יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל.  אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית
הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע. 
כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:


בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות". 

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...
כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית
ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו  כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות -  הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

 1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

 3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.





יום שבת, 5 בנובמבר 2011

דברים שלמדתי מ"ההיסטוריה של הנצרות" (חלק א')

במסגרת הניסיון המתמשך שלי ללמוד ולהכיר את התרבות המערבית בתוכה גדלתי ובה אני חי, אני קורא עכשיו ספר שנקרא "ההיסטוריה של הנצרות" מאת ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון. הספר סוקר בתמציתיות מופלאה את ההיסטוריה של הנצרות, ואני לומד ממנו רבות. ברשומה זו אני מבקש לחלוק עם הקוראים כמה אנקדוטות מעניינות מתוך הספר, שנוגעות בעיקר לתחילת הנצרות ולמצבו של העם היהודי באותה התקופה. אני מניח שהדברים וודאי לא יחדשו עבור מי שמכיר תקופה זו, אבל עבורי הם מעניינים מאד  ואולי יהיה כך גם עבור אחרים.

הספר עצמו כתוב היטב וקל מאד לקריאה, אך לטעמי הוא קצת תמציתי מדי. ברקע מתחוללים אירועים חשובים שהמחבר לא מסביר אותם כמו שקיעתה של האימפריה הרומית והמלחמות בין האימפריה הביזנטית לגותים. מסתבר, אגב, שמלחמות אלו הן שגרמו להרס המוחלט של איטליה בכלל והעיר רומא בפרט (משום מה, תמיד הייתי בטוח שהגותים הם שהחריבו את רומא). כמו כן התקשיתי מאד להבין את הוויכוחים המרים שהתחוללו בין הפלגים השונים בכנסיה בתחילת דרכה. הקרע העיקרי היה בין הפלג הטריניטארי, שהפך עם הזמן  לכנסייה הקתולית, לבין הפלג האריאיני שבסופו של דבר הוכחד. הבנתי שהוויכוח נסוב סביב שאלת אופיו של השילוש הקדוש ובייחוד סביב השאלה באיזו מידה ישו ("בנו של אלוהים")  דומה או שונה מ"אביו", אבל לא הבנתי למה זה כל כך חשוב.  בכל מקרה הספר מעניין,  והנה כמה דברים שלמדתי ממנו עד כה:

היהודים הכשירו את הקרקע לנצרות: ג'ונסון מספר שהתפתחות ושגשוג האימפריה הרומית, יחד עם הסובלנות הדתית העקרונית שלה, הביאו לאקלים דתי של חיפוש ואינדיבידואיזציה של האמונה. בה בעת, התפזרותם של היהודים ברחבי האימפריה הרומית סייעה להפיץ את הרעיון של מונותאיזם ודת אישית בקרב תושבי האימפריה. יתרה מכך - ג'ונסון מספר שיהדות הגולה האמינה שיש צורך לפעול באופן אקטיבי כדי לגייר את אזרחי האימפריה. בעקבות מאמצי יהדות זו, פילון האלכסנדרוני (דוגמא טובה ליהודי-הלניסטי), מספר בגאווה ש"אין עיר אחת יוונית או ברברית שמנהגי השבת, החגים, וחלק מדיני האוכל שלנו לא התפשט אליהם". בנוסף, המוסר היהודי, ומוסדות הצדקה והרווחה של הקהילות היהודיות היוו מוקד משיכה חשוב עבור אזרחי האימפריה הרומית. כל אלה אומצו ע"י הנוצרים הראשונים - שחלקם כמובן היו יהודים.

העם היהודי היה מפולג: טוב, אין בזה כל חידוש, וכנראה זה הגורל שלנו. ג'ונסון מציב את יהדות הגולה, שהתאפיינה בגישה קוסמופוליטית--הלניסטית, מול יהדות ארץ ישראל שהתאפיינה בגישה מקומית-לאומית. יהדות הגולה ביקשה להגמיש את היהדות כדי לכלול בה עמים נוספים; יהדות ישראל התנגדה לכך ולכל שינוי או הגמשה של הדינים היהודיים. יהדות הגולה הייתה גדולה בהרבה מיהדות ישראל - כנראה ביחס של 4.5 מיליון יהודים בגולה - מתוכם כמיליון במצרים(!) - לעומת מיליון יהודים בלבד בישראל. מלבד הפילוג הגדול הזה היו עוד עשרות פלגים יהודיים בישראל, שהגדול  שבהם היה כת האיסיים. בסופו של דבר, וכידוע, פילוגים אלו וחוסר הסובלנות הנלווה אליהם הכריעו את החברה היהודית בישראל והביאו לחורבן הבית השני.

על שימור התרבות המערבית: עם שקיעתה של האימפריה הרומית, הנזירות הקתולית שקדה על שימור אוצרותיה של התרבות היוונית-רומית.  ג'ונסון מספר על תחושה של "סוף העולם", תחושה שהמצב הולך להתדרדר עוד ועוד והעולם כולו הולך לקראת חושך גדול. על כן הנזירים מיהרו לשמר את מה שניתן וכדי לעשות זאת הם שקדו על העתקה של כתבים. הם העתיקו שוב ושוב את אותם הכתבים, בעיקר את אלה שהיו קשורים לנצרות, מתוך מחשבה שככל שהם יעתיקו יותר, כך הסיכוי שמשהו ישרוד את המאות הבאות יגדל. ההעתקה בוצעה בעיקר במאות 7 -8 על עורות, כיון שנייר (שהגיע מהמזרח) היה מצרך נדיר ויקר. מצד שני ניתן היה לכבס את העור ולהשתמש בו שוב בעת הצורך. בשולי הספרים, המעתיקים, שעבדו בפרך, כתבו הערות מעניינות כמו "רק שלוש אצבעות כותבות, כל הגוף כואב." כתוצאה מעבודה זו החלו להיווצר ספריות במנזרים. ספריה עם חמישים(!) ספרים נחשבה לספריה עצומה במאה השביעית...

על האסלאם ושימור התרבות המערבית: פעמים רבות קראתי את הטענה שהכתבים של אריסטו ואפלטון השתמרו והגיעו למערב רק בזכות העובדה שהתרבות המוסלמית שמרה עליהם. ואז, להפתעתי, קראתי בספר של ג'ונסון  שנזיר נוצרי בשם בותיוס Boethius, בן למשפחת אצולה רומאית במאה השישית לספירה ואיש משכיל מאד,  ניסה לתרגם את כל כתבי אפלטון ואריסטו מיוונית ללטינית וכך לשמר אותם למען הדורות הבאים. אך קריאה מדוקדקת גילתה לי שהוא החל בעבודתו והספיק לתרגם רק מעט מכתבי אריסטו - והמעט הזה הוא כל מה שנותר מכתבי אריסטו בידי המערב עד המאה ה-12. בסופו של דבר הושלך בותיוס לכלא והוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד השליט הרומי תיאודוריקוס , שהיה מסוכסך עם הקיסר הביזנטי, יוסטינוס. ג'ונסון טוען שאלמלא בותיוס הוצא להורג, וכל כתבי אריסטו ואפלטון היו אכן מצויים בידי התרבות המערבית, ההיסטוריה הייתה משתנה ואולי אירופה לא הייתה קופאת על שמריה כל כך הרבה שנים (חיפוש קצר הבהיר לי את הנושא של העברת הידע מיוון, דרך האסלאם וחזרה אל אירופה- אפשר לקרוא על כך כאן, באנגלית).

