בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל  פה הזהב

נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה. 

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל  פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם:

בעיית הגאולה של האדם דרך אינטגרציה של הרוע מוארת מזווית נוספת ומפתיעה ע"י אגדה גרמנית מימי הביניים, גרסה אפלה ועל-טבעית של חייו של הקדוש ג'ון קריסוטום "בַּעל  פה הזהב", ההגמון המפורסם של קונסטנטינופול שנולד בעיר אנטיוך בערך בשנת 345 לספירה. רהיטות לשונו זיכתה אותו באהבת העם, וקנאותו לרפורמות סגפניות בכנסייה השניאה אותו על רבים בחצר. לאחר שהכניע מועצות כנסייה, קיסרים ואפיפיורים הוא מת בגלות בגיל 62.

וזהו הסיפור המוזר: היה היה ברומא אפיפיור שנהג לצאת ולרכב על סוסו, יחד עם אביריו. היה זה מנהגו, בעת סיורים אלו, לפרוש מן החבורה ובעודו על הסוס – להתפלל לבדו. בעיצומה של אחת התפילות האדוקות הללו הוא שמע קול קורא וחשב לעצמו: "הו, איזה קול מעורר רחמים!" הוא רכב לכיוונו, אך כשהקול נשמע שוב הוא הסתכל אנה ואנה ולא ראה איש.

לבסוף הבין האפיפיור שהוא שומע את קינתה של רוח. הוא ביקש מן הרוח, בשם אלוהים, להכריז על עצמה. "אני נפש אומללה," ענה הקול, "המתייסרת באש הגיהינום." ברחמיו, האפיפיור שאל כיצד ניתן לפתור את הנפש האומללה מייסוריה. "אתה אינך יכול לסייע," הייתה התשובה, "אך ישנו ברומא איש אדוק הנשוי לאישה חסודה, וידוע לי שהיא עומדת ללדת לו ילד שיהיה קדוש ושמו יהיה ג'ון והוא יהיה כומר. אם כומר זה יאמר בשמי שש-עשרה מיסות, אשוחרר מאש הגיהינום הזו." הרוח אמרה באיזה רחוב ניתן למצוא את אותו הילד ובצרחה אחרונה, מקפיאת דם, נעלמה.

האפיפיור חזר לעיר וחיפש אחר הזוג האדוק. משנמצא הזוג הוא התחנן שיאמרו לו מתי ילדם ייוולד. הוא נשא את התינוק אל חצרו, ולאחר שהוטבל בשם ג'ון, פרס חסותו עליו ודאג לו כאילו היה בנו שלו.

ג'ון נשלח לבית הספר בהיותו בן שבע אך בלט ביכולתו הירודה. הבנים האחרים החלו לועגים לו והוא התבייש. לכן בכל יום כשהלך לכנסייה הוא התפלל לדמותה של מריה הקדושה שתסייע לו בלימודיו. יום אחד שפתיה של דמות הקדושה שבכנסייה נעו והבתולה פתחה פיה ואמרה: "ג'ון, נשק את שפתיי וכך תמלא דעת ותשלוט בכל האמנויות. תהיה בר דעת יותר מכל אדם אחר עלי אדמות." הילד פחד אך דמות הבתולה עודדה אותו. "נשק אותי, ג'ון. בוא! אל תפחד." הוא לחץ את פיו הרועד אל שפתיה של האישה המבורכת ונישק אותה, ובנשיקה זו שאב אל תוך עצמו חכמה וידיעה מופלאה של האמנויות.

ג'ון שב לבית הספר והתיישב כדי להקשיב וללמוד, אך התברר שהוא יודע יותר מכל האחרים יחדיו והוא לא נדרש עוד ללמוד. סביב פיו הייתה טבעת מוזהבת שזהרה ככוכב. עמיתיו נדהמו: "כיצד קרה שפתאום אתה יודע הכול? הרי רק אתמול לא ניתן היה ללמד אותך גם בעזרת שוט!" הוא סיפר להם על הנס שקרה לו ושבזכותו הוא זכה בפה הזהב ומאז הם כינו אותו "בַּעל  פה הזהב". "תואר זה מגיע לך," הם אמרו, "כי המילים הזורמות מפיך הם כמו זהב." ומאז אותו היום היה זה ג'ון בַּעל  פה הזהב שלימד את כל השיעורים בבית הספר.

