יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש".  במונחים של כלכלה  קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס. 

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?
2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?
3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס
ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

התיאוריה הפונקציונאלית-טכנית טוענת שהחינוך חשוב בחברה מודרנית כיון ששינויים טכנולוגיים משנים את המיומנויות הדרושות לעבודה. עבודות פשוטות שלא דרשו מיומנויות מתבטלות, ובו בזמן נוצרות עבודות חדשות הדורשות מיומנויות ספציפיות או כלליות מתקדמות יותר. זוהי הסיבה שבגללה המעסיקים החלו לדרוש הכשרה פורמאלית יסודית וארוכה יותר, ועקב שינוים אלו האוכלוסייה מבלה פרקי זמן הולכים וגדלים במוסדות החינוך.  קולינס הוא מדען טוב ולכן הוא הלך ובדק האם המציאות אכן תומכת בהסבר הפונקציונאלי-טכני הזה, והוא מצא שהתשובה לכך היא שלילית.

למשל, לגבי הטענה שעקב התקדמות הטכנולוגיה, עבודות מסוימות מתבטלות ונוצרות עבודות חדשות הדורשות מיומנויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר, קולינס מצא שהדבר נכון רק לגבי 15% מהעבודות שנוצרו בשוק העבודה. לגבי כל יתר העבודות לא חל שינוי כזה. לגבי הטענה שהכשרה פורמאלית מספקת לעובדים מיומנויות הדרושות לעבודתם, קולינס בדק את הנושא בשלוש דרכים. למשל, אם הדבר נכון אז הכשרה רבה יותר צריכה להיות קשורה לתפוקה כלכלית גבוהה יותר. זו אכן טענה שנשמעת עד היום בתקשורת ובאקדמיה, אך קולינס טוען שהיא איננה נכונה ושאלו הטוענים כך מבלבלים בין קורלציה לסיבתיות. אם זה היה נכון, אומר קולינס, היה צריך להימצא קשר בין גידול בשיעור הלומדים ביסודי, תיכון ואוניברסיטה לבין התפוקה הכלכלית של המדינה. אך קשר כזה נמצא באופן מובהק רק בשלב הראשון של הלימודים: גידול משמעותי בלומדים בבית הספר היסודי קודם לעלייה בתפוקה הכלכלית ומנבא אותה. אך דבר זה אינו נכון לגבי עלייה בשיעור הלומדים בתיכון או בהשכלה הגבוהה. בנוסף, קולינס מצטט מחקר המראה שגם ברמה של העובד הבודד, עובדים עם השכלה גבוהה יותר אינם פרודוקטיביים יותר מעובדים עם השכלה נמוכה יותר ולעיתים אף פחות פרודוקטיביים מהם. הדבר נמצא במדגם של עובדי מפעל, טכנאים, מזכירות, פקידים בבנק, מהנדסים, פקידי ממשל ועוד...קולינס גם בדק האם המיומנויות הטכניות הדרושות אכן נלמדות בבתי הספר ובמכללות. לגבי מקצועות הדורשים מיומנות טכנית, קולינס מצא שרוב ההכשרה הטכנית מתרחשת דווקא במפעלים עצמם ולא במוסדות להכשרה טכנית-מקצועית. לגבי מקצועות לא-טכניים היה לו קשה לקבוע, בעיקר בשל היעדרן של קבוצות להשוואה. למשל, אין רופאים או עורכי דין שלא עברו הכשרה פורמאלית ושניתן להשוות את ביצועיהם לרופאים ועורכי דין שכן עברו הכשרה פורמאלית. לגבי מהנדסים, בשנות החמישים 40% מהמהנדסים היו עדיין חסרי תואר אקדמי כלשהו, ומחקר בשנת 1970 מצא שאין קשר הכרחי בין השכלתם של המהנדסים לבין רמת השכר או מידת אחריותם בעבודה. כמוכן, קולינס מציין את הנטייה של מקצועות שונים לנסות להפוך ל"פרופסיות" הדורשות הכשרה רשמית ורישוי וזאת כחלק מנסיונם של בעלי מקצוע אלה להעלות את המעמד והיוקרה של המקצוע. לגבי מכללות כלליות, קולינס מצטט כמה מחקרים הטוענים שמה שנלמד בהן נשכח בכל מקרה תוך שנים ספורות ושרוב הסטודנטים מתעניינים בעיקר בחיי החברה המתרחשים בהן ושיש להם עניין מינימאלי בלימודים. קולינס מסכם את הממצאים בכך שלטעמו, התיאוריה הפונקציונאלית-טכנית איננה מספקת הסבר ממצה לעובדות האמפיריות אודות העלייה בדרישות להשכלה מצד מעסיקים. עקב זאת הוא פונה לתיאוריה אחרת.