חינוך: ג'ונסון מספר שמוסדות החינוך הרומיים נעלמו עם הזמן. בתחילה הכנסייה כלל לא העלתה בדעתה להקים מוסדות חינוך משלה אך בסופו של דבר, כשאירופה התייצבה, היא החלה למלא את החסר והקימה בתי ספר משל עצמה, המבוססים על תחומי  הדעת של אריסטו ותכנית לימודים נוצרית.  בדרך זו, בלי שתכננה זאת מראש, הכנסייה קנתה לה אחיזה איתנה בשורשים התרבותיים של המערב, אחיזה שהחזיקה מעמד עד הרפורמציה במאה ה-16. היה מעניין מאד עבורי ללמוד שדבר זה לא קרה במזרח, באימפריה הביזנטית, שבה החינוך נמצא כל העת בידי השלטונות האזרחיים.

למה ישו היה כל כך חשוב: ג'ונסון מספר שבתחילת הנצרות, נשאלה השאלה במה שונים הנוצרים מהיהודים? אם הנוצרים טענו שהדת שלהם היא דת מונותאיסטית המאמינה במוסר של הברית הישנה רק עם מנהגים מעט שונים, הרי שהם בדיוק כמו היהודים,  ולמעשה הם פלג יהודי חדש מתוך כמה עשרות שהיו קיימים באותה התקופה - התקופה שלפני חורבן בית שני. כדי להפריך טענה זו, להבדיל בין הנצרות ליהדות ולהפוך לדת אוניברסלית נדרשה מהפכה אמיתית. מהפכה זו, מספר ג'ונסון,  בוצעה בידי פאולוס, אשר שם במרכז הנצרות את דמותו של ישו. 

השורה התחתונה של יואב: אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה כי הם נותנים לי תחושה של פרופורציה. בעוד שכותרות העיתונים זועקים אלינו כל יום מחדש שהנה-הנה סוף העולם מגיע ומצבנו מעולם לא היה כה גרוע (ולכן כל כך חשוב לקנות את העיתון ולקרוא אותו), מתברר שבעצם אין כל חדש תחת השמש, וכל מה שאנו חווים היום - כבר התרחש בעבר, לרוב אפילו בצורה הרבה יותר גרועה. כך ההיסטוריה מלמדת אותי שהעם היהודי מאז ומתמיד התאפיין בחתירה בלתי-מתפשרת אל האמת, נטייה שבעיני ראויה לשבח. מה שלא ראוי לשבח הוא הוודאות המוחלטת שבה כל פלג שבוי. להבנתי, אמת שאין לצידה ספק איננה אמת אלא דוגמה, ודוגמות בהחלט יכולות להניע אנשים למעשים קיצוניים, ואף לשפיכת התינוק עם המים. האם העם היהודי למד את הלקח? האם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות? אני מקווה שכן!


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.









יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

מורים בארה"ב מרמים בבחינות המיצ"ב בעקבות לחץ של מנהלים והורים

סקר שערך לאחרונה עיתון מקומי בדטריוט יחד עם ארגוני המורים גילה שמורים רבים חשים לחץ ממנהלים והורים  לשינוי ציוני התלמידים.  הסקר נערך בעקבות תחקיר של העיתון ובו התברר שחלק גדול מבתי הספר בעיר ובמדינה חשודים במניפולציות סביב ציוני המיצ"ב. המוטיבציה לתמרונים מסוג זה נובעת מכך שמדינת מישיגן החלה לקשור את התקציבים של בתי הספר להישגים של התלמידים במבחני המיצ"ב. מבחנים אלו בוחנים את ידיעות התלמידים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בחמישה תחומים: כתיבה, קריאה, חשבון, מדעי החברה ומדעי הטבע.
בנוסף, על פי החוק החדש של המדינה, עד לשנת 2013, כרבע מההערכה השנתית של המורים יתבסס על הישגי התלמידים במיצ"ב, ועד לשנת 2015 שיעור זה יעלה ל-50%. מדובר בחוק משמעותי כיון שהערכות המורים קשורות למשכורות שלהם. באותו הזמן, משרד החינוך במדינה העלה את רמת הקושי של בחינות המיצ"ב לאחר שהתברר שרק 17% מבוגרי התיכון במדינה מסוגלים להתקבל לאוניברסיטה (לשם השוואה – בישראל מדובר בכארבעים אחוז מבעלי תעודת הבגרות). בנוסף ללחץ מצד המדינה, מופעל גם לחץ מצד הממשל הפדראלי,  הדורש התקדמות מתמדת בהישגים, שנה אחרי שנה. במידה והתקדמות כזו איננה מושגת במשך כמה שנים ברציפות – הממשל יכול להפעיל סנקציות כנגד בית הספר כולל פיטורי מורים, החלפת סגל הניהול ואף סגירת בית הספר. 
מצב זה גורם ללחץ עצום על המורים לתמרן ולרמות וכבר נמצאו מקרים דומים במדינות אחרות בארה"ב. בכתבה מציינים את מדינות אריזונה וג'ורג'ה, כשבמדינת ג'ורג'יה חקירה העלתה ש-44 מתוך 56 בתי הספר שנבדקו רימו בבחינות ומתוך 178 מורים ומנהלים שנתפסו – מחצית כבר הודו במעשיהם.

ממצאי הסקר
6% מחמישים אלף המורים אליהם נשלח הסקר ענו עליו (אחוז סביר לשאלון התנדבותי), ומתשובותיהם עולה ש:
  • שליש מהמורים דיווחו שהופעל עליהם לחץ לשינוי ציוני המיצ"ב וציונים אחרים.בבתי הספר שאינם עונים על הדרישה הפדראלית לשיפור קבוע בציונים דווח על לחץ חזק יותר – בבתי ספר אלו מחצית מהמורים מדווחים שהופעל עליהם לחץ לשנות ציונים או לרמות בבחינות.
  • 8% מהמורים הודו ששינו ציון של תלמיד במיצ"ב או בתעודה, והם אמרו שהלחץ לשינוי הציון מגיע מהמנהלים או ההורים. חמישית מהמורים דיווחו שהם מכירים מורה אחר ששינה ציונים לתלמידים.
  • דווח על צורות שונות של מרמה ע"י מורים: רישום שאלות מהבחינה הנוכחית על מנת להשתמש בהן לצורך הכנת התלמידים בשנה הבאה; השארת מידע "מועיל" על הלוח בזמן הבחינה; שינוי תשובות לא נכונות של תלמידים ואפילו סיוע לתלמידים בעת הבחינה.
  • כמוכן נמסר ששני שליש מהמורים בסקר התנגדו לבחינות סטנדרטיות כדרך לאמוד את הישגי התלמידים, ו-95% התנגדו לקשר שנעשה בין תוצאות מבחנים אלו לבין שכר המורים.