האפיפיור הטוב אהב מאוד את ג'ון בַּעל  פה הזהב, ומאחר שאצה לו הדרך לשחרר את הנשמה המתייסרת מן הגיהינום, הוא הסמיך את הילד לכמורה בהקדם האפשרי. ג'ון חגג את המיסה הראשונה שלו כבר בגיל שש-עשרה. אך בעומדו ליד המזבח חלפה מחשבה מטרידה במוחו: "הו אלי, אני עדיין צעיר מדי מכדי להיות לכומר. אם אבקש קשר כזה עם אלוהים לפני שאהיה מוכן לכך באמת ובתמים – בוודאי יהיה דבר מנוגד לרצון שמיים. אני אצטער על היום הזה לעולמי עד." הוא המשיך לומר את המיסה אך החלטה החלה להתגבש במוחו. "רכוש חומרי מזיק לנפש. לכן אני נשבע להקדיש את עצמי לעניים, למען אלוהים. כשהסעודה לכבוד המיסה הראשונה שלי תסתיים, אפרוש אל היער ואשאר שם כנזיר כל חיי. הו, מתי כבר תיגמר המיסה הזו," הוא חשב, "כמה ארוכה היא!"

האפיפיור, לבו מלא שמחה, ערך סעודה לכבוד ג'ון וכולם חגגו את ההסמכה המוקדמת, אך העלם הצעיר נותר נחוש בדעתו. כשהקהל התפזר הוא התגנב החוצה, לבוש בבגדי דלות ונושא עמו בקושי חצי כיכר לחם.

כשהאפיפיור למד על כך הוא היה מודאג מאוד ואנשיו חיפשו בכל מקום אחר העילוי שנעלם. אך ג'ון התקין לעצמו צריף עשוי קליפות עצים ועלים במחבוא במעמקי היער, ליד מעין ועל קצהו של צוק. מעונו לא התגלה. הוא נשאר שם כשהוא ניזון משורשים וצמחי תבלין ומשרת את האל יומם וליל. הוא התפלל, צם ונותר ער תמיד, במסירות איתנה.

במרחק לא רב מן היער שבו ג'ון בנה את משכנו עמד ארמון ובו חי קיסר. יום אחד יצאה בתו של הקיסר עם נשות הפמלייה שלה לקטוף פרחים. לפתע התעוררה סערה אדירה ושטפה את הארץ, והרוח הייתה כל כך חזקה עד שהרימה את כל הנשים המבוהלות מעלה-מעלה. כשהונחו שוב על פני האדמה הן גילו שהנסיכה איננה עוד עמן, אך הן לא יכלו כלל לשער להיכן נשאה אותה הרוח. כשסיפרו על כך לקיסר הוא היה כמובן מודאג מאוד וחיפש אחריה בכל מקום, אך לא עלה בידו למצוא את הנסיכה המלכותית היפהפייה.

למעשה, הסערה הניחה אותה ללא פגע בדיוק על מפתן משכנו של ג'ון. היא הייתה אבודה ואובדת עצות, אך משראתה את הצריף הקטן וג'ון בתוכו, כורע בתפילה, היא חשה שוב בטוחה. היא קראה. בשומעו את קולה הצלול הפנה הקדוש הצעיר את ראשו אליה ומשראה אותה – נבהל. הנערה התחננה אליו שלא ישאיר אותה בחוץ לגווע ברעב או ליפול טרף לחיות היער. לבסוף הוא שוכנע להכניס אותה אל תאו כיוון שסבור היה שאם יתיר לה למות, יימצא אשם בכך בעיני האל.

עם זאת, ג'ון נטל את מקלו וסימן קו על רצפת התא וחילק אותו לשניים. הוא הקצה צד אחד לנערה. הוא ציווה עליה לא לחצות את הקו אלא לחיות בחלק התא שלה חיים המתאימים לאישה מתבודדת. כך הם המשיכו זמן מה, זה לצד זו, כשהם צמים, מתפללים ומשרתים את האל, אך השטן קינא בחייהם הקדושים ולילה אחד הוא הצליח לפתות את ג'ון לחצות את הקו וליטול את הנערה בזרועותיו, והם חטאו. לאחר מכן נתקפו השניים ייסורי חרטה.

