תרומת נשים להקמת המדינה: הדסה, סאלד וסליגסברג

לאחרונה עבדתי על חומר הנוגע לימיו הראשונים של ארגון הנשים הציוני "הדסה". למדתי על מקומות, מוסדות ואנשים שהם מאד מוכרים לי, ועם זאת לא  ממש ידעתי מה עומד מאחוריהם. בעבר קיבלתי טיפול בבית החולים "הדסה" בירושלים, אמי לימדה בבית הספר "סאלד", וסליגסברג הוא שמו של תיכון ידוע בירושלים, אבל רק עכשיו גיליתי את הקשר בין שלושת המושגים הללו, קשר שמן הראוי לספר עליו לכבוד יום האישה הבינלאומי.

נתחיל בהנרייטה סאלד, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד, דובר גרמנית שהיגר מהונגריה לארה"ב בשנת 1859. אביה של סאלד תמך בנשיא לינקולן, התנגד בחריפות לעבדות ולגזענות נגד שחורים וגם תמך בהתלהבות בתקומת העם היהודי.  גישתו הציונית והליברלית הנחתה את סאלד בפעילותה בהדסה ובישראל.

בשנת 1907 סאלד הצטרפה אל קבוצת למידה של נשים שנקראה "הדסה". קבוצה זו הייתה חלק מתנועת נשים ציונית אמריקאית שנקראה "בנות ציון", שנפגשה פעם בשבוע לדיון בכתבים ציוניים. הרעיון לקבוצת הלמידה היה של מזכירתו של יהודה מגנס (ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב וממייסדי האוניברסיטה העברית), לוטה לוינסון, והוא נבע מהצורך לסייע לגיבוש קבוצות ציוניות של נשים, שנטו להתפרק במהרה בהיעדר פעילות מעשית.

נקודת המפנה של הקבוצה הייתה בשנת 1909, כאשר הנרייטה נסעה עם אמה לטיול בארץ הקודש (לאחר אהבה נכזבת של הנרייטה - בכל זאת, גם הגברים תרמו משהו לעניין...).  הנרייטה הזדעזעה ממצבה של הקהילה היהודית בישראל  - העוני, העליבות, הטינופת והתחלואה. האם והבת ביקרו בבית ספר יהודי ביפו שבו התלמידים הצליחו להתחמק ממרבית המחלות, עקב טיפול רפואי שקיבלו בבית הספר. אמה של הנרייטה אמרה לה "זה מה שהקבוצה שלך צריכה לעשות. מה הטעם לקרוא חוברות ולשמוע הרצאות? עליכם לבצע עבודה מעשית בפלשתינה".

הנרייטה חזרה לארה"ב והציעה את הרעיון לקבוצה, וכעבור שנתיים, בשנת 1912, הוקם הארגון החדש, תחת אותו השם עם הסיסמא "ארוכת בת עמי" במטרה לבצע פעילות פילנתרופית לטובתם של נשים וילדים בעיקר ובצורה מדעית ומודרנית. כבר מההתחלה הארגון היה א-פוליטי ואפשר גם לנשים לא-ציוניות להצטרף אליו ולסייע ליהודים בישראל. באותה תקופה הציונית נחשבה בארה"ב לשיגעון מוחלט או לסכנה ליהודי ארה"ב, שחששו שיואשמו בנאמנות כפולה, כך שמהלך זה של הדסה היה חכם ביותר ותרם רבות לשגשוג המתמשך של הארגון.