השורה תחתונה של יואב:  בעיני, מקרה זה הוא דוגמה מעניינת לחוק התוצאות הבלתי-צפויות של מרטון. הסוציולוג רוברט מרטון טבע את המושג במאמר שפורסם בשנת 1936 כשהוא מתייחס לתוצאות הבלתי-צפיות של פעולה מכוונת. תוצאות אלו יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בהקשר של  מדיניות ממשלתית התוצאות הבלתי צפויות הן לרוב שליליות, בעיקר משום שהמערכת החברתית והכלכלית שאותה הממשלה מנסה לכוון היא מורכבת מאד – אולי אפילו מורכבת מדי מכדי לשלוט בה ולנבא בדיוק מה יקרה בה עקב חקיקה.

כתבה של הניו-יורק טיימס דנה בשלושה מקרים מעניינים כאלה. הראשון הוא חוק השמיטה היהודי, על פיו בשנה השביעית כל החובות נשמטים. הרעיון נועד לסייע לעניים שלוו כסף, אולם בפועל הוא הביא לכך שבעלי הכספים פשוט הפסיקו להלוות כספים בשנה החמישית והשישית לשמיטה, מחשש שהוא לא יוחזר אליהם. מצוקת האשראי שנבעה מכך הייתה כל כך גדולה שבסופו של דבר הלל הזקן תיקן תקנה העוקפת את חוק השמיטה ע"י העברת ההלוואות הסמוכות לשנת השמיטה אל בתי הדין.  דוגמא נוספת היא החקיקה האמריקאית שביקשה לסייע לתעסוקת נכים ע"י החמרת הענישה על פיטוריהם. התוצאה הייתה שמעסיקים חששו שאם עובד נכה לא יעבוד טוב הם לא יוכלו לפטר אותו ולכן – חלק מהמעסיקים הפסיקו להעסיק נכים. כתוצאה מכך חלה ירידה גדולה וברורה בשיעורי התעסוקה של נכים בארה"ב, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. עוד דוגמא: חוק אמריקאי חשוב משנת 1973  נועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה ועל סביבתם הטבעית. מי יכול להתנגד לחוק כזה? הבעיה היא שכאשר בעלי קרקעות החלו לחשוד שהקרקע שלהם עומדת להפוך לבית גידול לזנים בסכנת הכחדה, הם מיהרו להשתמש בהן לפני שהאזור יוכרז שמורת טבע והנכס שלהם יופקע מידיהם. כך, במקרה של ציפורים בסכנת הכחדה, החוק נתן תמריץ לכריתת עצים המונית בכל מקרה בו ציפורים אלו החלו להשתכן בחלקת קרקע מסוימת. שוב – הכוונה הייתה הטובה, התוצאה הבלתי צפויה – גרועה.

גם במקרה הנוכחי הממשל ביקש להגיע למצב בו מערכת החינוך ממלאת את תפקידה – להוציא בוגרים המסוגלים לתפקד בחברה המודרנית. מי יכול להתנגד לחקיקה כזו? אך שוב, התוצאה היא, לפחות בעיני, מזעזעת: כבר בבית הספר היסודי המורים והתלמידים נכנסים למכבש של מבחנים והישגים. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מורה המלמד בבית ספר כזה וגם לא תלמיד – האם לא מספיק הלחץ של הבגרויות? כמוכן, אם רוצים למדוד את התפוקה של בתי הספר, למה לא מודדים את כל התפוקות? אם היו מודדים גם יכולות בתחומים כמו מוסיקה, אמנות, יחסים בין אישיים, רמה מוסרית ועוד – המערכת לא היית מתעוות עד כדי כך. אמנם חשוב מאד שהתלמידים יידעו קרוא וכתוב וחשבון וכן הלאה, אבל לא פחות חשוב שהם יהיו בני אדם, אחרת מה הטעם בחינוך – אם עדיין ניתן בכלל להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי.

לשמחתי ולמיטב ידיעתי,  מערכת החינוך בישראל עוד לא הגיעה למצב המעוות שנוצר בארה"ב, ואני מקווה שגם לא תגיע אליו - בעיקר אם נזכור תמיד את החוק החשוב של מרטון.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.



יום ראשון, 17 באפריל 2011

על המורכבות של מערכת החינוך במזרח ירושלים

לאחרונה עבדתי על מאמר מאלף העוסק בנעשה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר הוא פרי עטם של פרופ' גד יאיר וסמירה עליאן. בזמנו זכיתי ללמוד אצל פרו'פ' יאיר, והוא תמיד היה מגיע מוכן היטב לשיעור, תמיד ידע על מה הוא מדבר ותמיד היה לו משהו מעניין לומר- וכך גם במאמר הזה. המחקר המתואר במאמר מתבסס על 34 ראיונות שנערכו עם מורים, תלמידים ומנהלים ממזרח העיר, לצד ראיונות עם חמישה פקידים בכירים מעיריית ירושלים ומשרד החינוך. להלן תמצית של המאמר.

נקודת המוצא של המאמר היא ההחלטה הישראלית שלא להתערב בתכנית הלימודים של מוסדות החינוך בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לצד ההחלטה לאחד את ירושלים. כתוצאה משתי החלטות היסטוריות אלו, ובעקבות הסכמי אוסלו, נוצר מצב שבו ישראל מממנת את מערכת החינוך במזרח ירושלים, מכשירה את המורים והמנהלים שלה, משלמת את משכורותיהם ואחראית על החינוך המיוחד, בזמן שמשרד החינוך של הרשות הפלשתינית הוא זה שקובע את תכני הלימוד וכותב את המבחנים - התלמידים במזרח העיר נבחנים בסיום לימודיהם במבחן הבגרות הפלשתיני (תוג'יהי), ולא במבחן הישראלי.
בפועל, הרשות הפלשתינית וישראל מתעלמות זו מזו, כשהמנהלים והמורים בתווך. מצב זה יוצר כמה בעיות. למשל, משרד החינוך הישראלי מכיר רק בהסמכה של מוסדות אקדמיים ישראליים, בעוד מרבית המורים במזרח ירושלים לומדים באוניברסיטת אלקודס, שישראל איננה מכירה בה. המנהלים ומחלקת החינוך הפלשתינית מתמרנים בדרכים שונות כדי לאפשר למורים ממזרח העיר ללמד בבתי הספר, אך עדיין מרבית המורים, המנהלים והמפקחים הם ערבים-ישראלים הנחשבים ל"בוגדים" בעם הפלשתיני.