תיאורית הקונפליקט:
אחת הבעיות של כל תיאוריה פונקציונאלית היא חוסר היכולת להסביר בצורה נאותה חוסר תפקוד של מנגנונים חברתיים. למשל, קולינס לא מצא בתיאוריה הפונקציונאלית-טכנית הסבר להמשך קיומו של קשר אמיץ בין מוצא חברתי לבין מעמד ושכר תעסוקתיים בקרב אנשים עם אותה רמת השכלה. אך העובדה היא, אומר קולינס, שגזע, מבטא, לבוש, הליכות, ושם משפחה, משפיעים על תעסוקה עד כדי כך שבין 60- 70 אחוזים  מהאליטה העסקית בארה"ב מגיעה מהמעמד הגבוה או הבינוני-גבוה ופחות מ-15% ממעמד הפועלים, והיא ברובה המוחלט לבנה, גברית ופרוטסטנטית, נכון לזמן כתיבת המאמר. אם ההכשרה באמת חשובה לביצוע התפקיד, אומר קולינס, בעלי עסקים לא היו מבחינים בין מועמדים על בסיס כלשהו מעבר להכשרתם המקצועית, אך מאחר שהם עושים זאת, דרוש לכך הסבר. קולינס מעלה כמה אפשרויות וקושר את התשובות שלו לשאלות שהוא העלה בתחילת המאמר.
 קולינס מעלה את הרעיון שכל התופעות הללו ניתנות להסבר ע"י כך שדרישות המעסיקים אינן נובעות רק מצרכי התפקיד עצמו אלא הן משקפות בעיקר את האינטרסים של קבוצות שיוכיות (כלומר קבוצה אליה שייך האדם שלא מבחירתו, כמו "גבר" או "אשכנזי"). זה רעיון שאחד מאבות הסוציולוגיה, מקס וובר, העלה בשעה שהוא ניתח את הדרישות מהמועמדים להצטרפות לביורוקרטיה של המנהל הציבורי בפרוסיה. הוא מצא שהדרישה להשכלה כתנאי להתקבל לעבודה במנהל הציבורי הועלתה ע"י בוגרי אוניברסיטאות שביקשו לחזק את מעמדם ואת הביטחון התעסוקתי שלהם וכן את הכוח שלהם מול סמכויות אחרות ומול האוכלוסייה שאותה הם שירתו. ניתוח דומה נערך לגבי השירות הציבורי האנגלי, ושם המסקנה הייתה שהדרישה להשכלה כתנאי להתקבל לביורוקרטיה הייתה תוצאה של ניצחון המעמד הבינוני-הגבוה במאבקו נגד כוחה של האריסטוקרטיה המסורתית האנגלית. כלומר בשני המקרים העלאת הדרישה לרמת השכלה מסוימת כתנאי לקבלה לעבודה לא הייתה קשורה לדרישות התפקיד עצמו אלא לאינטרסים של קבוצות ספציפיות. קולינס נוטל את הרעיון הזה ומיישם אותו לשם הבנת המציאות שהתגבשה במהלך המאה העשרים בארה"ב.