מטרתו הראשונה של הארגון הייתה לשלוח שתי אחיות לישראל בתור התחלת הפרויקט, אך באותה תקופה היה קשה להשיג מימון - מצוקתם של יהודי אירופה הייתה הבוערת יותר מבחינת התורמים בארה"ב. רק בשנת 1913 הושג הכסף הדרוש לשתי האחיות - רוז קפלן ורחל לנדי -  ובמרץ אותה השנה נפתחה המרפאה הראשונה של נשות הדסה בירושלים. האחיות הללו גייסו והכשירו מתנדבים נוספים, ועסקו בהפצת הידע המודרני אודות תחלואה ואמצעים למניעתה.  בשנת 1914 התנועה שינתה את שמה ל"הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה". שנה אחר כך כבר היו לארגון הדסה סניפים בשבע ערים בארה"ב, ובמשך שנים ארוכות, כמעט עד קום המדינה, מספר החברות בהדסה היה גדול יותר ממספר החברים בתנועה הציונית האמריקאית (ZOA), אליה הדסה הצטרפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה נשות הדסה עמדו בראש משלחת רפואית גדולה מטעם התנועה ציונית האמריקאית. משלחת זו ייסדה מרפאות ובתי חולים בישראל שנתנו שירות לכל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד, בהתאם להשקפה הליברלית של נשות הדסה. בראש המשלחת עמדה חברת הדסה, עליזה סליגסברג Alice Seligsberg. 
סליגסברג הייתה בוגרת מכללה (נדיר מאד לאותם ימים) שלמדה בארה"ב ובברלין. היא עסקה בעבודה סוציאלית בניו-יורק, תחום שבו הביאה לחידושים רבים. בשנת 1913, אחרי שהתעורר בה "הניצוץ היהודי" שלה, היא הצטרפה אל הדסה ובין השנים 1921-1923 שימשה נשיאת הארגון. סליגסברג נפטרה בשנת 1940, ובית הספר המקצועי סליגסברג הוא חלק ממפעל הזיכרון שנעשה על שמה.

סאלד עצמה הגיעה לארץ בשנת 1920 על מנת לסייע ולהשגיח על הנעשה ונשארה בה עד מותה בשנת 1945, בבית החולים הדסה בירושלים. על התרשמותה הראשונית מהארץ היא כותבת במכתב משנת 1921: "אני אוהבת סדר. אי-סדר עושה לי בחילה, והמתיישבים הציונים בפלשתינה, אין שיטה במעשיהם. הם שונאים יעילות – אולי כי זה יעיל". ובכל זאת, המפעל שבראשו עמדה הנרייטה סאלד צמח והוא כלל בתי חולים בירושלים, טבריה, וחיפה, עשרות מרפאות בכל רחבי הארץ ו"טיפת חלב" – עוד מוסד ישראלי מוכר מבית היוצר של הדסה.

הגברת הפעילות של הדסה בארץ ישראל לצד יכולתה המוכחת לגייס כספים עורר נגדה ביקורת רבה הן בארה"ב והן בישראל. אחת הטענות המרכזיות של אנשי היישוב בישראל הייתה שהדסה עוסקת בצדקה ומבקשת להשאיר את היישוב היהודי בישראל תלוי בחסדי התרומות - כפי שהיה בזמן היישוב הישן. על כך סליגסברג כתבה ש"מטרתה של הדסה היא ליצור את התשתית למשרד בריאות...בהמשך נקבע סטנדרטים ונשמור עליהם, ועם הזמן ניטמע ע"י השירותים הציבוריים שיוקמו. כך החלו שירותי החינוך הציבורי, הרווחה והבריאות בכל מדינה." אך למרות הצהרת כוונות ברורה זו, היישוב בישראל התקשה לעכל את נוכחותן היעילה של נשות הדסה. 

טענה שנייה הייתה שארגון הדסה עוסק בתחומים "לא-פרודוקטיביים" ושעליו להשקיע את המשאבים שלו באוכלוסייה הפרודוקטיבית, כלומר בהתיישבות החקלאית. על כך סאלד אמרה: "העבודה הרפואית איננה עניין של סעד אלא היא חלק מתכנית ברורה לקראת מטרה ברורה (הקמת המדינה - יואב). אין דיבורים - רק מעשים." ובמקום אחר היא כתבה: "בתור נשים אנו עוסקות כל העת בפרטים המעשיים...כשאנו עושות דבר מה עד הסוף אנו נוהגות בהתאם להרגלים העתיקים של הנשים, וכמו כל הנשים, גם מעשינו מתקבלים לעיתים קרובות בחוסר הבנה."