מתברר שישנה היררכיה ברורה בחברה הפלשתינית שחשובה מאד לתושבי מזרח העיר. בראש ההיררכיה עומדים תושבי עזה הנחשבים לאלו "המתנגדים" ביותר לכיבוש וסובלים מכך גם כלכלית במידה הגדולה ביותר. הבאים בתור אחריהם הינם תושבי הגדה המערבית ואחריהם תושבי מזרח ירושלים. עם איחוד העיר מרבית תושבי מזרח העיר החליטו לקבל מעמד של תושבים ולא אזרחים של מדינת ישראל, ובצורה זו ניסו להזדהות עם העניין הפלשתיני, תוך שהם נהנים משירותי הרווחה והחינוך המערביים של ישראל (שלא לדבר על הזכות לנוע בחופשיות בתוך המדינה). עד היום תושבי מזרח העיר מתנדנדים בין תמיכה בעניין הלאומי לבין החשש הבולט להימצא תחת השלטון הפלשתיני. היו שהביעו חשש בראיונות לא רק מהתדרדרות כלכלית עקב החלת ריבונות פלשתינית במזרח העיר, אלא גם ממסע נקמה בערביי מזרח העיר על כך שנהנו מבחינה כלכלית מהכיבוש הישראלי. הפגנות ופיגועים נגד ישראל מצד תושבי מזרח ירושלים מסייעים להם "לנקות את מצפונם" ולהציג עצמם באור חיובי יותר מבחינת הציבור הפלשתיני. בתחתית ההיררכיה הזו מצויים ערביי ישראל שנשארו תחת שלטון ישראלי לאחר מלחמת העצמאות – אלו נחשבים בוגדים מוחלטים באינטרס הפלשתיני, כאלו שהמעמד הכלכלי האיתן שלהם נובע מ"שיתוף פעולה" עם ישראל.

המפגש של התרבות הערבית-ישראלית המודרנית עם התרבות הפלשתינית המסורתית במזרח העיר מעורר קשיים. למשל, ערביי ישראל מתבלים את שפתם בעברית, דבר שקשה מאד לתלמידי מזרח העיר להבין ולקבל. גם הלבוש המודרני של הנשים מפריע ומעורר חיכוכים.  כמוכן ישנו הבדל גדול בין הנורמות של החינוך הפלשתיני הכוללות ציות לסמכות (כולל עונשים פיזיים במקרה של אי-ציות למורה), שינון והיצמדות להליכים, לעומת מערכת החינוך הישראלית - אליה רגילים המורים הערבים-ישראלים - המעודדת חשיבה עצמאית, ביקורת ואלתור. המפגש בין המורים הערבים-ישראלים למערכת המסורתית הינו קשה עבור שני הצדדים, כשכל חידוש וכל ניסיון למודרניזציה מצד ערביי ישראל עלולים להיתפס כחלק מ"הכיבוש הישראלי". אך תושבי מזרח העיר הודו שהקושי הגדול ביותר הוא שערביי ישראל מקבלים משרות "השייכות להם" – משרה ישראלית מעניקה משכורת הגבוהה פי שניים ממשרה ברשות הפלשתינית, ומשרות אלו נתפסות, בשל כללי משרד החינוך הישראלי והצורך באישור בטחוני, ע"י ערביי ישראל.

בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה בין סוג שעות הלימוד שישראל מקצה לבין הדרישות של תכנית הלימודים הפלשתינית. כדי להתגבר על כך, המנהלים "משחקים" עם השעות שישראל מקצה. בנוסף, מאחר שישראל מקצה שעות רבות יותר מהדרישות של תכנית הלימוד הפלשתינית, בתי הספר במזרח ירושלים יכולים להקצות שעות רבות יותר למקצועות החשובים למשרד החינוך הפלשתיני, כמו שפה וספרות ערבית. 

החינוך המיוחד הוא בעל חשיבות מיוחדת במזרח העיר (ידיד שעוסק בכך סיפר לי שעקב נישואין בתוך המשפחה, האוכלוסייה במזרח העיר והאוכלוסייה החרדית הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד - יואב). עם השנים, החברה הישראלית הקצתה לנושא תשומת לב ומשאבים רבים יותר, ובשנות האלפיים הקצאת השעות לחינוך מיוחד במזרח ירושלים הגיעה לרמה השווה לזו שבמערכת החינוך הישראלית. האחראי על הנושא במזרח העיר הודה בראיונות שבתחילה היה קושי למצוא מורים למלא את כל השעות שהוקצו ע"י ישראל. הפריחה של החינוך המיוחד הגבירה את הביקוש לשירותי הרווחה שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעניקות לאוכלוסייה במזרח העיר וכך הגבירו גם את התלות של אוכלוסייה זו בישראל. אך התקצוב הנדיב קוצץ בצורה חדה בשנת 2007, מה שעשוי להצמיח מגמה הפוכה של מרמור כלפי השלטון הישראלי במזרח העיר.

השורה התחתונה של יואב: המצב המתואר במאמר מעלה תהיות קשות. למשל, מדוע, עם קבלת ההחלטה על איחוד העיר, ישראל לא החילה את תכנית הלימודים של המדינה על תושבי מזרח ירושלים? אף שהיום כמובן מאוחר מכדי להפוך החלטה זו, היה מעניין אותי לדעת מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטה.
נקודה נוספת שעוררה את תשומת לבי היא ההיררכיה בחברה הפלשתינית. ברור שישנו הבדל ניכר מאד בין מרבית ערביי ישראל לבין תושבי השטחים. על הציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם שדנתי בו כבר במאמר קודם (כאן), ערביי ישראל התקדמו מאד לכיוון האינדיבידואליסטי. מבחינתו של כל קולקטיב (אפילו משפחה) כל התרחקות מן הכלל לטובת היחיד כמוה כבגידה, כי כל יחיד שפורש מהכלל מערער על הרציונאל שבבסיס קיומו של הכלל ולכן מחליש אותו פיזית ורוחנית. אם כן, עמדתם של תושבי מזרח העיר והשטחים בכלל היא מובנת מבחינה פסיכולוגית.
אך כחלק מהחברה הישראלית החופשית, המערבית, המודרנית (והפוסט-מודרנית) אני מעדיף להתמקד בהיררכיה הזו מנקודת מבט אחרת  –  נקודת מבטו של היחיד החופשי הניצב מול הכלל המבטל את היחיד. מנקודת מבט כזו אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לתמוך ביחיד המבקש להשתחרר מכבלי הקולקטיב – בין אם הקולקטיב הוא ערבי או יהודי, בישראל או במצרים, או בכל מקום אחר.

מקור לפי כללי APA:
Yair, G. & Alayan, S. (2009). Paralysis at the top of a roaring volcano: Israel and the schooling of Palestinians in East Jerusalem. Comparative Education Review, 53(2), 235-257.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.




יום שלישי, 15 במרץ 2011

תרומת נשים להקמת המדינה: הדסה, סאלד וסליגסברג

לאחרונה עבדתי על חומר הנוגע לימיו הראשונים של ארגון הנשים הציוני "הדסה". למדתי על מקומות, מוסדות ואנשים שהם מאד מוכרים לי, ועם זאת לא  ממש ידעתי מה עומד מאחוריהם. בעבר קיבלתי טיפול בבית החולים "הדסה" בירושלים, אמי לימדה בבית הספר "סאלד", וסליגסברג הוא שמו של תיכון ידוע בירושלים, אבל רק עכשיו גיליתי את הקשר בין שלושת המושגים הללו, קשר שמן הראוי לספר עליו לכבוד יום האישה הבינלאומי.
נתחיל בהנרייטה סאלד, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד, דובר גרמנית שהיגר מהונגריה לארה"ב בשנת 1859. אביה של סאלד תמך בנשיא לינקולן, התנגד בחריפות לעבדות ולגזענות נגד שחורים וגם תמך בהתלהבות בתקומת העם היהודי.  גישתו הציונית והליברלית הנחתה את סאלד בפעילותה בהדסה ובישראל.
בשנת 1907 סאלד הצטרפה אל קבוצת למידה של נשים שנקראה "הדסה". קבוצה זו הייתה חלק מתנועת נשים ציונית אמריקאית שנקראה "בנות ציון", שנפגשה פעם בשבוע לדיון בכתבים ציוניים. הרעיון לקבוצת הלמידה היה של מזכירתו של יהודה מגנס (ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב וממייסדי האוניברסיטה העברית), לוטה לוינסון, והוא נבע מהצורך לסייע לגיבוש קבוצות ציוניות של נשים, שנטו להתפרק במהרה בהיעדר פעילות מעשית.

