מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש".  במונחים של כלכלה  קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס. 

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?

2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?

3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס

ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

ירקות ופירות כנשק פוליטי במאבק בין רוסיה וטורקיה על עתידה של סוריה

לפני זמן מה עשיתי מנוי RSS לאתר Fresh Plaza , אשר אוסף ידיעות הקשורות לסחר בפירות וירקות בכל העולם. הנושא נראה לי מסקרן כיון שהוא עוסק ברובד בסיסי של הקיום האנושי, ובמרבית המקרים הוא כלל לא מדווח בתקשורת. דוגמא יפה לכמה ידיעות מסקרנות בתחום הזה הבאתי כאן, והיום נתקלתי בידיעה מרתקת נוספת, שמקורה באתר החדשות הכלכלי האמריקאי Business Insider . הנה תמצית העניין: 

לפני מספר ימים מסר האתר שהרשות לאבטחת מזון והסגרים של רוסיה הודיעה שהתגלו 33 מקרים של פירות וירקות טורקיים הנגועים במחלות שמקורן בארה"ב. בעקבות זאת פנתה הרשות הרוסית לטורקיה וביקשה ממנה "לנקוט צעדים דחופים כדי לוודא היענות מלאה לדרישותיה הבריאותיות של רוסיה".  הרשות ציינה שייתכן שיהיה צורך להטיל אמברגו על כל ייצוא הפירות והירקות הטורקי לרוסיה. לכאורה מדובר בטיפול שגרתי בנהלים של ייבוא-ייצוא בין שתי מדינות ודברים כאלה מתרחשים כל הזמן, אבל חשוב להבין את ההקשר של ההודעה הזו: 

כידוע, טורקיה תומכת במורדים בסוריה, בעוד רוסיה תומכת בגלוי במשטרו של אסד. במסגרת תמיכתה במורדים, טורקיה החלה לנסות להפריע למעבר של אוניות נשק רוסיות לסוריה. מספר ניסיונות כאלה נעשו לאחרונה ע"י הצבא הטורקי, והתגובה הרוסית הגיעה בדמות הודעה זו,  שנמסרה לפני כשבוע. אזכור השם האמריקאי של המחלות הבוטניות במקום השם הלטיני שלהם מהווה, על פי פרשנות האתר, רמז לברית בין ארה"ב לטורקיה. האיום על הפסקת הסחר עם טורקיה הוא חמור מאד מבחינת טורקיה - שווי הייצוא הטורקי לרוסיה מגיע לשישה מיליארד דולר לשנה והשוק הרוסי הוא השלישי בגודלו מבחינת הייצוא הטורקי. לעומת זאת, רוסיה לא צפויה להינזק מחרם שכזה, כיון שהיא יכולה להביא את אותם ירקות ופירות ממקומות אחרים בתחומיה. האתר מסכם: רוסיה מזכירה לטורקיה שימי האימפריה העותומאנית חלפו עברו והיא אינה יכולה לעשות כרצונה בזירה האירופית והים-תיכונית.

מבחינתי,  ידיעה זו נקשרה לכך שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל, ובמקביל נשיא ארה"ב הזמין עתה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים החדש מטעם האחים המוסלמים, לביקור בארה"ב כדי "ליצור שותפות". כלומר ייתכן שיש כאן סימנים להיערכות מחדש של הכוחות במזרח התיכון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373

תרגום רפואי ותאונות דרכים

בשבוע שעבר הזדמן לי לתרגם מסמך רפואי מחריד למדי, המפרט את קורותיה של אישה שעברה תאונת דרכים. מטבע הדברים המסמך פירט כל שבר וחבורה, בדרך שהבהירה את הנזק העצום שנגרם לאישה זו ואת המסלול הארוך והמייגע שנאלצה לעבור מאז התאונה והאשפוז הארוך בטיפול נמרץ ועד לשיקום, שכנראה לעולם לא ישיב לה את כל יכולותיה.  זה היה תרגום עצוב מאד. רצה המקרה ובאותו השבוע ראיתי כותרת באחד העיתונים: הרוג אחד ו-180 פצועים בתאונות דרכים ביום אחד (בלבד!).  צירוף המקרים עורר אותי לבדוק את הנושא של תאונות דרכים ולנסות להבין עד כמה הנושא הזה חמור. הנה לפניכם מה שהבדיקה הקצרה שלי גילתה:

לפי דו"ח של הלמ"ס, בשנת 2011 היו במדינת ישראל 27,141 נפגעים בתאונות דרכים, כלומר בממוצע, 74 איש נפגעים כל יום בתאונות דרכים - לדעתי זה הרבה יותר מדי. מתוך כל הנפגעים, 341 הם הרוגים, כלומר כמעט בכל יום מישהו במדינה נהרג בתאונת דרכים! 1340 נפצעו קשה ו-25,460 נפצעו קל או בינוני. בכתבה הזו, ד"ר רפאל סטרוגו מסביר ש"פצוע קל" זה פצוע שלא נשקפת סכנה לחייו וכמעט לו אין סיכוי לנכות כלשהי. פצוע בינוני - אין סכנת חיים אבל יש סכנה לנכות, ופצוע קשה - נשקפת סכנת חיים אם לא יינתן טיפול מיידי במקום. 

ועוד: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מפרסמת נתונים רבים, כולל ספר "מגמות בתאונות דרכים 2001 - 2010". הספר מהווה דו"ח מפורט מאד לתקופה זו, כולל חישוב העלות הכלכלית של תאונות הדרכים. הרשות מחשבת עלות של הטיפול בפצועים בבתי החולים ולאחר שחרורם מהאשפוז, הנזק הנפשי הנגרם למשפחה, אבדן ימי עבודה, נכות, הנזק לרכוש וכן הלאה. על פי חישובים אלה, העלות הכוללת של תאונות דרכים בשנת 2010 הייתה 7.75 מיליארד שקל (!) - בהחלט סכום שהיה אפשר לעשות אתו משהו מועיל יותר. לצורך הבנה טובה יותר של המספר הזה: תקציב המדינה  בשנת 2011 היה 348 מיליארד ₪, כלומר הנזק מתאונות דרכים היווה יותר משני אחוזים של התקציב. עוד השוואות: התקציב של ההשכלה הגבוהה באותה השנה היה 7.3 מיליארד ש"ח; התקציב של המשרד לאיכות הסביבה היה פחות משלוש מאות מיליון ש"ח (!!), ותקציב משרד החוץ - 1.5 מיליארד ש"ח. אם כך, בוודאי היה אפשר לשפר את ההסברה של מדינת ישראל, את החינוך ואת איכות הסביבה שלנו עם הכסף הזה...

 השורה התחתונה של יואב:

1 - לא ברור לי מדוע אנשים מוכנים לצאת לרחובות בגלל מחירה של קופסת קוטג', אבל קיימת אדישות ציבורית מוחלטת למחיר האדיר שתאונות הדרכים גובות מאתנו. הרי, אם היה מתרחש פיגוע ובו -180 פצועים, זו הייתה ללא ספק עילה למלחמה, אבל אותה כמות של נפגעים בתאונות דרכים נתפסת משום מה כחסרת משמעות. 

  2 - בכל זאת יש גם חדשות טובות. מנתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה שבעשור האחרון ישנה מגמה ברורה וחדה של ירידה בכמות התאונות ובמספר הנפגעים, אם מביאים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, במספר הנהגים ובכמות כלי הרכב, שגדלה כמובן בתקופה זו.  במספרים מוחלטים: 486 איש נהרגו בתאונות דרכים בשנת 2003, לעומת 390 איש בשנת 2010. במספרים יחסיים: בשנת 2001 היו 83 הרוגים לכל מיליון איש בישראל, ובשנת 2010 - 50 הרוגים לכל מיליון. בשנת 2001 היו  18,140 תאונות דרכים בישראל לעומת 14,724 תאונות בשנת 2010- ירידה אדירה. 

3 – לצערי, המסמך לא דן בסיבה לשינויים הללו. חיפוש קצר בגוגל מצא מחקר של עמותת אור ירוק, על פיו הירידה במספר ההרוגים מוסברת ע"י שיפור גדול בבטיחות של כלי הרכב ושיפור במערך הטראומה של המדינה. אך גם אם ניתן לייחס את כל הירידה במידת הקטלניות של תאונות דרכים לשתי סיבות אלו, המחקר לא מסביר את הירידה הדרסטית שחלה בתאונות דרכים. אולי מדובר בשיפור התשתיות בכבישים? שיפור בהכשרת הנהגים? החמרה בענישה? עלייה בשימוש בתחבורה ציבורית? שילוב של כמה גורמים? העניין לא ברור.