על סמך וובר, קולינס מסביר שהחברה מורכבת מיחידות בסיסיות המכונות "קבוצות סטאטוס", שיש להן מכנה משותף של תת-תרבות הכולל סגנון דיבור, הליכות ונימוסים, טעם מסוים בבגדים, אוכל וכן הלאה, דעות, ערכים, והעדפות דומות בתחומים רבים. תת-התרבות המשותפת מחברת בין חברי קבוצת הסטאטוס ומספקת להם תחושה של זהות, בייחוד בהשוואה לקבוצות סטאטוס אחרות.  בחברה מתרחש מאבק מתמיד על משאבים, ובפרט על עושר, כוח ויוקרה, ומאבק זה מתנהל בעיקר בין קבוצות סטאטוס, כיון שגם אם מדובר במאבקים שיחידים מנהלים לבדם, הרי שאחד המשאבים המרכזיים שלהם במאבקם הוא השייכות שלהם לקבוצת סטאטוס מסוימת. המאבקים הללו מתנהלים ברובם דרך ארגונים שונים, כשכל ארגון נשלט ע"י האליטה של קבוצת סטאטוס אחרת, ואם מדובר בחברה מורכבת במיוחד אז המאבק עשוי להתנהל בין אליטות בתוך הארגונים עצמם. האליטה של הארגון דואגת לאייש את הדרגים העליונים באנשים מקבוצת הסטאטוס שלה ואת הדרגים הנמוכים יותר באנשים מקבוצות אחרות שמאמצים את השקפת העולם של האליטה ומזדהים עמה, וזהו למעשה תפקידה העיקרי של ההשכלה על כל שלביה: העברת התרבות של קבוצות סטאטוס מסוימות. זו הסיבה שממש לא משנה אם אנחנו זוכרים מיהו בנימין זאב הרצל או מהי דרך בורמה, או כמה אלקטרונים יש באטום של חמצן, כי את מה שבאמת חשוב כבר למדנו והפנמנו: איך אנחנו אמורים לדבר, לחשוב, להתלבש, להתנהג, ומה חשוב ולא חשוב, והכל בהתאם לקבוצת הסטאטוס אליה אנו שייכים, מבקשים להשתייך, או שמעוניינים להכשיר אותנו להשתייך אליה. 

אם התיאוריה הזו נכונה, טוען קולינס, אז נוכל למצוא ראיות לכך ש- (1) בתי הספר מספקים הכשרה לתרבות של האליטה או מספקים הכשרה המביאה אנשים לכבד את התרבות הזו ולהזדהות עמה; (2) מעסיקים משתמשים בהשכלה כדרך למיין מועמדים על סמך קריטריונים תרבותיים. ואכן, קולינס מוצא ראיות כאלה. למשל, מערכת החינוך הציבורי האמריקאית נוסדה במאה ה-19 בעיקר ע"י  האליטה הלבנה הפרוטסטנטית במטרה מוצהרת ללמד את הקבוצות האחרות בארה"ב (בעיקר מהגרים קתולים ואחרים) לכבד את הסטנדרטים התרבותיים והמוסריים שלהם ושל המעמד הבינוני האמריקאי. אותה אליטה הקימה בתי ספר פרטיים ומכללות במטרה להכשיר את בניה לתפקידים המיועדים להם ולהעניק להם את ההליכות וסגנון הדיבור והערכים המתבקשים ממעמדם. בנוסף, קולינס אכן מצא שמעסיקים משתמשים בהשכלה כדרך לבצע סלקציה תרבותית. קולינס מצטט מחקרים שונים, בעיקר סקרים שנערכו בקרב מעסיקים בארה"ב, מהם עולה שהם עצמם טוענים שהם משתמשים בהשכלה של המועמדים במטרה לקבל עובדים שיש להם ערכים של המעמד הבינוני הפרוטסטנטי. היחס של המעסיקים לתארים אקדמיים דומה: הם אינם מתעניינים ביכולות הטכניות שהתואר מעניק, אלא  בדברים כמו "נסיון חברתי" ו"מוטיבציה". תואר במנהל עסקים נחשב בעיני המעסיקים לא כהכשרה טכנית מספקת אלא כעדות לכך שיש למועמד את "הגישה הנכונה". קולינס עצמו ערך מחקר בשנות השישים שמצא שהדרישות הגבוהות ביותר מבחינת תעודות היו בארגוני צווארון לבן בהם השליטה הארגונית הנורמטיבית בעובדים (שהתבטאה בדרישה להיעדר תיק במשטרה ודגש על עבר של נאמנות למעסיק) הייתה הדוקה יותר יחסית לארגונים אחרים.