נקודת המפנה של הקבוצה הייתה בשנת 1909, כאשר הנרייטה נסעה עם אמה לטיול בארץ הקודש (לאחר אהבה נכזבת של הנרייטה - בכל זאת, גם הגברים תרמו משהו לעניין...).  הנרייטה הזדעזעה ממצבה של הקהילה היהודית בישראל  - העוני, העליבות, הטינופת והתחלואה. האם והבת ביקרו בבית ספר יהודי ביפו שבו התלמידים הצליחו להתחמק ממרבית המחלות, עקב טיפול רפואי שקיבלו בבית הספר. אמה של הנרייטה אמרה לה "זה מה שהקבוצה שלך צריכה לעשות. מה הטעם לקרוא חוברות ולשמוע הרצאות? עליכם לבצע עבודה מעשית בפלשתינה".

הנרייטה חזרה לארה"ב והציעה את הרעיון לקבוצה, וכעבור שנתיים, בשנת 1912, הוקם הארגון החדש, תחת אותו השם עם הסיסמא "ארוכת בת עמי" במטרה לבצע פעילות פילנתרופית לטובתם של נשים וילדים בעיקר ובצורה מדעית ומודרנית. כבר מההתחלה הארגון היה א-פוליטי ואפשר גם לנשים לא-ציוניות להצטרף אליו ולסייע ליהודים בישראל. באותה תקופה הציונית נחשבה בארה"ב לשיגעון מוחלט או לסכנה ליהודי ארה"ב, שחששו שיואשמו בנאמנות כפולה, כך שמהלך זה של הדסה היה חכם ביותר ותרם רבות לשגשוג המתמשך של הארגון.

מטרתו הראשונה של הארגון הייתה לשלוח שתי אחיות לישראל בתור התחלת הפרויקט, אך באותה תקופה היה קשה להשיג מימון - מצוקתם של יהודי אירופה הייתה הבוערת יותר מבחינת התורמים בארה"ב. רק בשנת 1913 הושג הכסף הדרוש לשתי האחיות - רוז קפלן ורחל לנדי -  ובמרץ אותה השנה נפתחה המרפאה הראשונה של נשות הדסה בירושלים. האחיות הללו גייסו והכשירו מתנדבים נוספים, ועסקו בהפצת הידע המודרני אודות תחלואה ואמצעים למניעתה.  בשנת 1914 התנועה שינתה את שמה ל"הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה". שנה אחר כך כבר היו לארגון הדסה סניפים בשבע ערים בארה"ב, ובמשך שנים ארוכות, כמעט עד קום המדינה, מספר החברות בהדסה היה גדול יותר ממספר החברים בתנועה הציונית האמריקאית (ZOA), אליה הדסה הצטרפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה נשות הדסה עמדו בראש משלחת רפואית גדולה מטעם התנועה ציונית האמריקאית. משלחת זו ייסדה מרפאות ובתי חולים בישראל שנתנו שירות לכל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד, בהתאם להשקפה הליברלית של נשות הדסה. בראש המשלחת עמדה חברת הדסה, עליזה סליגסברג Alice Seligsberg
סליגסברג הייתה בוגרת מכללה (נדיר מאד לאותם ימים) שלמדה בארה"ב ובברלין. היא עסקה בעבודה סוציאלית בניו-יורק, תחום שבו הביאה לחידושים רבים. בשנת 1913, אחרי שהתעורר בה "הניצוץ היהודי" שלה, היא הצטרפה אל הדסה ובין השנים 1921-1923 שימשה נשיאת הארגון. סליגסברג נפטרה בשנת 1940, ובית הספר המקצועי סליגסברג הוא חלק ממפעל הזיכרון שנעשה על שמה.

סאלד עצמה הגיעה לארץ בשנת 1920 על מנת לסייע ולהשגיח על הנעשה ונשארה בה עד מותה בשנת 1945, בבית החולים הדסה בירושלים. על התרשמותה הראשונית מהארץ היא כותבת במכתב משנת 1921: "אני אוהבת סדר. אי-סדר עושה לי בחילה, והמתיישבים הציונים בפלשתינה, אין שיטה במעשיהם. הם שונאים יעילות – אולי כי זה יעיל". ובכל זאת, המפעל שבראשו עמדה הנרייטה סאלד צמח והוא כלל בתי חולים בירושלים, טבריה, וחיפה, עשרות מרפאות בכל רחבי הארץ ו"טיפת חלב" – עוד מוסד ישראלי מוכר מבית היוצר של הדסה.

הגברת הפעילות של הדסה בארץ ישראל לצד יכולתה המוכחת לגייס כספים עורר נגדה ביקורת רבה הן בארה"ב והן בישראל. אחת הטענות המרכזיות של אנשי היישוב בישראל הייתה שהדסה עוסקת בצדקה ומבקשת להשאיר את היישוב היהודי בישראל תלוי בחסדי התרומות - כפי שהיה בזמן היישוב הישן. על כך סליגסברג כתבה ש"מטרתה של הדסה היא ליצור את התשתית למשרד בריאות...בהמשך נקבע סטנדרטים ונשמור עליהם, ועם הזמן ניטמע ע"י השירותים הציבוריים שיוקמו. כך החלו שירותי החינוך הציבורי, הרווחה והבריאות בכל מדינה." אך למרות הצהרת כוונות ברורה זו, היישוב בישראל התקשה לעכל את נוכחותן היעילה של נשות הדסה. 

טענה שנייה הייתה שארגון הדסה עוסק בתחומים "לא-פרודוקטיביים" ושעליו להשקיע את המשאבים שלו באוכלוסייה הפרודוקטיבית, כלומר בהתיישבות החקלאית. על כך סאלד אמרה: "העבודה הרפואית איננה עניין של סעד אלא היא חלק מתכנית ברורה לקראת מטרה ברורה (הקמת המדינה - יואב). אין דיבורים - רק מעשים." ובמקום אחר היא כתבה: "בתור נשים אנו עוסקות כל העת בפרטים המעשיים...כשאנו עושות דבר מה עד הסוף אנו נוהגות בהתאם להרגלים העתיקים של הנשים, וכמו כל הנשים, גם מעשינו מתקבלים לעיתים קרובות בחוסר הבנה."

