יום שני, 27 בספטמבר 2010

יונג ופרויד מבקרים באמריקה

אחד מתחומי העניין המרכזיים שלי במשך שנים רבות היה פסיכולוגיה. במסגרת התעניינות זו קראתי את מרבית ספריהם של יונג ואדלר ולא מעט מכתבי פרויד. כמוכן התעניינתי בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ובייחוד בתקופה בה הפסיכולוגיה נולדה - סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. במסגרת זו התגלגל לידי ספר המתאר את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה במכתבים: A History of Psychology in Letters מאת ל.ט. בנימין.
הספר מביא מכתבים הדנים בסוגיות ואישים חשובים בתחום הפסיכולוגיה במשך הדורות, החל מג'ון לוק ועד למסלאו.כאן ברצוני להביא חילופי מכתבים ידידותיים בין יונג לפרויד סביב סוגיית נסיעתם לארה"ב. השניים הוזמנו כדי להרצות באוניברסיטת קלארק, החוגגת 25 שנה להיווסדה. המכתבים מראים את היחסים הטובים ששררו בין פרויד ליונג, לפני "השבר הגדול" והחרם שפרויד הטיל על יונג (וגם על אלפרד אדלר, עוד תלמיד סורר של פרויד). כמוכן המכתבים מראים את ההתייחסות (המתנשאת) של "בני התרבות" האירופאים אל ארה"ב באותה העת.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

המשבר הכלכלי ביוון - מבט אל מאחורי הקלעים

יוון. כשאני חושב על יוון אני נזכר באקרופוליס בשעת הזריחה, אני חושב על ספרטה ואתונה, על ערש הדמוקרטיה, על סוקרטס ואפלטון ואריסטו - על הפילוסופיה שהיוותה את הבסיס של התרבות המערבית, יחד עם התנ"ך. אבל בכתבה רחבת היקף על המשבר הכלכלי ביוון, מייקל לואיס מצייר תמונה שונה לגמרי, תמונה של מדינה מושחתת ורקובה עד היסוד, של חברה ללא שום מצפן מוסרי, ללא ערבות הדדית, חברה שבה אדם לאדם זאב. לא הייתי מופתע לקרוא דברים כאלה על מדינת עולם שלישי, אבל יוון היא חלק מאירופה, אליה רבים בישראל נושאים את עיניהם, ולכן מוצדק בעיני להתעמק בשורשי המשבר ביוון. סיבה שנייה, מבחינתי, לעסוק במשבר ביוון היא הכתיבה המופלאה של מייקל לואיס, עיתונאי ומחבר ידוע שיכול לקחת כל נושא, אפילו המשעמם ביותר, ולהפוך אותו למותחן מרתק (לדוגמא: רב המכר שלו Moneyball, המתאר את מהפכת הסטטיסטיקה בבייסבול האמריקאי). אין ספק שהאיש יודע לספר סיפור, וכאן אביא תמצית ולעיתים אף תרגום מדויק של קטעים מהכתבה הארוכה שלו על יוון. מי שיכול לקרוא את המקור באנגלית שנמצא כאן - אני ממליץ.

הנה תמצית סיפור המשבר הכלכלי ביוון, ע"פ מייקל לואיס:

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

כמה עוזרים צריך כל חבר כנסת?

מקובל בישראל, או לפחות בתקשורת הישראלית, להראות ולהדגיש עד כמה נבחרי הציבור שלנו מושחתים וטפשים. בהקשר זה נתקלתי השבוע במספר הבא: 18 אלף. זה מספר האנשים העובדים בבית הנבחרים האמריקאי שתפקידם לסייע למאה סנטורים  ו 435 צירים בבית הנבחרים (הידיעה המקורית  כאן). חישוב פשוט מראה שלכל "חבר כנסת" אמריקאי יש בממוצע צוות של 33 עוזרים. האם זה הרבה או מעט? אני לא יודע איך אפשר לדעת. אבל אני כן יודע, למשל, שבשנת 1919היו לכל סנטור/ ציר בבית הנבחרים 2 עוזרים, ובשנת 1975 מספר זה עלה ל-18. העלות של העוזרים איננה זולה - חלקם מרוויחים מעל למאה וחמישים אלף דולר בשנה - פי שלוש מהשכר החציון בארה"ב ושכר נאה ביותר על פי כל קנה מידה  (המספרים מכאן). ואם זה לא מספיק, מתברר שעובדי בית הנבחרים לא אוהבים לשלם מקדמות מס, כשבסוף שנת 2009 הצטבר פיגור של כמעט 10 מיליון דולר בתשלומי המס של עובדי בית הנבחרים. בקיצור, חוצפה יש לא רק בישראל... (ראה כתבה בוושינגטון פוסט).
מה קורה בישראל? לפי הכתבה הזו מעיתון "הארץ" (שנת 2009) לכל חבר כנסת יש שני עוזרים פרלמנטאריים, אחד לעניינים פרלמנטאריים והשני שעוסק בדוברות, המשתכרים שכר צנוע יותר - בין 8-10 אלף ש"ח לחודש, פחות מפי שניים מהשכר החציון במשק, שעמד בשנת 2008 על 5850 ש"ח ברוטו (לפי החישוב כאן). בהיותם שכירים, כמובן שאין להם אפשרות לא לשלם מס הכנסה.
האם עוזרי הפרלמנט הישראליים מושחתים? לפי הכתבה ב"הארץ" הם דווקא נשמעים לי מאד אנושיים ואף חביבים. מספר חברי פרלמנט המאמינים בדמוקרטיה ישירה אפילו פתחו בלוג שנראה לי מעניין וכנה - בהחלט מומלץ (אם כי העדכון האחרון היה בתחילת יוני. אני מקווה שאחרי הפגרה הם יחזרו לכתוב).

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

המלחמה בסמים - האם ענישה חמורה עוזרת או מזיקה?

המלחמה בסמים הפכה זה מכבר לחלק מחיי היום יום שלנו בדמות מסעי פרסום, חקיקה והצהרות של אנשי חינוך ופוליטיקאים על "הנגע" של הסמים שיש "לבער". בהקשר זה נתקלתי לאחרונה בשני מחקרים על מדיניות ממשלתית כלפי סמים בשתי מדינות שונות (דרך הבלוג של המכון לענייני כלכלה , ארגון בריטי).