לסיכום, קולינס מציין שהפיכת ההשכלה לאמצעי לניידות חברתית-כלכלית, לכרטיס כניסה לתרבות של האליטה ולסמל סטאטוס אליטיסטי, הביאה בסופו של דבר לאינפלציה בהשכלה ובאנשים משכילים בארה"ב. כך המושג של "השכלה המכבדת את בעליה" הלך והשתנה עם השנים. בסוף המאה ה-19 ג'נטלמן מהמעמד הבינוני כבר לא יכול היה להסתפק בהשכלה מהבית ואפילו לא בהשכלה של בית ספר יסודי. בשנות השלושים של המאה העשרים, תואר אקדמי של מכללה החל להחליף את התואר של סיום תיכון בתור "השכלה מכובדת". בשנות השישים תואר שני החל להיות דרישה סטנדרטית למשרות רבות של המעמד הבינוני, ותעודת סיום תיכון הפכה לסטנדרט לעבודות טכניות פשוטות. לאט לאט, ההשכלה הפכה לחלק מתרבות הסטאטוס של מעמדות שרחוקים מהאליטה העסקית והמקצועית המקורית.  בהמשך לכך, המעסיקים העלו גם הם את הדרישות מהעובדים בהתאם ליוקרה והמעמד של הארגונים שהם מייצגים. כעת עובדים בעלי השכלה גבוהה יותר מתחרים ביניהם על משרות הדורשות השכלה גבוהה יותר וזה בתורו מגביר את הדרישה לרכישת תארים מתקדמים יותר ויותר. כפי שקולינס מתאר זאת "האינטראקציה בין דרישות תפקיד פורמאליות לבין תרבויות סטאטוס בלתי-פורמאליות הביאה להסלמה מתמשכת בדרישות להשכלה, כשהרף נעשה יותר ויותר גבוה." קולינס מסיים באומרו שהוא צופה להמשך והחמרה של הסלמה זו, בין היתר עקב דרישותיהם של קבוצות מיעוט להשתמש במערכת החינוך הציבורית כמנגנון ניעות חברתי-כלכלי. נכון להיום, וגם בישראל, אי-אפשר לומר שקולינס טעה.

ביבליוגרפיה של המאמר לפי APA:
Collins, R. (1971). Functional and conflict theories of educational stratification. American Sociological Review, 36, 1002-1019.


השורה התחתונה של יואב
1 - כפי שציינתי, מאד אהבתי את המאמר הזה בזמנו וגם בקריאה חוזרת לא נס לחו. אך לצערי, בדיוק כשהתחלתי להיות מתרגל בקורס הזה, סגל ההוראה התחלף, והדור החדש של המרצות החליט לשים דגש על גישות פוסט-מודרניות בסוציולוגיה של חינוך. מעט מאד חומרים העוסקים בסוציולוגיה של החינוך הקלאסית נותרו בסילבוס, ובמקומם לימדנו את התלמידים על העוולות שהתנועה הציונית והגבר האשכנזי גרמו בתחום החינוך בישראל.

 2 - האם הרעיונות של קולינס נכונים גם לישראל? כל אחד יכול לשפוט בעצמו ולהחליט האם אכן יש אצלנו אינפלציה של תארים, האם יש קשר בין הדרישות להשכלה גבוהה לבין דרישות התפקיד, האם מעסיקים מסננים עובדים לפי תרבות וכן הלאה. בעיני ומנסיוני, התשובה ברורה.