4 – הסטטיסטיקה מראה שהסיכוי של כל אזרח להיות מעורב בתאונת דרכים כנהג, רוכב אופניים או הולך רגל הוא משמעותי. בהתאם לכך יש לנהוג, לרכב וללכת בזהירות ולשים לב היטב מה קורה מסביב על הכביש.

דרך צלחה ובטוחה!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373

סיפורו המופלא של הכומר היפני שעלה לארץ והתגייר

לאחרונה נתקלתי בכתבה מעניינת מאד על יפני שעלה לארץ והתגייר. הסיפור התפרסם באנגלית באתר של "שבי ישראל", ארגון העוסק באיתור יהודים "אבודים", חיבורם למורשת והבאתם ארצה, אם הם רוצים בכך. דוגמא לכך היא תהליך החזרתם לארץ של בני מנשה – הקהילה היהודית בהודו - שפנתה בעצמה למשרד ראש הממשלה בשנות השבעים וביקשה את עזרת המדינה בהחזרת הקהילה לישראל, תהליך שעדיין לא הסתיים.  המאמר המקורי ארוך מאד וכאן אביא את עיקרי הדברים מבלי לגרוע ממהות הסיפור, שהוא פשוט מדהים ויש בו כדי ללמד אותנו רבות על העולם בו אנו חיים.  

אם כן, זהו סיפורו של נובוטאקה האטורי Nobutaka Hattori. האטורי נולד וגדל ביפן, בעיר נאגויה, השוכנת  ממערב לטוקיו. הוא גדל במשפחה בודהיסטית אדוקה, אך התברר כבר בגיל צעיר מאד שיש לו לקות ראייה והוריו שלחו אותו לבית ספר נוצרי, כי סברו ששם יקבל יחס טוב יותר. בבית הספר הנוצרי הכיר האטורי את הברית הישנה וטקסטים נוצריים וכשבגר הודיע למשפחתו שהוא מתכוון להפוך לכומר ולעבור את מסלול ההכשרה הנדרש. הוריו היו בהלם, אך לדברי האטורי "הם לא ממש יכלו לעשות משהו נגד זה". האטורי מספר שבתיכון כמעט לא לימדו כלום על היהודים, דבר שהפתיע כבר אז את האטורי. הוא מספר שהמורה בבית הספר הסביר להם ש"מדינת ישראל העיפה את התושבים המקוריים, הערבים, ובנתה מדינה חדשה הנקראת ישראל". האטורי אומר: "חשבתי שזה מוזר שמצד אחד מלמדים אותנו את ההיסטוריה של היהודים בתקופת משה והנביאים אבל מצד שני הוא מדבר כך על היהודים."

במכללה לכמרים בטוקיו שקד האטורי על לימודי התיאולוגיה הנוצרית, אך ככל שהעמיק בהם הלכו ורבו שאלותיו על הדוגמה הנוצרית, בייחוד בכל הנוגע לשילוש הקדוש. כדי להתגבר על ספקותיו, הוא חקר כתות נוצריות שונות והעמיק במיסטיקה ותיאולוגיה אך לא בא על סיפוקו. רק דבר אחד עורר בו עניין בלתי מוסבר: שפת התנ"ך, העברית. האטורי מספר: "אני לא יודע למה, אבל כשלמדנו עברית במהלך הלימודים מאד נהניתי מכך, פשוט אהבתי את השפה העברית." לאחר שרכש שליטה בשפה, האטורי החל לקרוא את התנ"ך בשפה המקורית. ידיעת השפה גם סייעה בידו לבקר בישראל פעמיים, עם קבוצה של תיירים יפנים-נוצרים. במהלך ביקוריו נמשך לעברית ולכל דבר יהודי, אך הכנסיות והאתרים הקדושים לנצרות לא נגעו ללבו. בסופו של דבר נטל חצי יום חופש מהקבוצה ושם פעמיו למאה שערים, שם רכש ספרים על יהדות בעברית ובאנגלית, על מנת שיוכל להתעמק בנושא עם חזרתו ליפן. 

עם הזמן קיבל הסמכה לכמורה והחל לשרת קהילה משלו ואף שימש כמנהל גן החובה של הקהילה. אך בזמנו החופשי המשיך ללמוד יהדות בעזרת אותם ספרים שרכש במאה שערים. בינתיים, הועלה בפניו הצורך להתחתן, כפי שנדרש מכמרים פרוטסטנטים (האישה אמורה למלא תפקיד חשוב בהנהגת הקהילה הפרוטסטנטית). הוא התחתן עם יפנית נוצרייה העונה לשם צ'י Chie. אך למרות השתקעותו של האטורי בשגרת היום יום הנוצרית, ספקותיו המשיכו לכרסם בו ולבסוף שיתף בהם את אשתו הטרייה וכך אמר לה: "אמנם אני כומר ואני עובד בכנסייה ובגן חובה ואני מלמד כל יום דברים כמו השילוש הקדוש, אבל האמת היא שאני לא ממש מבין את העניין", ועל כך אשתו השיבה: "גם אני לא." מאותו היום החלו השניים ללמוד יהדות בסתר, תוך שהם ממשיכים בכל הפעילויות הרגילות שלהם בקהילה הנוצרית אותה הנהיגו. 

במשך זמן רב הלימוד היה תיאורטי, עד שצ'י הציעה להתחיל להדליק נרות לכבוד שבת, כיון שבספר שמות כתוב שיש לכבד את השבת – לא את יום ראשון. האטורי הסכים. הם הדליקו נרות והכינו ארוחת שבת. עם הזמן הוסיפו מנהגים נוספים כמו אפיית חלות לכבוד שבת וקידוש בערב שבת. האטורי אף מספר ש"בשבת ישבנו ולא עשינו כלום כי לא ידענו מה מותר ומה אסור". הם היו מסתכלים על השעון כל היום ועם צאת השבת האטורי היה עושה את ההבדלה ואז הולך למשרדו לכתוב את דרשת יום ראשון...

האטורי מספר שעל אף שהחלו מקיימים עוד ועוד מצוות, הם מעולם לא חשבו על גיור, אלא פשוט "אהבנו את סגנון החיים היהודי ולכן ניסינו ליישם אותו בחיינו. הרגשתי מחובר לדת היהודית, לא לעם היהודי". נקודת המפנה חלה בטקס יום ראשון, כאשר האטורי החל לומר את ברכת "המוציא"  כפתיח לטקס הלחם והיין המסורתי. הוא עצר בזמן ורק אשתו שמה לב למעידה הרגעית, אך האירוע הביא אותם להכרה שעליהם לעזוב את הכנסייה. האטורי ביקש חופשת לימודים מהכנסייה, ובשנת 1993 הוא ואשתו הגיעו לישראל ושכרו דירה בירושלים. האטורי אומר "אפילו בשלב זה לא ידענו מה אנו הולכים לעשות. להתגייר או לא להתגייר, אולי לעזוב את כל הדתות  - דבר אחד בלבד היה ברור והוא שלא יכולנו לחזור לכנסייה."

האטורי למד באולפן באוניברסיטה העברית, וחודשיים אחרי שהגיעו לישראל, החליט הזוג שלא ניתן עוד להמשיך לחיות כך בין שני העולמות, והם יצרו קשר עם רב ירושלמי כדי להעמיק את הידע שלהם במצוות. הרב שלומוביץ דחה אותם למשך חודשים עד שהסכים להיפגש עמם, אך כשראה עד כמה ידיעתם מעמיקה הוא נדהם והחליט לקדם את העניין. הזוג פתח תיק גיור והחל ללמוד ברצינות ושיטתיות. האטורי הצטרף לישיבה ושנה לאחר הגעתם לישראל הם גוירו רשמית, והזוג הפך למשה וציפורה האטורי. משה נזכר ברגשותיו לאחר שבית הדין ברבני אישר את הגיור שלו: "הייתי שמח באמת," הוא אומר. "הייתי בטוח שאני רוצה לקיים את המצוות כיהודי ורציתי שאהיה מסוגל לומר בלב שלם '...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...' , כי כל עוד לא הייתי יהודי הרי לא אני צוּוויתי".