שלא מרצונו, ארגון הדסה היה גם מעורב במחלוקת קשה שהתעוררה בתנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה בין סיעתו של לואיס ברנדייס (מנהיג יהודי פרוגרסיבי, ידיד של סאלד ושופט בית המשפט העליון בארה"ב) לבין זו של חיים וייצמן סביב, בין היתר, הניהול הכספי של תרומות יהודי ארה"ב. ברנדייס, סאלד ואחרים היו מוטרדים ממה שנראה להם כניהול חסר אחריות של היישוב. בשנת 1920 ברנדייס הגיע לארץ במסגרת משלחת "ארגון מחדש" שדיווחה על  חוסר ארגון, ניהול כספי לקוי וביורוקרטיות המשרתות בעיקר את עצמן, כשפרויקטים מבוצעים לצורך תעמולה ולא כי הם באמת מועילים. אך וייצמן וחבריו הצליחו לקבור את המלצות הועדה. 

עם הגשת הדו"ח ודחייתו, ארגון הדסה הואשם בגיוס כספים עצמאי, מחוץ למסגרת התנועה הציונית האמריקאית, והחל מאבק על עצמאותו של הארגון. החל מהקמתו, ארגון הדסה התעקש על עצמאות הן בגיוס כספים והן בניהול פרויקטים. רק כך, אמרה סאלד, נשות הארגון ירגישו מחויבות לעשייה, ורק כך עשייתן תצליח. לכן הארגון נלחם בחירוף נפש נגד הניסיונות לפגוע בעצמאותו, או, לחילופין, נגד הניסיונות לסלק אותו מהארגון הציוני האמריקאי. בסופו של דבר הוא הצליח, והתרומה הנשית למפעל הציוני נותרה על כנה – למרבה המזל של כולנו, גברים ונשים כאחד! 

בהמשך, כמובן, היישוב בראשות מפלגת העבודה הכיר לאט לאט בתרומתו של ארגון "הדסה", ובשנות השלושים, כשהחלו לדון ברצינות בהעברת השליטה במוסדות של הדסה ליד מוסדות המדינה-שבדרך כבר היו אנשים שאמרו שאין בכך כל צורך: "אנחנו מרוצים מאד מהמצב, למה לשנות אותו?"
ובכן, סיום טיפוסי ליחסים בין גברים נשים, לא? תחילה האישה יוזמת חידוש מועיל כלשהו והגבר מתנגד. לאחר מכן הגבר מתווכח ומפריע לאישה במעשיה. לאט לאט הוא מתחיל ליהנות מתוצאות מעשיה של האישה, ולבסוף הוא כל כך מתרגל למצב החדש שהוא לא מוכן לוותר עליו! (כן, הייתי שם בעצמי כמה פעמים...)

השורה התחתונה של יואב: החומר הזה העלה בי מחשבות רבות. קודם כל, נראה לי שאם יש בישראל שירותי בריאות ברמה כל כך גבוהה, הרי שזה בזכות התשתית המודרנית שהניח כאן ארגון הדסה. שנית, הזעזוע של סאלד מהברדק השורר בארץ איננו שונה מהזעזוע של יהודי המערב העולים לארץ כיום, אם כי לדעתי המצב השתפר מאד בשני העשורים האחרונים. שלישית, כולנו מתלוננים על השחיתות במדינה, אבל מתברר שהיא איננה חדשה – עוד זמן רב לפני קום המדינה מנהיגים ציוניים טמנו ידם בצלחת, וביורוקרטיות שאבו כספים מהציבור לטובת הגדלת מספר הפקידים בשורותיהם. הפלא הוא כיצד, בכל זאת, קמה לה מדינה לתפארת?

אני חושב שהתשובה לכך היא - בין היתר וכפי שראינו לעיל -  בזכות השכל הישר והפעילות המעשית והנמרצת של נשות העם היהודי.

מקורות: מרבית המידע ברשומה זו נלקח מספר שיצא לאור באנגלית בשנת 2006:

Hadassah and the Zionist Project by Erica Simmons

קריאה נוספת: ברשומה קודמת הבאתי נתונים על מצב הנשים במצרים. ההשוואה בין נשים אלו (ונשים בכלל בעולם הערבי) לבין מפעלן המדהים של הנשים היהודיות, שהחל כבר בתחילת המאה העשרים, אומר לדעתי  הכל על מצבה של החברה היהודית לעומת מצבה של החברה הערבית-מוסלמית. כפי שהנרייטה סאלד אמרה: "ההתקדמות במעמד האישה הוא קנה המידה על פיו נמדדת העלייה התרבותית של כל עם". 

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.