יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מהי חברה רב-תרבותית? תמצית מאמר

קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, הצהירה שבוע שעבר קבל עם ועדה ש"הניסיון ליצור גרמניה רב-תרבותית נכשל".נושא ההגירה מעסיק מאד את היבשת האירופאית בשנים האחרונות והידיעה צוטטה בהרחבה במקומות רבים. חלק מהערות הקוראים שראיתי טענו שחברה רב-תרבותית היא חברה בה כל תרבות חיה את חייה בנפרד מהשנייה ולכן מרקל טועה - גרמניה הצליחה ליצור בדיוק חברה רב-תרבותית כזו. כמובן, כשלא מסכימים על ההגדרה של מושג כל כך מרכזי, קשה מאד לנהל דיון רציונאלי. בעקבות זאת נזכרתי שפעם התבקשתי לסכם מאמר שדן בדיוק בנושא ההגדרה של רב-תרבותיות. המאמר פורסם בעברית (המקור המלא בסוף הרשומה) וכאן אני מצרף תמצית שלו. בלי קשר לעמדה שלנו בנושא, הוא נותן מפה טובה של האפשרויות השונות ולדעתי מעורר מחשבה (וזה תמיד טוב, לא?). אם כן:

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח - תיאור מקרה בברזיל

בשתי הרשומות האחרונות עסקנו בדמותה של האמא היהודייה בצורה מבודחת. יחד עם זאת, בשני המקרים, גם במעשה האם וארבעת בניה וגם בקטעם המתורגמים מהספר כיצד להיות אמא יהודייה, יש צד מעט אפל לאמהות - אלה הן אמהות הדואגות לצרכים שלהן, לא פחות משהן דואגות לצרכים של ילדיהן. ברשומה זו אני רוצה לספר על מקרה קיצוני בו אמהות מקריבות את ילדיהן - לשם סיפוק צרכיהן שלהן. בזמנו תופעה זו עלתה לכותרות בארץ, והיא נקראת תסמונת מינכהאוזן בה החולה מדמה סימפטומים של מחלה. כשאדם אחד גורם לאדם אחר להיות חולה - מדובר בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.  לאחרונה עבדתי על מאמר בנושא זה, וכאן אביא כמה קטעים מתוכו.

מחברת המאמר היא אנתרופולוגית בשם רות שפר-יוז (המקור המלא מצורף בסוף הרשומה), שחקרה במשך שנים ארוכות את החיים בעיירת צריפים הררית במזרח ברזיל. היא דנה במונח עצמו, ומתארת את התנאים המחרידים בעיירה, תנאים שבקושי מאפשרים חיים. לעיתים המצוקה האיומה גרמה לאמהות לצאת מדעתן, וחלקן הפגינו סימפטומים המזכירים את תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

כיצד להיות אמא יהודיה

אני מאד אוהב ספרים; גדלתי בתקופה שהאינטרנט עדיין היה חלום, הטלוויזיה הייתה בחיתוליה וטלפונים היו עם חוגה, רחמנא ליצלן. באותה תקופה ספרים היו אחד מאמצעי הבידור המרכזיים וגם דרך מצוינת להכיר אנשים ורעיונות ממקומות וזמנים אחרים. בעצם, ספרים היו הפייסבוק של פעם, רק בלי ה"פייס".

בכל אופן, עד היום אני  מאד אוהב חנויות ספרים ובייחוד חנויות לספרים  משומשים, בהן אני יכול להסתובב במשך שעות בלי  לשים לב איך הזמן עובר. תמיד יש בחנויות הללו מציאות וברשומה הזו אני רוצה לספר לכם על מציאה אחת כזו.

מדובר בספר קטן וחמוד באנגלית שנקרא "כיצד להיות אמא יהודיה" מאת הסופר היהודי-אמריקאי דן גרינברג. הספר יצא לאור בשנת 1964 בארה"ב, וכנראה מיד תורגם לעברית ויצא לאור בארץ באותה השנה תחת השם "איך להיות א יידישע מאמע". למרבה הצער הפסיקו להדפיס אותו, אם כי אני חושב שניתן להשיג אותו כספר משומש בחנויות מקוונות שונות .אני מניח שרוב הקוראים של היום לא נתקלו בספר זה וחשבתי שיהיה נחמד לתרגם כמה קטעים קצרים ממנו, בייחוד לאור ההתלהבות מהרשומה הקודמת על האמא היהודיה וארבעת בניה.