לאחר הגיור ובעידודה של אשתו, משה המשיך ללמוד בישיבה, כשהוא ממשיך ומעמיק את הבנתו וידיעותיו בתורה. הוא דבק במיוחד במשנתו של הגאון מווילנה, לאחר שהתרשם מאד מסיפורים שקרא על דמות זו עוד לפני גיורו.  סיפור אחד במיוחד נגע ללבו של הכומר שהתגייר, לאור מחלתו של אביו. האטורי מספר שכשנודע לו על מותו של אביו עמד בפני דילמה, כיון שביפן כאשר אדם נפטר, כולם משתחווים לו ומתפללים אליו: "המנוח  זוכה ליחס של אל, ומאחר שהייתי הבן הבכור היה עלי ללכת ליפן ולבצע את הטקסים המקובלים, שהם בבירור צורה של עבודה זרה." לאחר שהתייעץ עם רבנים, החליט משה לא ללכת ליפן ובכך, בעצם, ניתק את הקשר עם בני משפחתו, שלעולם לא יסלחו לו על כך.  אבל משה מתנחם בסיפור הבא, סיפור שהוא רלוונטי לכל מי שנאלץ להתנתק ממשפחתו בעל כורחו:

מדובר במקרה שבו הגאון מווילנה גייר את הרוזן פוטוקי. כשהכנסייה למדה על כך היא אסרה את הרוזן ודנה אותו למוות, וכשהגאון מווילנה ביקר אותו מצאוֹ ממרר בבכי. הגאון שאל מדוע הרוזן בוכה וזה ענה לו שהוא מתחרט על כך שהוא הולך למות בלי שהיה לו אבא יהודי, או אחים יהודיים או ילדים יהודיים. הרב ניחם אותו באומרו שכתוב במדרש שכיוון שקשר את גורלו עם גורלו של העם היהודי, הרי שהשם יתפוס את מקומם של משפחתו ואהוביו.

 על כך משה אומר: "לאחר שהתגיירתי, השארתי מאחורי דברים רבים: את מולדתי, חבריי ואפילו את משפחתי. אבל ברוך השם, הצלחתי למצוא את מקומי בתורתנו הקדושה. אם אין לי מולדת, הרי יש לי את חמשת חומשי התורה, ואם איבדתי את חבריי, הרי שהתלמוד וההלכה הם ידידיי, ואם אין לי משפחה, הרי שהמצוות הם הוריי, אחיי וילדיי."

השורה התחתונה של יואב

1 -גיורו של הכומר היפני התאפשר בזכות שלושה תהליכים עמוקים ורחבי היקף, המתרחשים במידה זו או אחרת בכל העולם: גלובליזציה, אינדיבידואיזציה והתקדמות טכנולוגית מואצת. הגלובליזציה, כלומר היכולת לנוע בקלות ובזול ממקום למקום, אפשרה לו לבקר בישראל פעמיים ואף להשתקע בה - דפוס החיים בישראל היה מספיק דומה לדפוס ביפן. תהליכים של אינדיבידואיזציה אפשרו לו לקחת בעלות על תהליך האמונה שלו ולהחליט שהוא נפרד מהאמונה של אבותיו, דבר שהיה הרבה יותר קשה לבצע בעבר. שני תהליכים אלו מתאפשרים ומלווים ע"י התקדמות טכנולוגית אדירה, שמאפשרת קשר ישיר עם חלקי הגלובוס השונים ותנועה קלה ביניהם, והיא גם יוצרת את המצב בו הידע של ההורים שווה הרבה פחות מהעבר. למשל, היכולת לנהל שיחת טלפון במשך שעתיים עם טלפון חיוג, תוך כדי בישולים ונקיונות איננה בעלת ערך כיום, למרות שבלעדיה, בעבר, הציוויליזציה האנושית הייתה כנראה מתמוטטת...בקיצור, השליטה של ההורים בתהליך החברות של ילדיהם היא הרבה יותר קטנה היום, ולכן יש לילדים חירות רבה יותר ללכת בדרכם שלהם, אם הם מצליחים למצוא אותה. כפי שמעיד סיפורו של משה האטורי, זו איננה משימה קלה כלל ועיקר.

2 – כללתי כאן גם את הסיפור על המורה הנוצרי כיון שזו באמת שאלה, כיצד הנוצרים יכולים להתמצא היטב בתנ"ך ולהכיר היטב את עברו של עם ישראל בארצו (הרבה יותר מהישראלי הממוצע), ועדיין חלק ניכר מהם מחזיק בתפיסות אנטישמיות חריפות מאד. כאן ניתנה לי תשובה אחת: הדבר מתאפשר בזכות שימוש בטכניקה קוגניטיבית המפרידה לחלוטין בין העבר היהודי להווה היהודי, כאילו מדובר בשני עמים שונים לחלוטין. בצורה כזו אכן ניתן לטעון בהגיון רב שחזרת העם היהודי לארצו איננה אלא "אימפריאליזם מערבי טיפוסי". זה עצוב אך לא נראה לי שאנטישמיות מסוג זה הולכת לחלוף מן העולם, בעיקר שהיא גם מאומצת ע"י יהודים-ישראלים הנאבקים עם הזהות היהודית שלהם.

3 – עם זאת, האטורי סיפר שהוא למד רבות על השואה בבית הספר ביפן ועל כך שמדובר היה בטרגדיה אנושית נוראה. בהתחשב בסיבה בגללה היטלר ביקש להשמיד את העם היהודי, ההתעלמות של המורים הנוצריים הנ"ל מהעבר שלנו היא עוד יותר...אבסורדית.

4 - האטורי התגייר בין היתר כי לא הצליח להבין את הדוגמה הנוצרית ובייחוד התקשה עם הרעיון של השילוש הקדוש (יש לי וידוי: גם אני לא מצליח להבין את זה). בספרו "ההיסטוריה של הנצרות", ג'ונסון טוען שאחת הסיבות שהאסלאם כבש בקלות כה רבה את המזרח הנוצרי היא שהוא הציע דת פשוטה וברורה בהרבה, אך עדיין מונותיאיסטית ואוניברסאלית. סיבה נוספת היית האלימות הרבה שהופעלה כלפי קבוצות נוצריות שונות, בעיקר סביב הדרך בה יש להבין את השילוש הקדוש.

5 – מזה חמש שנים שמשה מוציא לאור את  עלון פרשת השבוע שלו, המתבסס על ידיעותיו הנרחבות. הייחוד של העלון: הוא כנראה היחיד שמתפרסם בעברית ויפנית, אבל לא ביידיש...

6 - תוך כך מסתבר שיש רשות גיור ממשלתית בישראל ושהשנה גוירו מעל ל-4000 אנשים ,כמחציתם מברית המועצות לשעבר, וכמעט אלפיים מאתיופיה וארצות אפריקה אחרות.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על ירקות ופירות בערב הסעודית, מצרים, הודו, ישראל וארה"ב

לאחרונה, בעקבות אתר Geocurrents, התוודעתי לאתר  FreshPlaza , האוסף ומפרסם עשרות ידיעות ביום בנושא ירקות ופירות ברחבי העולם. זהו נושא שלא מרבים לעסוק בו בתקשורת, אבל למעשה הוא מעניין וחשוב - פירות וירקות הם התשתית של קיומנו ולכן זהו נושא המשותף לכל המין האנושי. עיון בכותרות מגלה עולם מורכב ומרתק, לפחות בעיני. הנה כמה ידיעות לדוגמא מהאתר :

1) ערב הסעודית גילתה רמות גבוהות של חומרי הדברה בתותים ופלפלים ממצרים

האתר מדווח שערב הסעודית עשויה לבטל את יבוא התותים והפלפלים הירוקים ממצרים לאחר שנתגלו בהם רמות גבוהות מהמותר של חומרי הדברה. משרד החקלאות המצרי ביקש לקבל את תוצאות הבדיקות כדי להעניש את החברות האחראיות לכך. יבואני הירקות והפירות בערב הסעודית הביעו חשש שאיסור על ייבוא ממצרים יביא לעליית מחירים, כיון שמצרים היא יצואניות הירקות המרכזית של ערב הסעודית.

בעיני הכתבה מעניינת כיון שהיא מראה שבעוד עיני העולם נשואות למתרחש בפוליטיקה המצרית הגועשת, עדיין ישנם מגזרים הממשיכים לנסות ולעבוד כרגיל, כי הרי בסופו של דבר כולם צריכים לאכול, גם בערב הסעודית וגם במצרים. כמוכן הידיעה שמצרים היא יצואנית מרכזית של ירקות הפתיעה אותי כיון שמצרים מתקשה להאכיל אפילו את עצמה.

 

2) תעשיית העגבניות בפלורידה במצב גרוע

האתר מדווח שמצב תעשיית העגבניות במדינה זו הוא הגרוע ביותר מזה שלושים שנה, כשמחירי העגבניות כל כך נמוכים שיש מגדלים המזמינים את הציבור לקטוף בעצמם עגבניות במחיר של דולר אחד (!) לארגז עגבניות. מגדל שרואיין לכתבה טוען שפלורידה אינה מצליחה להתחרות בעגבניות המיובאות ממקסיקו, שהציפו את השוק.