שלא מרצונו, ארגון הדסה היה גם מעורב במחלוקת קשה שהתעוררה בתנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה בין סיעתו של לואיס ברנדייס (מנהיג יהודי פרוגרסיבי, ידיד של סאלד ושופט בית המשפט העליון בארה"ב) לבין זו של חיים וייצמן סביב, בין היתר, הניהול הכספי של תרומות יהודי ארה"ב. ברנדייס, סאלד ואחרים היו מוטרדים ממה שנראה להם כניהול חסר אחריות של היישוב. בשנת 1920 ברנדייס הגיע לארץ במסגרת משלחת "ארגון מחדש" שדיווחה על  חוסר ארגון, ניהול כספי לקוי וביורוקרטיות המשרתות בעיקר את עצמן, כשפרויקטים מבוצעים לצורך תעמולה ולא כי הם באמת מועילים. אך וייצמן וחבריו הצליחו לקבור את המלצות הועדה. 

עם הגשת הדו"ח ודחייתו, ארגון הדסה הואשם בגיוס כספים עצמאי, מחוץ למסגרת התנועה הציונית האמריקאית, והחל מאבק על עצמאותו של הארגון. החל מהקמתו, ארגון הדסה התעקש על עצמאות הן בגיוס כספים והן בניהול פרויקטים. רק כך, אמרה סאלד, נשות הארגון ירגישו מחויבות לעשייה, ורק כך עשייתן תצליח. לכן הארגון נלחם בחירוף נפש נגד הניסיונות לפגוע בעצמאותו, או, לחילופין, נגד הניסיונות לסלק אותו מהארגון הציוני האמריקאי. בסופו של דבר הוא הצליח, והתרומה הנשית למפעל הציוני נותרה על כנה – למרבה המזל של כולנו, גברים ונשים כאחד! 

בהמשך, כמובן, היישוב בראשות מפלגת העבודה הכיר לאט לאט בתרומתו של ארגון "הדסה", ובשנות השלושים, כשהחלו לדון ברצינות בהעברת השליטה במוסדות של הדסה ליד מוסדות המדינה-שבדרך כבר היו אנשים שאמרו שאין בכך כל צורך: "אנחנו מרוצים מאד מהמצב, למה לשנות אותו?"
ובכן, סיום טיפוסי ליחסים בין גברים נשים, לא? תחילה האישה יוזמת חידוש מועיל כלשהו והגבר מתנגד. לאחר מכן הגבר מתווכח ומפריע לאישה במעשיה. לאט לאט הוא מתחיל ליהנות מתוצאות מעשיה של האישה, ולבסוף הוא כל כך מתרגל למצב החדש שהוא לא מוכן לוותר עליו! (כן, הייתי שם בעצמי כמה פעמים...)


השורה התחתונה של יואב: החומר הזה העלה בי מחשבות רבות. קודם כל, נראה לי שאם יש בישראל שירותי בריאות ברמה כל כך גבוהה, הרי שזה בזכות התשתית המודרנית שהניח כאן ארגון הדסה. שנית, הזעזוע של סאלד מהברדק השורר בארץ איננו שונה מהזעזוע של יהודי המערב העולים לארץ כיום, אם כי לדעתי המצב השתפר מאד בשני העשורים האחרונים. שלישית, כולנו מתלוננים על השחיתות במדינה, אבל מתברר שהיא איננה חדשה – עוד זמן רב לפני קום המדינה מנהיגים ציוניים טמנו ידם בצלחת, וביורוקרטיות שאבו כספים מהציבור לטובת הגדלת מספר הפקידים בשורותיהם. הפלא הוא כיצד, בכל זאת, קמה לה מדינה לתפארת?
אני חושב שהתשובה לכך היא - בין היתר וכפי שראינו לעיל -  בזכות השכל הישר והפעילות המעשית והנמרצת של נשות העם היהודי.

מקורות: מרבית המידע ברשומה זו נלקח מספר שיצא לאור באנגלית בשנת 2006:
Hadassah and the Zionist Project by Erica Simmons

קריאה נוספת: ברשומה קודמת הבאתי נתונים על מצב הנשים במצרים. ההשוואה בין נשים אלו (ונשים בכלל בעולם הערבי) לבין מפעלן המדהים של הנשים היהודיות, שהחל כבר בתחילת המאה העשרים, אומר לדעתי  הכל על מצבה של החברה היהודית לעומת מצבה של החברה הערבית-מוסלמית. כפי שהנרייטה סאלד אמרה: "ההתקדמות במעמד האישה הוא קנה המידה על פיו נמדדת העלייה התרבותית של כל עם". 

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.



יום חמישי, 24 בפברואר 2011

המהפכה במצרים: אם אין חירות לנשים - אין חירות

בהמשך לרשומה הקודמת שלי על המהפכה במצרים והתקווה לדמקורטיה ערבית ראשונה, אני מביא כאן מבט נוסף, פסימי יותר, על הנעשה במצרים שלאחר המהפכה. מאמר זה, של ג'ף ג'ייקובי הופיע בבוסטון גלוב לפני מספר ימים. להלן התרגום:

אולי הדבר המתועב ביותר בהתקפה המינית בכיכר תחריר על כתבת רשת CBS , לאורה לוגאן, היה שעבור אלו המכירים את מצרים, הדבר לא היה מזעזע כלל.

"מדוע הטרדה מינית כל כך נפוצה במצרים?" הייתה הכותרת של כתבתה של מארי רוג'רס בסי-אן. אן. בנובמבר שעבר. רוג'רס, מפיקה וצלמת וותיקה שחיה במצרים משנת 1994, דיווחה שהחוויה של הטרדה מינית ציבורית הינה משותפת לכל המעמדות במצרים."צעירה או זקנה, זרה או מצרית, ענייה, מהמעמד בינוני או עשירה, זה לא משנה," היא כותבת. "לבושה בחיג'אב, ניקאב או בלבוש מערבי- גם לא משנה. אם את אישה ואת גרה בקהיר - רוב הסיכויים שהטרידו אותך מינית. זה קורה ברחובות, באוטובוסים, בעבודה, בבתי הספר ואפילו במשרד של הרופא." רוג'רס גילתה את המציאות המכוערת הזו מיד אחרי שהגיעה אל המדינה. אז, כאשר היא חזרה מהעבודה, אדם זר "הושיט את ידו ותפס את השדיים שלי כבדרך אגב." לאחר שחוותה הטרדה מסוג זה שוב ושוב רוג'רס הפסיקה ללכת ברגל אל העבודה וחזרה.

בחלק זה של העולם, שהיחס שלו כלפי נשים הוא מביש, מצרים ידועה לשמצה במיוחד. בהתאם לסקר שנערך בשנת 2008 במרכז המצרי לזכויות האישה, 83% מהנשים המצריות ו-98% מהנשים הזרות דיווחו על כך שחוו צורה כלשהי של הטרדה מינית ציבורית. יותר ממחצית הנשים המצריות דיווחו על הטרדה מינית פעם ביום. ובניגוד לאמונה המקובלת, מרבית הקרבנות לובשות לבוש מוסלמי צנוע.

לא כל ההטרדות הן פיזיות. מעבר לתפיסת חלקי הגוף של נשים, בגדיהן וחשיפת איבר המין הזכרי, ההטרדות כוללות נעיצות מבט בוטות, קריאות גנאי מיניות ומעקב.