הספר פותח בתיאור התיאוריה הבסיסית:
התיאוריה הבסיסית
...כשעושים זאת נכון, להיות אמא יהודיה הוא מעשה אמנות - רשת מורכבת ומעודנת של טכניקות מתוחכמות. אם תשלטי בטכניקות אלו תזכי להצלחה ללא סייגים - תהיי מושא לקנאת חברייך ואבן היסוד של משפחתך. אך אם לא תצליחי לשלוט בטכניקות אלו, את מזרזת במו ידייך את בואו של היום השחור בו ילדך יגלה שהוא יכול להסתדר בלעדיך.
אחת הטכניקות החשובות היא האשמה:

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

מעשה באמא יהודיה וארבעת בניה

בדיחה שראיתי  אתמול באינטרנט על האמא היהודיה:

ארבעה אחים עוזבים את הבית והולכים ללמוד באוניברסיטה. הם נעשים רופאים ועורכי דין מוצלחים ועשירים. כעבור כמה שנים הם נפגשים לארוחת ערב בה הם מדברים, בין היתר, על המתנות שהם רכשו עבור אמם הזקנה שגרה בעיר רחוקה. 
האח הראשון אומר: "בניתי לאמא בית גדול". השני אומר "בניתי לה קולנוע פרטי בשווי מאה אלף דולר".  השלישי אומר "שלחתי לה מרצדס חדשה עם נהג פרטי."
הרביעי אומר "תשמעו את זה. אתם יודעים עד כמה אמא אוהבת לקרוא בתורה, ואתם יודעים שהיא כבר לא יכולה לעשות זאת כי הראייה שלה לא כל כך טובה. אז פגשתי רבי אחד שסיפר לי על תוכי שיכול לדקלם את כל התורה. לקח לעשרים רבנים שתים עשרה שנה ללמד את התוכי הזה. הייתי צריך להתחייב לתרום לבית הכנסת מאה אלף דולר לשנה, למשך עשרים שנה אבל תאמינו לי – זה היה שווה את זה. כל מה שאמא צריכה לעשות עכשיו זה להגיד פרק ופסוק והתוכי ידקלם לה אותו." האחים האחרים מאד התרשמו.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

פלדנקרייז: ייתכן שכל מה שאתם יודעים על ריפוי הוא שגוי לחלוטין

לפני כמה שבועות איילה טייכמן שמה קישור למאמר על פלדנקרייז שמאד אהבתי. לטובת אלו שאוהבים את שיטת פלדנקרייז אבל לא מבינים כל כך טוב אנגלית תרגמתי את המאמר והנה הוא לפניכם. המחבר הוא מיכאל סיגמן והמאמר פורסם לפני כמה חודשים בהאפינגטון פוסט.

פלדנקרייז: ייתכן שכל מה שאתם "יודעים" על ריפוי הוא שגוי לחלוטין

כשאמרתי למדריכת הפילאטיס שלי שהאימונים המשולבים על האופניים הנייחים רק מוסיפים נוקשות במותניים לכאב הכרוני שכבר יש לי בכתף, היא לא האמינה למשמע אוזניה: "אתה לא קולט?", היא שאלה, "הגוף שלך אומר לך למתוח את השרירים והגידים הכואבים."
זה נשמע לי הגיוני.

אבל כשהמורה לפלדקרייז/פיזיותרפיסטית סטייסי בארוס עודדה אותי לבוא לשיעור הקבוצתי שלה – אשר, כך תיארתי לעצמי, יהיו כולו מתיחות – חששתי. הפגישות הפרטניות שלנו התנהלו היטב אבל כיתות נוטות ליצור לחץ קבוצתי וחששתי שמא אמתח יתר על המידה איזור שהוא עדיין רגיש.

השיעור הדהים אותי. הדבר היחיד שעשינו היה לפתוח ולסגור את היד השמאלית שלנו באיטיות המרבית האפשרית. טוב, היה עוד משהו אחד: דמיינו שאנחנו עושים את אותו הדבר ביד ימין שלנו.