כנראה שמי שמחפש עגבניות זולות צריך לנסוע לפלורידה כי בישראל הוא לא ימצא כאלה. באותו השבוע שבו פורסמה ידיעה זו, פורסמה ידיעה אחרת בה דווח שמחיר העגבניות בישראל הוכפל בשבועיים האחרונים והגיע ליותר משבעה ש"ח לקילו עקב מחסור עונתי ואולי גם עקב צמצום השטחים שהוקצו לגידול עגבניות.

3) האם קופים יקטפו קוקוס בהודו?

על פי דיווח האתר, משרד החקלאות של מדינת קראלה שבדרום-מערב הודו מדווח על מחסור חמור בכוח אדם הדרוש לקטיף הקוקוס.  בקראלה יש מעל 15 מיליון עצי קוקוס הדורשים 40 אלף קוטפים. בשל עלייה ברמות ההשכלה של האוכלוסייה והגירה גוברת מהמדינה, התפתח מחסור חמור בקוטפים אנושיים. הפתרון, לפי משרד החקלאות, עשוי להיות קופים. איש משרד החקלאות שהתראיין לכתבה טען שקוטף אנושי מסוגל לטפס על חמישים עצים ליום לכל היותר, בעוד קופים מאומנים מסוגלים לטפס על חמש מאות. הנציג הציע להקים מרכז הכשרה לקופים, בהתבסס על הנסיון של אינדונזיה ותאילנד. הבעיה המרכזית היא התנגדות מצד קבוצות למען זכויות בעלי חיים, כשהפתרון המסתמן הוא שימוש באמצעים מכאניים.

כשסיפרתי את זה לאשתי היא שאלה האם הקופים צריכים להחתים כרטיס כשהם באים לעבודה...

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על הצ'רקסים בישראל ובעולם

 לפני כחצי שנה נתקלתי באתר מרתק העוסק בגיאו-פוליטיקה של העולם: GeoCurrents. האתר נוסד ומנוהל ע"י שני מרצים וותיקים באוניברסיטת סטנפורד, מרטין לואיס, מרצה לגיאוגרפיה, וגברת אסיה פרלצווייג, מרצה לבלשנות. המאמרים מתמקדים כל פעם באזור אחר של העולם ומביאים היבטים גיאוגרפיים, פוליטיים, היסטוריים, אתניים ולשוניים של אזורים אלו. אף שמדובר בשני אקדמאיים, המאמרים הם ענייניים, כתובים ברהיטות ובשפה המובנת לכל, והם בעיני דוגמא ומופת ל"נשנוש אינטלקטואלי", אשר נכתב ע"י מרצים שהם באמת סקרנים ותאווי דעת ונהנים לחלוק את הידע שלהם עם העולם. כן ירבו כמותם!

המתנתי מזה זמן מה להזדמנות להציג כאן את האתר הזה ולתרגם ממנו, והזדמנות זו הגיעה עתה לאחר שהתפרסם בו מאמר, פרי עטה של הגב' פרלצווייג, על הצ'רקסים בישראל. המאמר פורסם במסגרת סדרת מאמרים של האתר העוסקת בהרי הקווקז ובעמים השונים אשר יושבים בהם. ברשומה זו ברצוני להביא חלקים נרחבים מהמאמר על הצ'רקסים בישראל יחד עם קצת רקע כללי על הצ'רקסים מהמאמרים האחרים. קריאה מהנה!

מיהם הצ'רקסים וכיצד הם הגיעו לישראל?
הצ'רקסים הם עם עתיק, המורכב משנים עשר שבטים שונים, אשר חי בהרים בצפון-מערב הקווקז, על שפת הים השחור. כפי שניתן לראות בתמונת הלווין המצורפת, הלקוחה מהמאמר של לואיס "היכן הרי הקווקז", אזור הרי הקווקז נמצא בין הים השחור (בצד שמאל - מזרח - של התמונה) לים הכספי (מצד ימין - מערב) ומהווה מוקד גיאוגראפי חשוב המחבר בין אירופה לאסיה ובין רוסיה בצפון לטורקיה והמזרח התיכון בדרום.

 הצ'רקסים נודעו ביכולת הלחימה שלהם וביופיים הפיזי הן של הגברים והן של הנשים. שתי תכונות אלו הפכו את הצ'רקסים לעבדים מבוקשים באימפריה העותומאנית, כשהנשים הנאות הפכו לשפחות בהרמונות, והגברים ללוחמים עזי נפש. אותם ממלוקים צ'רקסים (ממלוק=עבד, בערבית) הפכו בתקופות מסוימות מעבדים-לוחמים לשליטים בעצמם ואף שלטו בדרך זו במצרים במשך כמאתיים שנה (בין 1382-1517). במאה ה-19 רובם הוצאו להורג ע"י השליט המצרי מוחמד עלי וכיום נותר רק מיעוט צ'רקסי מצומצם במצרים. לפי לואיס, אותן שתי תכונות של הצ'רקסים - יכולת הלחימה והיופי הפיזי, בנוסף לעמידה האיתנה שלהם מול רוסיה הצארית, הביאו במאה ה-19 לתופעה של "צ'רקסופיליה" באירופה ואפילו בצפון אמריקה. תופעה זו התבטאה, בין היתר, בכתיבה מעריצה אודות הצ'רקסים וכן במדע, כשהאנתרופולוגים הפיזיים הראשונים ראו בצ'רקסים דוגמא ומופת לעם שטרם הושחת ומכאן גם מקור השם המדעי שניתן לגזע האירופי בהיר-העור: caucassian.

גלות הצ'רקסים
אומרים שבחיים חשוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינה זו גורלם של הצ'רקסים לא שפר עליהם: ההרים בהם שכנו היוו איזור חיץ בין האימפריה הצארית הרוסית לבין האימפריה העותומאנית. במאמרו של לואיס על "הפוליטיקה של טענות לשואה והגלות הצ'רקסית" הוא מספר שמאמצע המאה-18 רוסיה עשתה מאמצים להתפשט דרומה, אל הרי הקווקז. לאחר כמאה שנים של מלחמה עם הצ'רקסים העקשנים, רוסיה הצארית החליטה לגרש אותם מארצם. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, הצבא הרוסי, בעזרתם של קוזאקים, פלש לתוך ההרים ושרף את כפרי הצ'רקסים וטבח בהם. לפי מקורות צ'רקסיים מדובר בשואה הגדולה ביותר שהתרחשה במאה ה-19: לפני הפלישה חיו בהרים בצפון מערב הקווקז כשני מיליון צ'רקסים, מתוכם נותרו עשרה אחוזים במסגרת האימפריה הרוסית והיתר גורשו, נרצחו, או מתו במהלך הגירוש עצמו. במאמר בנושא זה (באנגלית, להורדה כאן) שינברג מעריך שכמחצית מהצ'רקסים נרצח וכמחציתם גורש לטורקיה בתנאים קשים מאד. ככלל, הטורקים שמחו מאד לקלוט את הצ'רקסים והם יישבו אותם באזורי ספר שונים של האימפריה, בעיקר בטורקיה עצמה אך גם בירדן, סוריה והגליל - וכך הגיעו הצ'רקסים לישראל.


על הצ'רקסים בישראל

הקטע הבא לקוח מתוך המאמר של פרלצווייג על הצ'רקסים בישראל:

"בעוד ישראל מהווה מקום קיבוצה של הגלות היהודית, היא גם מארחת קהילות גולות קטנות יותר. הצ'רקסים הם קהילה כזו. חברי קהילה זו מתגוררים בשני כפרים: כפר קמא שבגליל התחתון (אוכלוסייה של כ-2900 איש) וריחניה שבגליל העליון (אוכלוסיה של כ-1000 איש). שני הכפרים הוקמו בשנת 1873 ובשנת 1876 בהתאמה, לאחר גירוש הצ'רקסים ממולדתם בהרי הקווקז. בכל כפר שוכנת קבוצה נפרדת של צ'רקסים, הדוברת ניב שונה של השפה הצ'רקסית המכונה "אדיג'ה". 

כיום, אף שמדובר בקהילה קטנה של כמה אלפים, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על השפה שלהם (ואף על הזהות התרבותית והאתנית) במידה מעוררת השתאות, אפילו בהשוואה לקהילה הצ'רקסית בירדן השכנה, המונה כמאה אלף איש. בירדן, הצ'רקסים נהנים ממעמד גבוה אך הצעירים כלל אינם דוברים את השפה הצ'רקסית. לעומת זאת, הצ'רקסים בישראל דוברים אדאג'ית בבית, שהיא שפת הוריהם. בבתי הספר היסודיים בכפרים מלמדים בשפה האדאג'ית, כשחלק ניכר משיטות ההוראה מבוססות על מודלים סובייטים. בשנת 1982 משרד החינוך הישראלי פרסם מקראה צ'רקסית, המבוססת על המודל הסובייטי, הכוללת נושאים לא-ישראליים כגון "חלוצים צעירים" עם עניבות אדומות, מגלשות וכדורי שלג. בבית הספר היסודי מלמדים גם עברית, אנגלית וערבית.