ג'ון פחד שאם הנערה תישאר עמו הוא ימעד שוב ולכן הוביל אותה אל קצה הצוק ודחף אותה. אך ברגע שעשה זאת, הבין שחטא בחטא איום עוד יותר מן הקודם: "הו, יצור אומלל ומקולל שכמותי!" הוא זעק, "עתה רצחתי נערה תמימה זו. מעולם לא היה עולה בדעתה לחטוא אלמלא פיתיתי אותה אני, ועתה קיפחתי את חייה. אלוהים בוודאי ינקום בי על חטא איום זה לעולמי עד."

בייאושו כי רב נטש ג'ון את משכן הנזירות שלו ועזב את היער. "אדוני, אלוהי," קונן, "עזבתני." לאחר זמן מה חש זיק של תקווה: "אתוודה," הוא החליט, ועשה דרכו אל האפיפיור, התוודה והביע חרטה. אך הסנדק שלו, שלא זיהה אותו, הפנה גבו אליו בזעם קדוש ונורא: "הסתלק לך! נהגת כמו בהמה בנערה תמימה זו," אמר האפיפיור, "והחטא רובץ על ראשך."

"לא אטיל ספק באלוהים," חשב ג'ון לעצמו ושב לצריף שלו, מיוסר עד מאוד, ושם הוא כרע על ברכיו והתפלל ונשבע את השבועה הבאה: "מי ייתן והאל, שרחמיו גדולים מחטאיי, יקבל בחן את מעשה הכפרה שאני מטיל על עצמי. אני נשבע להלך על ארבע, כמו בהמה, עד שאזכה לחסדו של האל אשר ברחמיו ייתן לי סימן שזכיתי לכפרה."

ואז הוא הניח את ידיו על הקרקע והתהלך על ארבע, וכשהתעייף הוא זחל אל הצריף שלו ושכב שם כמו חיה. וכך הוא חי שנים רבות, ומעולם לא זקף את גבו ולא עמד על רגליו כאחד האדם. בגדיו נרקבו ונפלו ממנו, עורו הפך גס ושעיר ולא ניכר בו עוד צלם אנוש.

בינתיים אשתו של הקיסר ילדה ילד נוסף והאפיפיור התבקש להטביל אותו. הוא בא ונטל את התינוק בידיו אך זה זעק בקול רם: "לא אתה הוא זה שנועד להטביל אותי." האפיפיור נדהם ונמלא פחד וניסה להשקיט את התינוק ,אך הלז התמיד בהתנגדותו וכששאלו לרצונו אמר: "ג'ון הקדוש, האיש הקדוש, הוא האיש שיטביל אותי. אלוהים ישלח אותו אליי מן היערות." האפיפיור השיב את התינוק אל האומנת שלו ופנה אל הקיסרית ושאל: "מי הוא אותו ג'ון הקדוש אשר יטביל את התינוק?" אך איש לא ידע לענות על כך.

בערך באותו הזמן לכדו ציידיו של הקיסר יצור מוזר מאוד, והם לא יכלו להעלות בדעתם מהי חיה זו. אך כיוון שהיצור לא התנגד הם לכדו אותו, השליכו מעליו יריעה וכפתו את רגליו. הם הביאו אותו אל ארמון הקיסר, וכשפשטה השמועה באו המוני העם לראות את היצור, אך החיה זחלה מתחת לספסל וביקשה להתחבא.

בין המבקרים הייתה גם האומנת של התינוק וגבירות ואבירים רבים. התינוק הורה: "הראו לי את היצור." משרת האיץ בחיה ופעמיים היא נמלטה בחזרה למחבואה, אך בפעם השלישית היא נותרה חשופה לעין כל. אז פנה אליו התינוק שזה עתה נולד: "ג'ון, אדוני היקר," אמר התינוק בקול רם וברור, "עליי להיות מוטבל על ידך."

היצור הגס, השעיר והמשונה הרוכן על ארבע השמיע קול חזק וברור וענה: " אם אמת יש בדבריך וזהו רצון האל, פתח פיך בשנית."

התינוק שזה עתה נולד ענה: "אבי היקר, מדוע אתה מתמהמה? עליך להטביל אותי."

ואז ג'ון קרא בקול לאלוהים:" הו אלי, תן לי לדעת שבקולו של ילד זה כיפרתי על חטאיי."

