי רוצה לראות אותנו מיד; מתסכל אותו להסתכל על וידיאו של המשפחה כי הווידיאו אינו מדבר אתו. תשכחו מווידיאו –בשבילו "סקייפ" הוא הנורמה. 

בעקבות ההתנסות שלנו עם האיי-אמא אני משתמש פחות באייפון והפסקתי ללוות את המצגות וסרטי הווידיאו בדיבור שלי. כשאמא של לוקה מתקשרת אני כבר לא מצמיד את האייפון לאוזן שלו. אני מחביא את האייפון. חשבתי לעצמי שללא החיזוק המתמיד, אפקט האייפון ייעלם במהרה. אבל שלושה חודשים אחר כך השינוי היחיד היה ירידה בנאמנות למותג. כשלוקה מדדה ברחוב ורואה מישהו מדבר בסמארטפון נוצץ, לא משנה מאיזה סוג, הוא מושיט את ידו אליהם ואומר "אמא!".

טוב, אני מניח שהבן שלי ממש אוהב את אמא שלו אם הוא רואה אותה בכל מקום.

השורה התחתונה של יואב:

בעיני, סיפור זה מראה כמה מעט אנו יודעים על גידול ילדים, כתרבות וכתוצאה מכך גם ההורים עצמם.  בספר "מסעות גוליבר" שנכתב במאה ה-18, הסופר ג'ונתן סוויפט מתאר חברה (ליליפוט) שבה תינוקות נלקחים מהוריהם כי חברה זו הגיעה למסקנה ש"הורים הם האחרונים שניתן להפקיד בידיהם את חינוך ילדיהם", ותחת זאת הם מועברים למעונים וזוכים לטיפול ע"י אנשי מקצוע, טיפול אשר מביא בחשבון את המעמד, הנטיות והמזג של הילדים.

בהקשר זה, יצא לי לתרגם השנה מאמרים רבים בנושא תיאוריית ההתקשרות, ומהם הבנתי שנעשית עבודה מאד יסודית בתחום זה. לאט לאט מצטבר ידע אמפירי ופרקטי חשוב מאד אודות הדרך הנכונה לגדל ילדים. לאט לאט הידע הזה עובר משדה המחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אל שדה ההוראה, והוא נלמד, בין היתר, בקורסים לגננות. מציאות זו הביאה אותי לחשוב שלא רחוק היום שבו, כמו בליליפוט, התרבות שלנו לא תאפשר יותר להורים חסרי ידע והכשרה לגדל ילדים תוך התעלמות מכל הידע האמפירי שהצטבר בתחום זה. עלה בדעתי שאולי בעתיד הלא רחוק, ילדינו יגודלו ע"י מומחים לדבר, אנשים בעלי הכשרה קפדנית וידע וניסיון הולמים. מצד שני, אולי עד אז כבר באמת תהיה אפליקציה כמו i-ima שתגדל את הילד כמו שצריך וכך ייפתר העניין...

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על טיפול פסיכולוגי בתרבות הערבית-מוסלמית

אחד המאמרים המרתקים שעבדתי עליהם השנה היה מאמר מאת פסיכולוג ערבי נודע מצפון הארץ, פרופסור מרואן דוואירי , המסביר את הקושי בטיפול פסיכולוגי בקרב אנשים החיים עדיין בחברה קולקטיביסטית, וכיצד המטפלים יכולים להתגבר על קשיים אלו. המאמר כתוב באנגלית ונקרא "ניתוח תרבות ופסיכותרפיה מטפורית בקרב לקוחות ערבים-מוסלמים" (המקור המלא בסוף הרשומה). כאן אני מבקש להביא סיכום ותרגום של חלקים מהמאמר לטובת המתעניינים בנושא.

ראשית דוואירי מסביר שהטיפול הפסיכולוגי המערבי מתבסס על הבנה אינדיבידואליסטית של האישיות, על פיה לאחר גיל ההתבגרות האדם נעשה ישות עצמאית. הטיפול הפסיכולוגי מתבקש כאשר האגו איננו מצליח לפשר בין מרכיבי הנפש האחרים – הסופר אגו והאיד. במקרה כזה הטיפול מעלה תכנים לא מודעים לתודעה והדבר מאפשר לאגו לתפקד בצורה טובה יותר. אבל מה קורה כאשר שיטת טיפול מערבית-אינדיבידואליסטית מיושמת בחברה לא-מערבית קולקטיבית?

כך כותב דוואירי:

בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל  פה הזהב

נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה. 

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל  פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם:

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח - תיאור מקרה בברזיל

בשתי הרשומות האחרונות עסקנו בדמותה של האמא היהודייה בצורה מבודחת. יחד עם זאת, בשני המקרים, גם במעשה האם וארבעת בניה וגם בקטעם המתורגמים מהספר כיצד להיות אמא יהודייה, יש צד מעט אפל לאמהות - אלה הן אמהות הדואגות לצרכים שלהן, לא פחות משהן דואגות לצרכים של ילדיהן. ברשומה זו אני רוצה לספר על מקרה קיצוני בו אמהות מקריבות את ילדיהן - לשם סיפוק צרכיהן שלהן. בזמנו תופעה זו עלתה לכותרות בארץ, והיא נקראת תסמונת מינכהאוזן בה החולה מדמה סימפטומים של מחלה. כשאדם אחד גורם לאדם אחר להיות חולה - מדובר בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.  לאחרונה עבדתי על מאמר בנושא זה, וכאן אביא כמה קטעים מתוכו.

מחברת המאמר היא אנתרופולוגית בשם רות שפר-יוז (המקור המלא מצורף בסוף הרשומה), שחקרה במשך שנים ארוכות את החיים בעיירת צריפים הררית במזרח ברזיל. היא דנה במונח עצמו, ומתארת את התנאים המחרידים בעיירה, תנאים שבקושי מאפשרים חיים. לעיתים המצוקה האיומה גרמה לאמהות לצאת מדעתן, וחלקן הפגינו סימפטומים המזכירים את תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.

יונג ופרויד מבקרים באמריקה

אחד מתחומי העניין המרכזיים שלי במשך שנים רבות היה פסיכולוגיה. במסגרת התעניינות זו קראתי את מרבית ספריהם של יונג ואדלר ולא מעט מכתבי פרויד. כמוכן התעניינתי בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ובייחוד בתקופה בה הפסיכולוגיה נולדה - סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. במסגרת זו התגלגל לידי ספר המתאר את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה במכתבים: A History of Psychology in Letters מאת ל.ט. בנימין.

הספר מביא מכתבים הדנים בסוגיות ואישים חשובים בתחום הפסיכולוגיה במשך הדורות, החל מג'ון לוק ועד למסלאו.כאן ברצוני להביא חילופי מכתבים ידידותיים בין יונג לפרויד סביב סוגיית נסיעתם לארה"ב. השניים הוזמנו כדי להרצות באוניברסיטת קלארק, החוגגת 25 שנה להיווסדה. המכתבים מראים את היחסים הטובים ששררו בין פרויד ליונג, לפני "השבר הגדול" והחרם שפרויד הטיל על יונג (וגם על אלפרד אדלר, עוד תלמיד סורר של פרויד). כמוכן המכתבים מראים את ההתייחסות (המתנשאת) של "בני התרבות" האירופאים אל ארה"ב באותה העת.