לכפר קמא יש חטיבת ביניים משל עצמו (ריחניה קטנה מדי ותלמידיה הולכים לחטיבת ביניים ערבית או יהודית). חטיבת הביניים בכפר קמא מהווה כור היתוך של ממש לשפות השונות. רוב השיעורים נלמדים בשפתו של המורה או בכל שפה המתאימה לנושא. מאמר מעיתון הארץ משנת 2005 מתאר את בית הספר:

בתוך מבנה בית הספר מתחלקות השפות לפי הכיתות, השיעורים והמורים. שיעור אמנות, שהמורה בו יהודייה, יתנהל בעברית; שיעור דת האסלאם בערבית; שיעורי האנגלית באנגלית עם הסברים בעברית, כשהתלמידים מדברים ביניהם בצ'רקסית; ושיעורי המקצועות המדעיים בהתאם למורה. שאווקת חאכו, מורה למדעים, מקפיד להעביר את השיעורים שלו בצ'רקסית, כדי שהילדים לא ישכחו את השפה. כשחסרים לו מושגים מדעיים הוא משלים בעברית.

אך שימור השפה האדאג'ית הולך ונעשהקשה יותר כיון שהצעירים משתלבים בחברה הישראלית דרך בתי הספר התיכוניים, מערכת ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי (הצ'רקסים מחוייבים בשירות צבאי חובה, כמו הדרוזים) ועבודה מחוץ לכפר. חלק מהצ'רקסים אף שוקלים לחזור לארץ מולדתם, למרות הקשיים הפוליטיים והאתניים בהרי הקווקז.

בעיה נוספת, ייחודית לקהילה הצ'רקסית בישראל, נובעת מכך שהם מוסלמים. עם זאת, הם אינם חולקים את הרקע הערבי או התרבותי של הקהילה המוסלמית באזור. לדוגמא, סגנון הבנייה של הכפרים כמו גם סגנון הבנייה של המסגדים, שונה מהכפר והמסגד הערבי. כמוכן, מההתחלה הצ'רקסים לא נמצאו ביחסים טובים עם הערבים בסביבתם, בעיקר בשל נאמנותם לעותומאנים, ולשפתם ומנהגיהם.

לעומת זאת, יחסי הקהילה הצ'רקסית עם הקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בישראל. השפה המשותפת עזרה בכך – רבים מהמתיישבים בגליל בעלייה הראשונה היו דוברי רוסית, כמו רבים מהצ'רקסים באזור. בנוסף, הקהילה הצ'רקסית נלחמה לצד ישראל במלחמת העצמאות. כיום, צ'רקסים רבים משרתים בשירותי הביטחון ולא רק בצבא אלא גם במשטרה, משמר הגבול, והשב"ס, כששיעור המתגייסים לצה"ל הוא גבוה יחסית. אך למרות נאמנותם למדינה, רבים בישראל אינם מודעים כלל לקיומם או למורשת הייחודית שלהם. בשל כך, הצ'רקסים סובלים מאפליה ומופנים כלפיהם רגשות אנטי-מוסלמיים.

אך למרות כל הבעיות, הצ'רקסים בישראל הם דוגמא נהדרת לפתרון מוצלח של בעיה העומדת בפני קבוצות מיעוט רבות ברחבי העולם: כיצד לאזן בין הזהות הלאומית לזהות האתנית. ככלל, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על זהות אתנית ייחודית אך הם גם משתתפים בענייני הכלכלה והמדינה של ישראל מבלי להיטמע לגמרי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הערבית. אין ספק שקהילות מיעוט אחרות, כולל קהילות צ'רקסיות בגולה, יכולות ללמוד רבות מהקהילה הצ'רקסית בישראל."

השורה התחתונה של יואב

1- שמחתי לפגוש אקדמאיים שהם אינטלקטאולים אמיתיים, ובנוסף לכך גם מוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור. כן ירבו!

2 - הצ'רקסים לא וויתרו על שיבה למולדתם, ולקראת אולימפיאדת החורף הנערכת בהרי הקווקז (בעיר סוצ'י), הם הגבירו את התעמולה בנושא זה בניסיון לזכות בהכרה הן בשואה הצ'רקסית והן בזכותם לשוב לארצם. במאמר "חלומות השיבה לצ'רקסיה ואולימפיאדת סוצ'י בשנת 2014", לואיס מספר שהצ'רקסים מנסים לשוב לארצם כמעט מרגע שהוגלו ממנה, אך השלטונות הרוסיים אז - וגם היום - אינם רואים זאת בעין יפה, וגם האוכלוסיה המקומית שהתיישבה במקומם התארגנה כדי לדחות נסיונות אלו. על כן, כיום מרבית הצ'רקסים בעולם נמצאים עדיין בגלות.

3 - בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים היו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. אני מקווה שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע. לפי מה שקראתי עד כה - נראה שאכן כך.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

מורים בארה"ב מרמים בבחינות המיצ"ב בעקבות לחץ של מנהלים והורים

סקר שערך לאחרונה עיתון מקומי בדטריוט יחד עם ארגוני המורים גילה שמורים רבים חשים לחץ ממנהלים והורים  לשינוי ציוני התלמידים.  הסקר נערך בעקבות תחקיר של העיתון ובו התברר שחלק גדול מבתי הספר בעיר ובמדינה חשודים במניפולציות סביב ציוני המיצ"ב. המוטיבציה לתמרונים מסוג זה נובעת מכך שמדינת מישיגן החלה לקשור את התקציבים של בתי הספר להישגים של התלמידים במבחני המיצ"ב. מבחנים אלו בוחנים את ידיעות התלמידים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בחמישה תחומים: כתיבה, קריאה, חשבון, מדעי החברה ומדעי הטבע.

בנוסף, על פי החוק החדש של המדינה, עד לשנת 2013, כרבע מההערכה השנתית של המורים יתבסס על הישגי התלמידים במיצ"ב, ועד לשנת 2015 שיעור זה יעלה ל-50%. מדובר בחוק משמעותי כיון שהערכות המורים קשורות למשכורות שלהם. באותו הזמן, משרד החינוך במדינה העלה את רמת הקושי של בחינות המיצ"ב לאחר שהתברר שרק 17% מבוגרי התיכון במדינה מסוגלים להתקבל לאוניברסיטה (לשם השוואה – בישראל מדובר בכארבעים אחוז מבעלי תעודת הבגרות). בנוסף ללחץ מצד המדינה, מופעל גם לחץ מצד הממשל הפדראלי,  הדורש התקדמות מתמדת בהישגים, שנה אחרי שנה. במידה והתקדמות כזו איננה מושגת במשך כמה שנים ברציפות – הממשל יכול להפעיל סנקציות כנגד בית הספר כולל פיטורי מורים, החלפת סגל הניהול ואף סגירת בית הספר. 

מצב זה גורם ללחץ עצום על המורים לתמרן ולרמות וכבר נמצאו מקרים דומים במדינות אחרות בארה"ב. בכתבה מציינים את מדינות אריזונה וג'ורג'ה, כשבמדינת ג'ורג'יה חקירה העלתה ש-44 מתוך 56 בתי הספר שנבדקו רימו בבחינות ומתוך 178 מורים ומנהלים שנתפסו – מחצית כבר הודו במעשיהם.

ממצאי הסקר

6% מחמישים אלף המורים אליהם נשלח הסקר ענו עליו (אחוז סביר לשאלון התנדבותי), ומתשובותיהם עולה ש:

• שליש מהמורים דיווחו שהופעל עליהם לחץ לשינוי ציוני המיצ"ב וציונים אחרים.בבתי הספר שאינם עונים על הדרישה הפדראלית לשיפור קבוע בציונים דווח על לחץ חזק יותר – בבתי ספר אלו מחצית מהמורים מדווחים שהופעל עליהם לחץ לשנות ציונים או לרמות בבחינות.
• 8% מהמורים הודו ששינו ציון של תלמיד במיצ"ב או בתעודה, והם אמרו שהלחץ לשינוי הציון מגיע מהמנהלים או ההורים. חמישית מהמורים דיווחו שהם מכירים מורה אחר ששינה ציונים לתלמידים.
• דווח על צורות שונות של מרמה ע"י מורים: רישום שאלות מהבחינה הנוכחית על מנת להשתמש בהן לצורך הכנת התלמידים בשנה הבאה; השארת מידע "מועיל" על הלוח בזמן הבחינה; שינוי תשובות לא נכונות של תלמידים ואפילו סיוע לתלמידים בעת הבחינה.
• כמוכן נמסר ששני שליש מהמורים בסקר התנגדו לבחינות סטנדרטיות כדרך לאמוד את הישגי התלמידים, ו-95% התנגדו לקשר שנעשה בין תוצאות מבחנים אלו לבין שכר המורים.