והילד המשיך: "ג'ון היקר, זהו יום שמחתך שכן האל סלח לך על כל חטאיך. קום, אפוא, ובשם האלוהים – הטבל אותי."

ג'ון הרים את גופו מן האדמה והזדקף כאחד האדם. הזוהמה והלכלוך שדבקו בעורו נשרו מיד כקליפת עץ מיובשת, וגופו נהיה שוב צח, מבריק וחלק. הובאו לו בגדים והאפיפיור והאצילים ברכו אותו לשלום. כשג'ון הטביל את הילד האפיפיור הזמין אותו לשבת.

"אבי היקר," אמר ג'ון, "האינך מזהה אותי?"

"לא," אמר האפיפיור.

ג'ון אמר: "הרי אני הילד שהיית לו סנדק. הטבלת אותי במו ידיך ושלחת אותי לבית הספר ובעודי נער צעיר ביותר הסמכת אותי לכמורה. אך בעת שחגגתי את המיסה הראשונה חשבתי שלא יהיה זה נאה ליטול את לחם הקודש בידיים שאינן מוכנות לכך, ולכן לאחר המיסה התגנבתי החוצה אל היער ושם התפללתי, סבלתי, חטאתי והבעתי חרטה כל השנים הללו." ג'ון תיאר במלוא הכנות כיצד פיתה את הנערה ורצח אותה והוא התוודה על חטאו לפני האפיפיור בעצמו.

הסיפור סופר גם לקיסר ולבו כבד עליו."הייתה זו בתי האהובה," חשב, והוא ביקש מג'ון להוביל אותו אל הצוק שממנו הופלה הנערה. "אולי שם נמצא את עצמותיה," אמר ,"ונעניק להן קבורה נוצרית הגונה." ג'ון הנחה את הציידים אל הצריף שבו תפסו אותו ואז רכב עמם בתוך היער עד הצוק. כשהם הביטו מטה הם הבחינו בדמותה של אישה צעירה היושבת בשקט לבדה למרגלות הצוק.

ג'ון קרא אל הדמות הבודדת: "מדוע את יושבת כך למרגלות הצוק?"

והיא ענתה: "הרי אינך רואה מי אני?"

"לא," אמר ג'ון, "אינני רואה."

"אני זו שבאתי אל תאך," אמרה היא, "ואתה דחפת אותי אל מעבר לצוק."

ג'ון נדהם.

"האל נשא אותי," היא אמרה, "כך שלא נפגעתי כלל." ואכן, באמצעות נס גדול היא ניצבה שם, יפהפיה כתמיד ולבושה בבגדי מלכות.

הקיסר והקיסרית אימצו אותה אל לבם והודו לאל שהשיב להם את בתם. אז פנה האפיפיור לעשות את דרכו לרומא וביקש מג'ון שיבוא עמו.

"כמה מיסות אמרת, בני היקר?" שאל האפיפיור.

"לא יותר מאחת." ענה ג'ון.

"אבוי!" אמר האפיפיור.

"מה קרה, אבי היקר?"

"אני נמלא צער כשאני חושב על אותה נשמה אומללה המתייסרת באש הגיהינום."

ג'ון אמר: "הו, אבי הקדוש, למה כוונתך?"

ואז תיאר הסנדק שלו את המפגש שלו עם הקול הסובל, וג'ון גילה שהוא יכול לגאול את הנשמה אם רק יאמר שש-עשרה מיסות. "זו הסיבה," אמר האפיפיור, "שבגללה גידלתי אותך להיות כומר."

ג'ון אמר מיסה אחת ליום במשך ששה-עשר יום, והנשמה הסובלת ניצלה ממכאוביה. כשהגיע הזמן, האפיפיור מינה את ג'ון להגמון, והוא מילא את התפקיד בצניעות, כשהוא משרת את האל במסירות מוחלטת. דרשותיו היו כמו מחרוזות מזהב והוא זכה שוב לכינוי "ג'ון בַּעל  פה הזהב". הוא כתב ספרים רבים על האלוהים וכשהדיו יבש הוא המשיך לכתוב בפיו והאותיות שזרמו אז מעטו היו מן הזהב הטהור ביותר.