רשת סי.בי.אס דיווחה שב-11 לפברואר, היום בו מובארק התפטר, לוגאן נפרדה מצוות התכנית "60 דקות" ומצאה עצמה "מוקפת גורמים מסוכנים תוך כדי החגיגות...אספסוף של יותר ממאתיים איש משולהבים". בהתקפה שארכה מעל לעשרים דקות היא סבלה "התקפה מינית והכאה ברוטאלית וממושכת", לדברי הרשת. בסופו של דבר היא ניצלה בידי קבוצה של נשים וחיילים מצריים. למחרת לוגאן הוטסה לארה"ב ואושפזה למספר ימים.

אם זו הדרך שבה גברים מצריים מתייחסים לנשים בפרהסיה, ברגע של חגיגה לאומית ותשומת לב בינלאומית, מי יודע מה הם עושים לנשים בנסיבות פרטיות, או כשהם מתוסכלים או כועסים? נתונים שנאספו ע"י הסוכנות המרכזית לגיוס הציבור ולסטטיסטיקה מצביעים על כך שמחצית מהנשים הנשואות חוות אלימות במצרים, לרוב מידי בעליהן. מחקר אחר, שצוטט ע"י דוח ההתפתחות האנושית הערבי של שנת 2009 מעריך כי 35% מהנשים הנשואות במצרים הותקפו פיזית – אך הדו"ח מזהיר שאלימות נגד נשים הינה תופעה הסובלת מתת-דיווח חמור בעולם הערבי כיון ש"הנושא נחשב לטאבו", ונשים שמגישות תלונות בעניינים אלו נחשבות לנושאות קלון.

"אלימות מינית איננה דבר חריג במצרים", כותב יוסף מייטון, עורך "בקיה מצר", ספק אינטרנטי של עיתונות מצרית עצמאית, "ויש לתופעה היסטוריה בעלת שורשים עמוקים". הנושא עלה לרגע על סדר היום הציבורי בשנת 2006 כאשר אספסוף של גברים ונוער השתולל בבית קולנוע בקהיר, כשהוא תופס וקורע כל אישה שנקרתה בדרך. אך "לאחר כמה שבועות של דיון סוער", אומר מייטון, " השתיקה וההכחשה הרגילים שבו."

ההתקוממות המצרית עוררה רטוריקה נלהבת אודות חופש, רפורמה והתחלה חדשה למצרים. אך ההתקפה המחליאה על לוגאן מזכירה לנו שהאכזריות והשחיתות של מצרים אינן קשורות כלל למובארק ומשטרו. אף אומה או תרבות המשעבדים את מחצית האוכלוסייה כפי שנעשה במצרים ובחלק ניכר מהעולם הערבי אינן יכולות לשאוף לגדולה.

במכתב מפורסם שנכתב במהלך המהפכה האמריקאית בשנת 1776, אביגיל אדאמס, אשתו של ג'ון אדאמס, התחננה בפני בעלה: "זכור את הנשים. היה אדיב אליהן יותר מאבותיך...בחל במנהגים המתועבים שנהגו בנו כאל עבדים של בני מינך". זו הייתה עצה משכנעת עבור ארה"ב במאה השמונה עשרה. עבור מצרים של המאה ה-21, ועבור המזרח התיכון בכלל, עצה זו היא חיונית.

אם אין חירות לנשים – אין חירות כלל.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.





יום שישי, 18 בפברואר 2011

עדכון חדשות הגירה פברואר 2011: גדר נגד מהגרים ביוון וישראל, איטליה מחזירה מהגרים ללוב

 המהפכה בתוניס והמשבר באיטליה
מזה שנים שהאי הסיציליאני "למפדוזה" מהווה תחנת מעבר ראשונה של מהגרים מאפריקה לאיטליה. לאחרונה, כ-1600 מהגרים מתוניס הגיעו לחופי האי ויצרו "משבר הומאניטארי". זאת לדברי שר הפנים האיטלקי, שהביע חשש שחלק מהמהגרים הם מחבלים ששוחררו מבתי הכלא בתוניס במהלך המהומות נגד המשטר, ועתה עושים דרכם לאירופה.
בשנת 2008 איטליה חתמה הסכם עם לוב להסגרת מהגרים. על פי ההסכם, איטליה מעבירה מהגרים ללוב ללא בדיקת המעמד שלהם, כלומר מבלי לבחון האם יש להם זכות למקלט מדיני, כפי שמתחייב מאמנת האו"ם. מנהל סוכנות הפליטים של האו"ם גינה את הנוהג הזה ואמר שהוא מפר את זכויות האדם של המהגרים הנמלטים מדיכוי ותנאי מלחמה בארצותיהם. מאז חתימת ההסכם עם לוב מספר המהגרים המגיעים לחופי איטליה בסירות ירד מ 36 אלף בשנת 2008 ל-9500 בשנת 2009 ורק 4300 בשנת 2010.

יוון בונה גדר נגד מהגרים
כבר סקרנו את הבעיות הכלכליות החמורות של יוון. עתה המדינה המזרח-תיכונית הכושלת והקטנה, המונה כ-11 מיליון תושבים, רובם נוצרים אורתודוקסים (זוהי הדת הרשמית של יוון) מתמודדת עם משבר נוסף: אלפי מהגרים החוצים את הגבול בין יוון לטורקיה בדרכם לאירופה.

הגבול בין יוון לטורקיה הוא שער כניסה פופולארי בקרב מהגרים מאסיה המבקשים להגיע אל מדינות האיחוד האירופי – כשמונים אחוז מהמהגרים הלא-חוקיים באירופה מגיעים דרך גבול זה. כרגע ההערכה היא ששוהים ביוון שלוש מאות אלף מהגרים לא חוקיים, חלקם במחנות מעצר המלאים עד אפס מקום. התנאים במחנות המעצר ביוון ומדיניותה של יוון בנושא הענקת מקלט מדיני למהגרים זכו לביקורת קשה מצד ארגוני זכויות אדם.
בינואר השנה נמסר שיוון מתכוונת להקים גדר באורך כמאתיים קילומטר כדי למנוע הסתננות של מהגרים דרך הגבול עם טורקיה. הצעד נובע ככל הנראה גם מלחץ ציבורי שמקורו במצב הכלכלי הקשה במדינה והתחושה שהמהגרים מתחרים עם היוונים על מקומות עבודה מעטים מאד. השר להגנת האזרחים,  קריסטוס פפוטסיס אמר, "יוון הגיעה לגבול היכולת שלה לקלוט מהגרים נוספים. אנחנו לא יכולים לספוג יותר".
(מקור   
http://www.dw-world.de/dw/article/0,,14747138,00.html)

ישראל בונה גדר בנגב
בישראל, הג'רוזלם פוסט דיווח לאחרונה על בניית גדר למניעת הסתננות של מהגרים ומחבלים מסיני, נושא שנעשה דחוף יותר לאור האירועים האחרונים במצרים והחשש מעליית משטר מוסלמי קיצוני. אורך הגדר שנבנית הוא  200 ק"מ, ובנייתה תסתיים בשנת 2012. נמסר שכבר עתה כמות המסתננים ירדה ביותר מחצי: מאלף מסתננים לחודש לכ-  400, ככל הנראה בשל הנוכחות המסיבית של עובדים וחיילים רבים לאורך הגבול וגם, אולי, בשל הכרזת הממשלה שהיא מתכוונת להקים מחנה מעצר למסתננים.
בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת נמסר שנכון לדצמבר 2010 היו בישראל 31,841 מהגרים שחצו את הגבול עם מצרים באופן לא חוקי, מתוכם 70% מאריתריאה ו-20% מסודן. היתר הם ממדינות שונות מאפריקה אך גם מסין, טורקיה ואוקראינה. לפי דו"ח זה ישנם בישראל מאה אלף עובדים זרים לא חוקיים.