השורה תחתונה של יואב:  בעיני, מקרה זה הוא דוגמה מעניינת לחוק התוצאות הבלתי-צפויות של מרטון. הסוציולוג רוברט מרטון טבע את המושג במאמר שפורסם בשנת 1936 כשהוא מתייחס לתוצאות הבלתי-צפיות של פעולה מכוונת. תוצאות אלו יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בהקשר של  מדיניות ממשלתית התוצאות הבלתי צפויות הן לרוב שליליות, בעיקר משום שהמערכת החברתית והכלכלית שאותה הממשלה מנסה לכוון היא מורכבת מאד – אולי אפילו מורכבת מדי מכדי לשלוט בה ולנבא בדיוק מה יקרה בה עקב חקיקה.

כתבה של הניו-יורק טיימס דנה בשלושה מקרים מעניינים כאלה. הראשון הוא חוק השמיטה היהודי, על פיו בשנה השביעית כל החובות נשמטים. הרעיון נועד לסייע לעניים שלוו כסף, אולם בפועל הוא הביא לכך שבעלי הכספים פשוט הפסיקו להלוות כספים בשנה החמישית והשישית לשמיטה, מחשש שהוא לא יוחזר אליהם. מצוקת האשראי שנבעה מכך הייתה כל כך גדולה שבסופו של דבר הלל הזקן תיקן תקנה העוקפת את חוק השמיטה ע"י העברת ההלוואות הסמוכות לשנת השמיטה אל בתי הדין.  דוגמא נוספת היא החקיקה האמריקאית שביקשה לסייע לתעסוקת נכים ע"י החמרת הענישה על פיטוריהם. התוצאה הייתה שמעסיקים חששו שאם עובד נכה לא יעבוד טוב הם לא יוכלו לפטר אותו ולכן – חלק מהמעסיקים הפסיקו להעסיק נכים. כתוצאה מכך חלה ירידה גדולה וברורה בשיעורי התעסוקה של נכים בארה"ב, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. עוד דוגמא: חוק אמריקאי חשוב משנת 1973  נועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה ועל סביבתם הטבעית. מי יכול להתנגד לחוק כזה? הבעיה היא שכאשר בעלי קרקעות החלו לחשוד שהקרקע שלהם עומדת להפוך לבית גידול לזנים בסכנת הכחדה, הם מיהרו להשתמש בהן לפני שהאזור יוכרז שמורת טבע והנכס שלהם יופקע מידיהם. כך, במקרה של ציפורים בסכנת הכחדה, החוק נתן תמריץ לכריתת עצים המונית בכל מקרה בו ציפורים אלו החלו להשתכן בחלקת קרקע מסוימת. שוב – הכוונה הייתה הטובה, התוצאה הבלתי צפויה – גרועה.

גם במקרה הנוכחי הממשל ביקש להגיע למצב בו מערכת החינוך ממלאת את תפקידה – להוציא בוגרים המסוגלים לתפקד בחברה המודרנית. מי יכול להתנגד לחקיקה כזו? אך שוב, התוצאה היא, לפחות בעיני, מזעזעת: כבר בבית הספר היסודי המורים והתלמידים נכנסים למכבש של מבחנים והישגים. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מורה המלמד בבית ספר כזה וגם לא תלמיד – האם לא מספיק הלחץ של הבגרויות? כמוכן, אם רוצים למדוד את התפוקה של בתי הספר, למה לא מודדים את כל התפוקות? אם היו מודדים גם יכולות בתחומים כמו מוסיקה, אמנות, יחסים בין אישיים, רמה מוסרית ועוד – המערכת לא היית מתעוות עד כדי כך. אמנם חשוב מאד שהתלמידים יידעו קרוא וכתוב וחשבון וכן הלאה, אבל לא פחות חשוב שהם יהיו בני אדם, אחרת מה הטעם בחינוך – אם עדיין ניתן בכלל להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי.

לשמחתי ולמיטב ידיעתי,  מערכת החינוך בישראל עוד לא הגיעה למצב המעוות שנוצר בארה"ב, ואני מקווה שגם לא תגיע אליו - בעיקר אם נזכור תמיד את החוק החשוב של מרטון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על המורכבות של מערכת החינוך במזרח ירושלים

לאחרונה עבדתי על מאמר מאלף העוסק בנעשה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר הוא פרי עטם של פרופ' גד יאיר וסמירה עליאן. בזמנו זכיתי ללמוד אצל פרו'פ' יאיר, והוא תמיד היה מגיע מוכן היטב לשיעור, תמיד ידע על מה הוא מדבר ותמיד היה לו משהו מעניין לומר- וכך גם במאמר הזה. המחקר המתואר במאמר מתבסס על 34 ראיונות שנערכו עם מורים, תלמידים ומנהלים ממזרח העיר, לצד ראיונות עם חמישה פקידים בכירים מעיריית ירושלים ומשרד החינוך. להלן תמצית של המאמר.

נקודת המוצא של המאמר היא ההחלטה הישראלית שלא להתערב בתכנית הלימודים של מוסדות החינוך בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לצד ההחלטה לאחד את ירושלים. כתוצאה משתי החלטות היסטוריות אלו, ובעקבות הסכמי אוסלו, נוצר מצב שבו ישראל מממנת את מערכת החינוך במזרח ירושלים, מכשירה את המורים והמנהלים שלה, משלמת את משכורותיהם ואחראית על החינוך המיוחד, בזמן שמשרד החינוך של הרשות הפלשתינית הוא זה שקובע את תכני הלימוד וכותב את המבחנים - התלמידים במזרח העיר נבחנים בסיום לימודיהם במבחן הבגרות הפלשתיני (תוג'יהי), ולא במבחן הישראלי.

בפועל, הרשות הפלשתינית וישראל מתעלמות זו מזו, כשהמנהלים והמורים בתווך. מצב זה יוצר כמה בעיות. למשל, משרד החינוך הישראלי מכיר רק בהסמכה של מוסדות אקדמיים ישראליים, בעוד מרבית המורים במזרח ירושלים לומדים באוניברסיטת אלקודס, שישראל איננה מכירה בה. המנהלים ומחלקת החינוך הפלשתינית מתמרנים בדרכים שונות כדי לאפשר למורים ממזרח העיר ללמד בבתי הספר, אך עדיין מרבית המורים, המנהלים והמפקחים הם ערבים-ישראלים הנחשבים ל"בוגדים" בעם הפלשתיני.

מתברר שישנה היררכיה ברורה בחברה הפלשתינית שחשובה מאד לתושבי מזרח העיר. בראש ההיררכיה עומדים תושבי עזה הנחשבים לאלו "המתנגדים" ביותר לכיבוש וסובלים מכך גם כלכלית במידה הגדולה ביותר. הבאים בתור אחריהם הינם תושבי הגדה המערבית ואחריהם תושבי מזרח ירושלים. עם איחוד העיר מרבית תושבי מזרח העיר החליטו לקבל מעמד של תושבים ולא אזרחים של מדינת ישראל, ובצורה זו ניסו להזדהות עם העניין הפלשתיני, תוך שהם נהנים משירותי הרווחה והחינוך המערביים של ישראל (שלא לדבר על הזכות לנוע בחופשיות בתוך המדינה). עד היום תושבי מזרח העיר מתנדנדים בין תמיכה בעניין הלאומי לבין החשש הבולט להימצא תחת השלטון הפלשתיני. היו שהביעו חשש בראיונות לא רק מהתדרדרות כלכלית עקב החלת ריבונות פלשתינית במזרח העיר, אלא גם ממסע נקמה בערביי מזרח העיר על כך שנהנו מבחינה כלכלית מהכיבוש הישראלי. הפגנות ופיגועים נגד ישראל מצד תושבי מזרח ירושלים מסייעים להם "לנקות את מצפונם" ולהציג עצמם באור חיובי יותר מבחינת הציבור הפלשתיני. בתחתית ההיררכיה הזו מצויים ערביי ישראל שנשארו תחת שלטון ישראלי לאחר מלחמת העצמאות – אלו נחשבים בוגדים מוחלטים באינטרס הפלשתיני, כאלו שהמעמד הכלכלי האיתן שלהם נובע מ"שיתוף פעולה" עם ישראל.