3 - עם כל ההתרחבות המבורכת ברמת ההשכלה של האוכלוסייה בישראל ובארצות אחרות, נותרה בעינה עובדה פשוטה: הרבה מאד אנשים מתחרים על מעט מאד מקומות עבודה יציבים, מכובדים ורווחיים, ושומרי הסף, כלומר קבוצות הסטאטוס השונות, אינם ששים לפתוח את השורות בפני מועמדים מקבוצות סטאטוס אחרות. דבר זה בלט לי במיוחד באקדמיה, שם קשה מאד למצוא מבני עדות המזרח וערבים בעמדות בכירות ואפילו בעמדות לא בכירות. 

4- מה עושים כדי להתגבר על המחסומים הקיימים ועל המיעוט של משרות לשכירים משכילים? מעבר לפתרונות פוליטיים שהתרחבו מאד בשני העשורים האחרונים, פתרון חסכוני ופשוט הוא לפנות ליזמות. כל אחד יכול לפתוח עסק ובצורה זו לעקוף במידה רבה את המנגנונים השונים החוסמים ניידות חברתית וכלכלית. פתרון זה היה תמיד נכון וזו הסיבה שמיעוטים נוטים להיות מיוצגים יתר על המידה במקצועות עצמאיים בישראל. בעידן האינטרנט והמחשוב פתרון כזה ממש מתבקש, כשהאפשרויות מוגבלות רק ע"י הדמיון שלנו. בארה"ב, אגב, מגזר העצמאיים מתרחב בהתמדה בשני העשורים האחרונים ומגיע היום לכמעט שליש מהכלכלה.

 5 - האינפלציה בתארים וההכרח לרכוש השכלה גבוהה מביא למצב המצער בו מרבית הסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות אינם באים כדי ללמוד. אני לא נתקלתי כמעט בסטודנטים שבאו לאוניברסיטה כדי לפתור בעיה שהציקה להם או לקבל תשובות על שאלות קיומיות. נתקלתי רק בסטודנטים בודדים שאש ההשכלה והסקרנות בערה בהם, כאלה שהלמידה הייתה חלק מהותי מנפשם. אולם יתר התלמידים באו לרכוש השכלה פשוטו כמשמעו: הם משלמים סכום כסף מסוים, מעין כרטיס כניסה לשוק העבודה, ובתמורה הם מצפים לקבל תואר. כמתרגל וכמרצה זו לא הייתה אווירה שנהניתי לשהות וללמד בה. 

 6 - עדות מעניינת לקיומה של אווירה כזו במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב נמצאת במסמך על השינויים בהרגלי הקריאה בארה"ב שפרסמה הקרן הלאומית לאמנויות . המחברים מוסרים שרק כשליש(!!) מהסטודנטים לתואר ראשון מקדישים יותר משעה בשבוע לקריאה בשעות הפנאי. פרופסור למנהל ציבורי באוניברסיטת מישיגן מספר בבלוג שלו ש-42% מבוגרי המכללות אינם קוראים ספר נוסף אחרי לימודיהם, ובאופן כללי בארה"ב, האמריקאים מקדישים בממוצע רק 86 שעות בשנה לקריאת ספרים לעומת 1673 שעות לצפייה בטלוויזיה. בעיני, ההתדרדרות ברמת האוריינות של בעלי ההשכלה הגבוהה תואמת בדיוק את הניתוח של קולינס. בקצב הזה, חלק מבוגרי האוניברסיטאות העתידיים לא יידעו כלל קרוא וכתוב...על ההשפעה התרבותית מרחיקת הלכת של הירידה באוריינות כבר כתב ניל פוסטמן. למתעניינים בנושא אני ממליץ לקרוא את הספר "אבדן הילדות" וגם את מה שנכתב בנושא זה במאמר "המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת" (יש לגלול בערך עד אמצע הרשומה לסיכום יפה של התובנות של פוסטמן בעניין זה).


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים במדעי הרוח והחברה.  לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או לפלאפון 050-3649373

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה