יום שני, 3 בדצמבר 2012

על הקשר בין מוסיקה קלאסית, תהליכי מודרניזציה, יפן והעולם המוסלמי


בשנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית מקסימה בשם "קשרים", בהנחייתו המלהיבה של ג'יימס בורק. עבורי, הקסם של הסדרה היה ביכולתה לקשור בצורה הגיונית לגמרי בין תופעות שונות ומשונות, מתקופות היסטוריות רחוקות מאד זו מזו. כך למשל, ניתן היה ללמוד על הקשר בין רפואה בחצר המלכה הבריטית במאה ה-16 לבין המצאת טלוויזיה, בין גידול כבשים לבין המצאת המחשב ועוד (הסדרה כולה נמצאת ביוטוב, באנגלית). קשרים כאלה תמיד סקרנו אותי ולאחרונה נתקלתי במאמר שמנסה – ומצליח – לקשור בין כמה דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות זה לצד זה במשפט או במאמר אחד: יפן, אסלאם ומוסיקה קלאסית.
המאמר נכתב ע"י ד"ר דניאל פייפס, מזרחן אמריקאי שמפרסם מאמרים גם בתקשורת הישראלית. לאחרונה נתקלתי במאמר ישן שלו, משנת 1998, על הקושי של חברות שונות לעבור את תהליך המודרניזציה. במסגרת זו הוא משווה בין התרבות היפנית לתרבות המוסלמית ומקיש מיחסן למוסיקה הקלאסית על יחסן הכולל למערב ולמודרניות. בעיני, המאמר מעורר מחשבה ועדיין רלוונטי. על כן, ברצוני להביא כאן סיכום נרחב של הדברים לטובת הקוראים דוברי העברית. המאמר התפרסם במקור ברבעון Middle East Quarterly באנגלית ונמצא בקישור זה.
"האם ניתן לעבור תהליך של מודרניזציה בלי להתמערב?" שואל פייפס. "זהו חלומם של כל העריצים בעולם, החל ממאו בשמאל וכלה בחומייני בימין: כולם מחפשים אחר כלכלה הצומחת במהירות ועוצמה צבאית, ללא הטִרְדה הכרוכה בדמוקרטיה, שלטון החוק והחיפוש אחר אושרו של היחיד. הם מקבלים בברכה את הטכנולוגיה הרפואית והצבאית האמריקאית אך דוחים את הפילוסופיה הפוליטית ואת התרבות הפופולארית שלה. טכנולוגיה ללא מטען תרבותי הוא האידיאל שלהם."
 "אך למרבה הצער" ממשיך פייפס, "כדי להפיק תועלת מלאה מהיצירתיות של המערב, יש לשקוע לגמרי בתוך התרבות המערבית שהולידה אותה. המודרניות אינה קיימת בפני עצמה אלא מחוברת באופן מהותי ובלתי ניתן לניתוק מיוצריה. רמות גבוהות של צמיחה כלכלית תלויות לא רק בחוקי המס הנכונים אלא באוכלוסייה המודעת לחשיבותו של הדיוק בזמנים, אוכלוסייה שהטמיעה את מוסר העבודה ואת דחיית הסיפוקים הנלווית אליו. לא ניתן לשלוף טייס קרב מכפר, כי טייס כזה חייב להכיר ולהפנים השקפת עולם שלמה."
לפי פייפס "המוסיקה המערבית מוכיחה נקודה זו בבהירות יוצאת מהכלל דווקא בגלל שהיא כל כך לא רלוונטית למודרניזציה. נגינתה של סונטת קרויצר אינה מוסיפה דבר לתוצר הלאומי הגולמי, והפקת הנאה מהאופרה אינה משדרת כוח. עם זאת, כדי להיות מודרני לגמרי, יש לשלוט במוסיקה מערבית - ישנה קורלציה ברורה בין שליטה כזו לבין עושרן וכוחן של מדינות, כפי שניתן להסיק מהחוויה של שתי ציוויליזציות שונות: היפנית והמוסלמית. חוסר הנכונות של האסלאם לקבל את המוסיקה המערבית ניבא את הקושי הכללי שלו עם המודרניות; השליטה היפנית בכל הסגנונות, החל מהקלאסי ועד לג'אז, עוזרת להסביר הכל, החל מהין החזק וכלה ביציבות הממסדית של יפן"
בהמשך פייפס מפרט על כל תרבות בנפרד:

יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

קידום פוסטים בתשלום: תחילת הסוף של פייסבוק?