המפגש של התרבות הערבית-ישראלית המודרנית עם התרבות הפלשתינית המסורתית במזרח העיר מעורר קשיים. למשל, ערביי ישראל מתבלים את שפתם בעברית, דבר שקשה מאד לתלמידי מזרח העיר להבין ולקבל. גם הלבוש המודרני של הנשים מפריע ומעורר חיכוכים.  כמוכן ישנו הבדל גדול בין הנורמות של החינוך הפלשתיני הכוללות ציות לסמכות (כולל עונשים פיזיים במקרה של אי-ציות למורה), שינון והיצמדות להליכים, לעומת מערכת החינוך הישראלית - אליה רגילים המורים הערבים-ישראלים - המעודדת חשיבה עצמאית, ביקורת ואלתור. המפגש בין המורים הערבים-ישראלים למערכת המסורתית הינו קשה עבור שני הצדדים, כשכל חידוש וכל ניסיון למודרניזציה מצד ערביי ישראל עלולים להיתפס כחלק מ"הכיבוש הישראלי". אך תושבי מזרח העיר הודו שהקושי הגדול ביותר הוא שערביי ישראל מקבלים משרות "השייכות להם" – משרה ישראלית מעניקה משכורת הגבוהה פי שניים ממשרה ברשות הפלשתינית, ומשרות אלו נתפסות, בשל כללי משרד החינוך הישראלי והצורך באישור בטחוני, ע"י ערביי ישראל.

בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה בין סוג שעות הלימוד שישראל מקצה לבין הדרישות של תכנית הלימודים הפלשתינית. כדי להתגבר על כך, המנהלים "משחקים" עם השעות שישראל מקצה. בנוסף, מאחר שישראל מקצה שעות רבות יותר מהדרישות של תכנית הלימוד הפלשתינית, בתי הספר במזרח ירושלים יכולים להקצות שעות רבות יותר למקצועות החשובים למשרד החינוך הפלשתיני, כמו שפה וספרות ערבית. 

החינוך המיוחד הוא בעל חשיבות מיוחדת במזרח העיר (ידיד שעוסק בכך סיפר לי שעקב נישואין בתוך המשפחה, האוכלוסייה במזרח העיר והאוכלוסייה החרדית הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד - יואב). עם השנים, החברה הישראלית הקצתה לנושא תשומת לב ומשאבים רבים יותר, ובשנות האלפיים הקצאת השעות לחינוך מיוחד במזרח ירושלים הגיעה לרמה השווה לזו שבמערכת החינוך הישראלית. האחראי על הנושא במזרח העיר הודה בראיונות שבתחילה היה קושי למצוא מורים למלא את כל השעות שהוקצו ע"י ישראל. הפריחה של החינוך המיוחד הגבירה את הביקוש לשירותי הרווחה שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעניקות לאוכלוסייה במזרח העיר וכך הגבירו גם את התלות של אוכלוסייה זו בישראל. אך התקצוב הנדיב קוצץ בצורה חדה בשנת 2007, מה שעשוי להצמיח מגמה הפוכה של מרמור כלפי השלטון הישראלי במזרח העיר.

השורה התחתונה של יואב: המצב המתואר במאמר מעלה תהיות קשות. למשל, מדוע, עם קבלת ההחלטה על איחוד העיר, ישראל לא החילה את תכנית הלימודים של המדינה על תושבי מזרח ירושלים? אף שהיום כמובן מאוחר מכדי להפוך החלטה זו, היה מעניין אותי לדעת מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטה.

נקודה נוספת שעוררה את תשומת לבי היא ההיררכיה בחברה הפלשתינית. ברור שישנו הבדל ניכר מאד בין מרבית ערביי ישראל לבין תושבי השטחים. על הציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם שדנתי בו כבר במאמר קודם (כאן), ערביי ישראל התקדמו מאד לכיוון האינדיבידואליסטי. מבחינתו של כל קולקטיב (אפילו משפחה) כל התרחקות מן הכלל לטובת היחיד כמוה כבגידה, כי כל יחיד שפורש מהכלל מערער על הרציונאל שבבסיס קיומו של הכלל ולכן מחליש אותו פיזית ורוחנית. אם כן, עמדתם של תושבי מזרח העיר והשטחים בכלל היא מובנת מבחינה פסיכולוגית.

אך כחלק מהחברה הישראלית החופשית, המערבית, המודרנית (והפוסט-מודרנית) אני מעדיף להתמקד בהיררכיה הזו מנקודת מבט אחרת  –  נקודת מבטו של היחיד החופשי הניצב מול הכלל המבטל את היחיד. מנקודת מבט כזו אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לתמוך ביחיד המבקש להשתחרר מכבלי הקולקטיב – בין אם הקולקטיב הוא ערבי או יהודי, בישראל או במצרים, או בכל מקום אחר.

מקור לפי כללי APA:

Yair, G. & Alayan, S. (2009). Paralysis at the top of a roaring volcano: Israel and the schooling of Palestinians in East Jerusalem. Comparative Education Review, 53(2), 235-257.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

תרומת נשים להקמת המדינה: הדסה, סאלד וסליגסברג

לאחרונה עבדתי על חומר הנוגע לימיו הראשונים של ארגון הנשים הציוני "הדסה". למדתי על מקומות, מוסדות ואנשים שהם מאד מוכרים לי, ועם זאת לא  ממש ידעתי מה עומד מאחוריהם. בעבר קיבלתי טיפול בבית החולים "הדסה" בירושלים, אמי לימדה בבית הספר "סאלד", וסליגסברג הוא שמו של תיכון ידוע בירושלים, אבל רק עכשיו גיליתי את הקשר בין שלושת המושגים הללו, קשר שמן הראוי לספר עליו לכבוד יום האישה הבינלאומי.

נתחיל בהנרייטה סאלד, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד, דובר גרמנית שהיגר מהונגריה לארה"ב בשנת 1859. אביה של סאלד תמך בנשיא לינקולן, התנגד בחריפות לעבדות ולגזענות נגד שחורים וגם תמך בהתלהבות בתקומת העם היהודי.  גישתו הציונית והליברלית הנחתה את סאלד בפעילותה בהדסה ובישראל.

בשנת 1907 סאלד הצטרפה אל קבוצת למידה של נשים שנקראה "הדסה". קבוצה זו הייתה חלק מתנועת נשים ציונית אמריקאית שנקראה "בנות ציון", שנפגשה פעם בשבוע לדיון בכתבים ציוניים. הרעיון לקבוצת הלמידה היה של מזכירתו של יהודה מגנס (ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב וממייסדי האוניברסיטה העברית), לוטה לוינסון, והוא נבע מהצורך לסייע לגיבוש קבוצות ציוניות של נשים, שנטו להתפרק במהרה בהיעדר פעילות מעשית.

נקודת המפנה של הקבוצה הייתה בשנת 1909, כאשר הנרייטה נסעה עם אמה לטיול בארץ הקודש (לאחר אהבה נכזבת של הנרייטה - בכל זאת, גם הגברים תרמו משהו לעניין...).  הנרייטה הזדעזעה ממצבה של הקהילה היהודית בישראל  - העוני, העליבות, הטינופת והתחלואה. האם והבת ביקרו בבית ספר יהודי ביפו שבו התלמידים הצליחו להתחמק ממרבית המחלות, עקב טיפול רפואי שקיבלו בבית הספר. אמה של הנרייטה אמרה לה "זה מה שהקבוצה שלך צריכה לעשות. מה הטעם לקרוא חוברות ולשמוע הרצאות? עליכם לבצע עבודה מעשית בפלשתינה".

הנרייטה חזרה לארה"ב והציעה את הרעיון לקבוצה, וכעבור שנתיים, בשנת 1912, הוקם הארגון החדש, תחת אותו השם עם הסיסמא "ארוכת בת עמי" במטרה לבצע פעילות פילנתרופית לטובתם של נשים וילדים בעיקר ובצורה מדעית ומודרנית. כבר מההתחלה הארגון היה א-פוליטי ואפשר גם לנשים לא-ציוניות להצטרף אליו ולסייע ליהודים בישראל. באותה תקופה הציונית נחשבה בארה"ב לשיגעון מוחלט או לסכנה ליהודי ארה"ב, שחששו שיואשמו בנאמנות כפולה, כך שמהלך זה של הדסה היה חכם ביותר ותרם רבות לשגשוג המתמשך של הארגון.