השורה התחתונה של יואב: בעיות של הגירה וזהות ממשיכות להעסיק את העולם המערבי המפותח. גם בארה"ב מתקיים דיון נרחב וארוך שנים בנושא זה, וגם שם החלו לבנות גדר בגבול עם מקסיקו. מבחינתי היה מעניין לקרוא על כך שאיטליה מפרה את החוק הבינלאומי בנושא זכויות פליטים, אם כי , למען האמת, לא ברור לי עד כמה אמנת האו"ם בנושא זה מחייבת את המדינות החתומות עליה (מי שמעוניין להתעמק בנושא מוזמן לקרוא מאמר מעורר מחשבה העוקב אחר השינויים בהגדרת הפליטים ובטיפול בהם לאורך השנים. המאמר, מאת איתמר מן, בכתב העת האלקטרוני "מפתח").

יוון בונה גדר, אך לא ברור מה המשמעות של הצעד הזה עבור מדינה שהיא חצי אי ויש לה גבול ימי באורך כולל של אלפי קילומטרים. מן הסתם, המהגרים ימשיכו להגיע מטורקיה אל יוון בספינות, כפי שהם נהגו לעשות עד עתה בספרד ואיטליה. יוון היא מקרה מעניין מאחר שהיא מדינה קטנה מאד עם משאבים מדולדלים ובעלת זהות לאומית-דתית חזקה מאד, כלומר היא דומה לישראל (אם כי ביוון אין שום מיעוט אתני/לאומי/דתי משמעותי). בשתי המדינות הלחץ הכלכלי על שכבות רחבות של האוכלוסייה מסב את תשומת הלב אל מהגרים חסרי מעמד, המתחרים עם המקומיים בשוק עבודה מצומצם ותחרותי מאד. השאלה כאן היא האם "עניי עירך קודמים", או שמדינות צריכות להקצות משאבים לכל מי שמצליח להסתנן אליהן, מתוקף זכות אנושית בסיסית למחסה וכלכלה? למי יש יותר זכויות במצב של משאבים מוגבלים? נראה שהציבור במדינות המערב וגם בישראל  נע בין שני הקטבים הללו, כשהתנודה ביניהם תלויה במצב הכלכלי והביטחוני בכל מדינה ובמידה בה הציבור חש שהמהגרים משתלבים בחברה הקולטת אותם.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.




יום שבת, 12 בפברואר 2011

מצרים לקראת דמוקרטיה או דיקטטורה איסלאמית?

במאמר קצר בכתב העת האמריקאי "האינטרס הלאומי", ההיסטוריון הישראלי בני מוריס טוען שהסיכוי לדמוקרטיה במצרים הוא מצומצם מאד. הוא מסב את תשומת הלב לכך שמטעמי נוחות התקשורת הרבתה לראיין מצרים משכילים דוברי אנגלית, אשר הביעו תקווה ורצון לדמוקרטיה במצרים. אך בפועל, מוריס מזכיר לנו, מרבית תושבי מצרים אינם דוברי אנגלית ליברליים התומכים בזכויות אדם, והסיכוי שהקריאות לדמוקרטיה יתחלפו בקריאות "מוות לישראל וארה"ב", שנשמעו גם הן בשולי ההפגנות הוא גדול מאד, בנסיבות שנוצרו. בני מוריס טוען שהתקשורת המערבית הציגה תמונה מאד לא ייצוגית של המצרים ולכן הוא שואל: מה המצרים באמת רוצים?

זו שאלה שעניינה גם אותי – עד כמה ההפגנות למען הדמוקרטיה מייצגות את האוכלוסייה המצרית? אחרי הכל, מצרים מונה  80 מיליון נפשות, רובן חיות על תקציב של שני דולר ליום, שמחציתם מושקעים באוכל. שליש מהמצרים כלל אינם יודעים קרוא וכתוב, ו- 45% מהנשים אנאלפביתיות ( לפי כתבה זו, באנגלית) . על פניו נראה שאין במצרים תשתית אנושית ותרבותית מתאימה למשטר דמוקרטי. דוגמא מצוינת לאווירה השוררת במצרים היא היחס של החברה המצרית כלפי הקופטים. לאחרונה עבדתי על תזה שעסקה בנושא זה, ומתברר שהיחס לו זוכים הקופטים במצרים לאורך השנים, בפרט מאז היווסדות האחים המוסלמים (1928), מזכיר מאד את היחס כלפי היהודים באירופה בימי הביניים – דיכוי, אפליה, הדרה כמעט מוחלטת מהחיים הציבוריים לצד התקפות קטלניות ורצח ושוד מטעם השלטונות וכן מטעם קבוצות שונות.

בכל מקרה, שאלנו – ואכן ישנה תשובה. ד"ר דיוויד פולאק, ממכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב,  ערך סקר טלפוני ופלאפוני (הסקר המלא באנגלית ניתן להורדה כאן) בקרב מדגם מייצג של 350 תושבי קהיר ואלכסנדריה. הסקר נערך בין ה 5 – 8 לפברואר, עם טעות דגימה של 6%. הממצאים העיקריים של סקר זה מפתיעים למדי:

1 – רק 15% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהאחים המוסלמים, ורק 1% מהמצרים היו מצביעים בעד נשיא מטעם האחים המוסלמים. רק 12% מהמצרים טענו שהחלת השריעה היא בראש סדר העדיפויות שלהם. לפי דברי המרואיינים, הסיבות למרד הם מצוקה כלכלית, שחיתות ואבטלה.

2 -  שליש מהנשאלים תמכו בהסכם השלום עם ישראל, 27% התנגדו והיתר אמרו "לא יודעים". רק 18% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהחמאס או איראן. רק 5% אמרו שהמרד התרחש בגלל שהממשלה הייתה יותר מדי פרו-ישראלית.

3 -  36% טענו שמצרים צריכה לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, לעומת 27% שהיו נגד. מעל למחצית המרואיינים הביעו חוסר שביעות רצון מהדרך בה ארה"ב ניהלה את המשבר ואמרו שאין להם כלל אמון בארה"ב.


השורה התחתונה של יואב: התקשורת כהרגלה התמקדה בסיפור החיצוני, המרתק והסוחף מאד, אך סיפקה מעט מאד מידע מבוסס. הסקר הזה הוא בשבילי הפעם הראשונה שאני רואה נתונים המייצגים, במידה כלשהי, את דעת הקהל המצרית, ולהפתעתי הם מעודדים מאד.
בעיני העיסקה ארוכת השנים שנערכה  בין המערב לדיקטטורים הערביים על רקע המלחמה הקרה הייתה עיסקה נואלת, ואני שמח שהיא מתחילה להתפרק. אני מקווה בכל לב שמצרים תהפוך עם הזמן למדינה הערבית המוסלמית הראשונה הזוכה בדמוקרטיה – אז באמת יהיה כאן "מזרח תיכון חדש"!



יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.