***

עד כאן הסיפור עצמו. במהלך הספר צימר מוסיף פרשנות משל עצמו לסיפורים שהוא מביא. מאחר שפרשנותו מתייחסת לסיפורים ונושאים אחרים בספר אביא כאן רק תמצית של הדברים. והרי תמצית הפרשנות של צימר:

1 - סיפור זה הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1471, 18 שנה לפני הולדתו של מרטין לותר, האינדיבידואל הגדול אשר מיקד והעצים כמה מן הרעיונות העולים בסיפור, ושבאמצעותם האדם המערבי המודרני גילה את עצמו מחדש, ובהם – הרעיון שפג תוקפה של הכריזמה של הדת המסורתית העוברת בירושה מדור לדור. כך אנו רואים שהאפיפיור בסיפור זה איננו מסוגל להציל את הנשמה האומללה וגם אין בכוחו להטביל את התינוק.

2 - רק החוטא יכול להפוך לקדוש כיוון שרק דרך חטא אישי, סבל וחרטה ניתן לזכות בחסדיו של האל המאפשרים לפעול בשמו ולהעניק מחסדו לעולם. דרכו של ג'ון נסללה עבורו על ידי כוחות שונים שלא דרשו ממנו ניסיון, חוויה או עמידה בפיתוי. אך ג'ון חש אינטואיטיבית שבלא ניסיון אין הוא יכול למלא את תפקידו כראוי – לא ניתן להיות כומר ולהעניק מחסדי האל בלי היכרות עם החיים עצמם. ג'ון חש שמי שעושה כך – עובר על חוקי החיים, שהרי כיצד יוכל הוא לפתור אדם מחטא אם הוא עצמו לא יודע מהו חטא? בזכות האינטואיציה שלו ואופיו הכנה, ג'ון לא מתפתה להאמין לאפיפיור או ליהנות ממתנת הדעת שקיבל ושזיכתה אותו בהערצת הכול. ג'ון מבין שיש פער עצום בין משרת הכומר שהוא עומד לקבל על עצמו לבין אישיותו התמימה וחסרת הניסיון. על מנת להתגבר על הפער הזה ג'ון נאלץ לרדת למעמקים – ולהפוך לחיה. הוא נאלץ להתמודד עם הכוחות החיוניים, החייתיים הטמונים בו, להיכנע להם, להודות בהם, להתנסות בהם ולשלב אותם באישיותו – ורק אז יכול היה לחזור ולהיות מה שנועד להיות מלכתחילה: אדם קדוש.

***

עד כאן הפרשנות של צימר. ועכשיו, אם יורשה לי, אוסיף כמה מילים משל עצמי על הסיפור הזה.

אחד מעקרונות היסוד של התיאוריה היונגיאנית נוגע למסלול ההתפתחות של הנפש האנושית. יונג סבר שלהתפתחות זו יש התחלה, אמצע וסוף ושמדובר בהתפתחותה של התודעה עד לשלמות. פירוש הדבר הוא צמיחתו של מרכז התודעה העצמית – האגו – ביסוסו וחיזוקו בעיקר על ידי הדחקה והכחשה ולאחר מכן , ובסופו של דבר, שילוב התכנים הלא- מודעים כך שנוצרת נפש שלמה, מודעת לגמרי. נפש זו מקבילה לנפש הבודהה. ובאמת, להבנתי, יונג הגיע בתיאוריה שלו, במונחים מערביים, בדיוק לאותה הנקודה שהגיע אליה הבודהיזם. מסלול ההתפתחות של הנפש האנושית תואר על ידי אריך נוימן בספר "תולדות התודעה", המפרט את שלבי התפתחות התודעה הגברית, ובספר "האם הגדולה" המתווה את מסלול ההתפתחות של התודעה הנשית. שני הספרים תורגמו בעבר הרחוק לעברית אבל למרבה הצער כיום כמעט בלתי אפשרי למצוא אותם אפילו בחנויות יד שנייה, ובכל מקרה מחירם יקר מאוד. לעומת זאת אין שום בעיה להשיג אותם חדשים לגמרי באנגלית.

ספרו של צימר מתאר באמצעות אגדות מתרבויות שונות, מן המזרח והמערב, את מסלול ההתפתחות הזה. כאן אנו נמצאים בשלב שבו האגו כבר חזק מספיק, ועתה על היחיד לחזור ולהשיג מחדש את כל החומרים אשר אבדו לנפש בעת התפתחותה ונמצאים, חבויים ומאיימים, בלא מודע. בתרבות המערבית מדובר בדרך כלל בהיבטים האינסטינקטיביים של האדם, כלומר היצרים, ובפרט יצר המין, שכה הרבה להעסיק את העולם הנוצרי.