מטרתו הראשונה של הארגון הייתה לשלוח שתי אחיות לישראל בתור התחלת הפרויקט, אך באותה תקופה היה קשה להשיג מימון - מצוקתם של יהודי אירופה הייתה הבוערת יותר מבחינת התורמים בארה"ב. רק בשנת 1913 הושג הכסף הדרוש לשתי האחיות - רוז קפלן ורחל לנדי -  ובמרץ אותה השנה נפתחה המרפאה הראשונה של נשות הדסה בירושלים. האחיות הללו גייסו והכשירו מתנדבים נוספים, ועסקו בהפצת הידע המודרני אודות תחלואה ואמצעים למניעתה.  בשנת 1914 התנועה שינתה את שמה ל"הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה". שנה אחר כך כבר היו לארגון הדסה סניפים בשבע ערים בארה"ב, ובמשך שנים ארוכות, כמעט עד קום המדינה, מספר החברות בהדסה היה גדול יותר ממספר החברים בתנועה הציונית האמריקאית (ZOA), אליה הדסה הצטרפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה נשות הדסה עמדו בראש משלחת רפואית גדולה מטעם התנועה ציונית האמריקאית. משלחת זו ייסדה מרפאות ובתי חולים בישראל שנתנו שירות לכל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד, בהתאם להשקפה הליברלית של נשות הדסה. בראש המשלחת עמדה חברת הדסה, עליזה סליגסברג Alice Seligsberg. 
סליגסברג הייתה בוגרת מכללה (נדיר מאד לאותם ימים) שלמדה בארה"ב ובברלין. היא עסקה בעבודה סוציאלית בניו-יורק, תחום שבו הביאה לחידושים רבים. בשנת 1913, אחרי שהתעורר בה "הניצוץ היהודי" שלה, היא הצטרפה אל הדסה ובין השנים 1921-1923 שימשה נשיאת הארגון. סליגסברג נפטרה בשנת 1940, ובית הספר המקצועי סליגסברג הוא חלק ממפעל הזיכרון שנעשה על שמה.

סאלד עצמה הגיעה לארץ בשנת 1920 על מנת לסייע ולהשגיח על הנעשה ונשארה בה עד מותה בשנת 1945, בבית החולים הדסה בירושלים. על התרשמותה הראשונית מהארץ היא כותבת במכתב משנת 1921: "אני אוהבת סדר. אי-סדר עושה לי בחילה, והמתיישבים הציונים בפלשתינה, אין שיטה במעשיהם. הם שונאים יעילות – אולי כי זה יעיל". ובכל זאת, המפעל שבראשו עמדה הנרייטה סאלד צמח והוא כלל בתי חולים בירושלים, טבריה, וחיפה, עשרות מרפאות בכל רחבי הארץ ו"טיפת חלב" – עוד מוסד ישראלי מוכר מבית היוצר של הדסה.

הגברת הפעילות של הדסה בארץ ישראל לצד יכולתה המוכחת לגייס כספים עורר נגדה ביקורת רבה הן בארה"ב והן בישראל. אחת הטענות המרכזיות של אנשי היישוב בישראל הייתה שהדסה עוסקת בצדקה ומבקשת להשאיר את היישוב היהודי בישראל תלוי בחסדי התרומות - כפי שהיה בזמן היישוב הישן. על כך סליגסברג כתבה ש"מטרתה של הדסה היא ליצור את התשתית למשרד בריאות...בהמשך נקבע סטנדרטים ונשמור עליהם, ועם הזמן ניטמע ע"י השירותים הציבוריים שיוקמו. כך החלו שירותי החינוך הציבורי, הרווחה והבריאות בכל מדינה." אך למרות הצהרת כוונות ברורה זו, היישוב בישראל התקשה לעכל את נוכחותן היעילה של נשות הדסה. 

טענה שנייה הייתה שארגון הדסה עוסק בתחומים "לא-פרודוקטיביים" ושעליו להשקיע את המשאבים שלו באוכלוסייה הפרודוקטיבית, כלומר בהתיישבות החקלאית. על כך סאלד אמרה: "העבודה הרפואית איננה עניין של סעד אלא היא חלק מתכנית ברורה לקראת מטרה ברורה (הקמת המדינה - יואב). אין דיבורים - רק מעשים." ובמקום אחר היא כתבה: "בתור נשים אנו עוסקות כל העת בפרטים המעשיים...כשאנו עושות דבר מה עד הסוף אנו נוהגות בהתאם להרגלים העתיקים של הנשים, וכמו כל הנשים, גם מעשינו מתקבלים לעיתים קרובות בחוסר הבנה."

שלא מרצונו, ארגון הדסה היה גם מעורב במחלוקת קשה שהתעוררה בתנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה בין סיעתו של לואיס ברנדייס (מנהיג יהודי פרוגרסיבי, ידיד של סאלד ושופט בית המשפט העליון בארה"ב) לבין זו של חיים וייצמן סביב, בין היתר, הניהול הכספי של תרומות יהודי ארה"ב. ברנדייס, סאלד ואחרים היו מוטרדים ממה שנראה להם כניהול חסר אחריות של היישוב. בשנת 1920 ברנדייס הגיע לארץ במסגרת משלחת "ארגון מחדש" שדיווחה על  חוסר ארגון, ניהול כספי לקוי וביורוקרטיות המשרתות בעיקר את עצמן, כשפרויקטים מבוצעים לצורך תעמולה ולא כי הם באמת מועילים. אך וייצמן וחבריו הצליחו לקבור את המלצות הועדה. 

עם הגשת הדו"ח ודחייתו, ארגון הדסה הואשם בגיוס כספים עצמאי, מחוץ למסגרת התנועה הציונית האמריקאית, והחל מאבק על עצמאותו של הארגון. החל מהקמתו, ארגון הדסה התעקש על עצמאות הן בגיוס כספים והן בניהול פרויקטים. רק כך, אמרה סאלד, נשות הארגון ירגישו מחויבות לעשייה, ורק כך עשייתן תצליח. לכן הארגון נלחם בחירוף נפש נגד הניסיונות לפגוע בעצמאותו, או, לחילופין, נגד הניסיונות לסלק אותו מהארגון הציוני האמריקאי. בסופו של דבר הוא הצליח, והתרומה הנשית למפעל הציוני נותרה על כנה – למרבה המזל של כולנו, גברים ונשים כאחד! 

בהמשך, כמובן, היישוב בראשות מפלגת העבודה הכיר לאט לאט בתרומתו של ארגון "הדסה", ובשנות השלושים, כשהחלו לדון ברצינות בהעברת השליטה במוסדות של הדסה ליד מוסדות המדינה-שבדרך כבר היו אנשים שאמרו שאין בכך כל צורך: "אנחנו מרוצים מאד מהמצב, למה לשנות אותו?"
ובכן, סיום טיפוסי ליחסים בין גברים נשים, לא? תחילה האישה יוזמת חידוש מועיל כלשהו והגבר מתנגד. לאחר מכן הגבר מתווכח ומפריע לאישה במעשיה. לאט לאט הוא מתחיל ליהנות מתוצאות מעשיה של האישה, ולבסוף הוא כל כך מתרגל למצב החדש שהוא לא מוכן לוותר עליו! (כן, הייתי שם בעצמי כמה פעמים...)

השורה התחתונה של יואב: החומר הזה העלה בי מחשבות רבות. קודם כל, נראה לי שאם יש בישראל שירותי בריאות ברמה כל כך גבוהה, הרי שזה בזכות התשתית המודרנית שהניח כאן ארגון הדסה. שנית, הזעזוע של סאלד מהברדק השורר בארץ איננו שונה מהזעזוע של יהודי המערב העולים לארץ כיום, אם כי לדעתי המצב השתפר מאד בשני העשורים האחרונים. שלישית, כולנו מתלוננים על השחיתות במדינה, אבל מתברר שהיא איננה חדשה – עוד זמן רב לפני קום המדינה מנהיגים ציוניים טמנו ידם בצלחת, וביורוקרטיות שאבו כספים מהציבור לטובת הגדלת מספר הפקידים בשורותיהם. הפלא הוא כיצד, בכל זאת, קמה לה מדינה לתפארת?

אני חושב שהתשובה לכך היא - בין היתר וכפי שראינו לעיל -  בזכות השכל הישר והפעילות המעשית והנמרצת של נשות העם היהודי.

מקורות: מרבית המידע ברשומה זו נלקח מספר שיצא לאור באנגלית בשנת 2006:

Hadassah and the Zionist Project by Erica Simmons

קריאה נוספת: ברשומה קודמת הבאתי נתונים על מצב הנשים במצרים. ההשוואה בין נשים אלו (ונשים בכלל בעולם הערבי) לבין מפעלן המדהים של הנשים היהודיות, שהחל כבר בתחילת המאה העשרים, אומר לדעתי  הכל על מצבה של החברה היהודית לעומת מצבה של החברה הערבית-מוסלמית. כפי שהנרייטה סאלד אמרה: "ההתקדמות במעמד האישה הוא קנה המידה על פיו נמדדת העלייה התרבותית של כל עם". 

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.