תהליך ההתפתחות של התודעה הוא תהליך של אינדיבידואיזציה: תהליך שבו היחיד הופך ליותר הוא עצמו ופחות חלק מהקבוצה. למעשה, התרבות המערבית כולה עוברת תהליך זה כבר מאות שנים, והיא גוררת אתה את כל העולם, שלא תמיד מרוצה מכך וברור למה – זהו תהליך קשה ומכאיב המפרק את האחדות הקמאית של הקבוצה והשבט ומחליף אותה בבדידות וחוסר וודאות של היחיד, העומד לבדו נוכח העולם, הבורא, עצמו וגם נוכח הקבוצה שבתוכה הוא גדל.

בתהליך האינדיבידואיזציה, הממסד הוא חסר אונים כיוון שהממסד איננו מכיר ביחיד. שום ממסד לא יכול להכיר ביחיד או להכיר את היחיד כי הממסד מעצם הגדרתו איננו עוסק ביחידים אלא בקבוצות, בכללים, בנורמות חברתיות המקובלות ובייחוד – בהיצמדות לקיים. הממסד תמיד קיים כדי לשמור על הקיים והיחיד העובר תהליך של אינדיבידואיזציה תמיד מערער על יציבות זו. בסיפור זה אנו רואים יפה את הסתירה המוחלטת בין יחיד לממסד כאשר ראש הממסד כלל איננו שם לב מי עומד מולו וכמו במקרים רבים אחרים – הממסד מעוניין רק להשתמש בכישרונו של ג'ון לצרכיו. הממסד אינו מתעניין במה שקורה לנפש של ג'ון ובמחיר שהוא ישלם. לכן, עבור אינדיבידואלים, הלקח הוא שיש להיזהר מן הממסד ולא להתפתות לביטחון ולוודאות שהוא מעניק, כיוון שאלו עומדים בסתירה להתפתחות הנפש. אגב, בתחום האמנות הסתירה בין האמן לממסד בולטת לעין וצורמת פי כמה – ראו מאמר זה להרחבה בעניין.

נקודה נוספת ואחרונה שראויה לציון היא נושא האחריות. ג'ון מקבל אחריות מלאה על מעשיו, למרות שבתקופתו ובעצם במשך כל ההיסטוריה האנושית ועד ימינו, בני האדם נוטים להאשים את זולתם כשקורים להם דברים בלתי נעימים. אחד הסודות החשובים ביותר של ההתפתחות האישית הוא קבלת אחריות מלאה לא רק על הכוונות שלנו, אלא גם על תוצאות המעשים שלנו - הכוונות משקפות את המודע שלנו אך התוצאות משקפות את הלא מודע. כלומר בראייה היונגיאנית, מהלך חיינו אינו מקרי אלא מבטא את הניסיון של הלא מודע לספק לנו צרכים נפשיים שלנו שאיננו מודעים אליהם. הקשיים שאנו חווים בחיינו הם מסר התובע מאתנו להתפתח נפשית לכיוון מסוים. לפיכך ג'ון היה זקוק לחטא. למעשה, אף הצהיר על רצונו להכיר את החטא בתחילת דרכו - איזה חטא, מתי, היכן וכיצד החטא הזה יתרחש, ג'ון לא ידע והוא השאיר זאת בידי האל, אשר סיפק לג'ון את החטא שנפשו שלו הייתה זקוקה לו על מנת להגשים את ייעודה. יחד עם זאת, כשהתודעה מספיק מפותחת היא יכולה לזהות את הצרכים הנפשיים בצורה ישירה ומהירה יותר, לספק אותם בלי להזדקק למעשים כל כך קיצוניים כמו רצח ומבלי לסבול כל כך הרבה.

התפתחות נפשית, כלומר התפתחות של התודעה והתקדמות בתהליך האינדיבידואיזציה של היחיד, הקבוצה ואף של חברות ותרבויות שלמות תלויה בנטילת אחריות. היכולת לקבל אחריות תלויה בכנותו של היחיד עם עצמו וגם באינטואיציה בריאה, שתי תכונות שהתרבות המערבית איננה מעודדת, למרבה הצער.