לפני כמה ימים נתקלתי במאמר עצבני התוקף בחריפות את המדיניות החדשה של פייסבוק, מפרט את תוצאותיה ומנבא לה שחורות. הדברים בהחלט עוררו אצלי הד – גם אני שמתי לב לשינויים לרעה בפייסבוק, ולמעשה כבר הפסקתי להשתמש בכלי הזה גם בחיי הפרטיים וגם ככלי פרסומי. ברשומה זו ברצוני להביא סיכום של המאמר שהתפרסם ב-24 לאוקטובר באתר האמריקאי  Dangerous Minds ("מוחות מסוכנים"), תחת הכותרת "פייסבוק: אני רוצה את החברים שלי בחזרה".

"כאן, באתר מוחות מסוכנים, התחלנו לשים לב לזה בסביבות חודש מאי ולא היינו לבד," כותב המו"ל של האתר, ריצ'ארד מצגר. "באביב של 2012, בלוגרים, מלכ"רים, ארגונים כנסייתיים גדולים, בתי ספר תיכונים, עמותות צדקה, ומגוון עצום של ארגונים קטנים וגדולים – כולם החלו לשים לב לכך שהפוסטים שלהם מגיעים לפחות אנשים מאשר קודם לכן. אבל לא רק דפי אוהדים הרגישו בשינוי, גם אנשים פרטיים החלו לשים לב שהם אינם מקבלים לפיד שלהם את כל - או אפילו את רוב - העדכונים מהחברים והדפים שהם עשו להם 'לייק'. כשהתחלנו לשים לב לבעיה, היו לדף הבלוג שלנו בפייסבוק 29 אלף לייקים. התנועה אל הבלוג גדלה בקצב של 20% מדי חודש, אבל מספר אוהדי הפייסבוק שלנו גדל בקצב הרבה יותר מהיר. קיבלנו, ואנחנו עדיין מקבלים, מאות לייקים מדי יום. בכותבי שורות אלו, יש לדף הפייסבוק שלנו מעל ל-53 אלף אוהדים, כמעט כפול ממה שהיה לנו בזמנו."

"חמישים ושלושה אלף לייקים לבלוג שקיים רק שלוש שנים הם בהחלט כמות מכובדת," אומר מצגר. "השאלה היא מדוע הצפיות בבלוג שלנו המגיעות מפייסבוק ירדו בחצי עד שני שליש, למרות שמספר האוהדים של דף הפייסבוק שלנו גדל כמעט פי שניים באותה התקופה? כפי שכתבתו של ראיין הולידיי בניו-יורק אובזרבר הסבירה, אין מדובר בקונספירציה (הכתבה המלאה באנגלית כאן). פייסבוק הודתה שמעתה, פוסטים מגיעים בממוצע רק ל-15% מהאוהדים של כל דף. בצירוף מקרים מושלם, פייסבוק גם מציעה פתרון משלה לבעיה זו: תשלום עבור גישה נרחבת יותר לאוהדים. כפי שהסביר מנהל הפרסום של פייסבוק, גוקול ראג'אראם, 'אם אתה רוצה לדבר עם יתר 85% מהאוהדים שלך – האנשים שעשו מנוי לדף שלך –כדאי לך להשתמש בקידום פוסטים'".
"במילים אחרות, מותגים, סוכנויות ואמנים נדרשים עתה להגיע לאוהדים שלהם באמצעות סיפורים ופוסטים מקודמים בתשלום. בעצם, הסיבה היחידה ליצירת דף פייסבוק – קשר עם האוהדים – פשוט נעלמה כיון שהדפים הפסיקו לעבוד. ניכר שישנו כאן קונפליקט ברור בתוך פייסבוק: ככל שהפלטפורמה של פייסבוק עובדת פחות טוב, כך היא יכולה לגבות יותר כסף מהמשתמשים שלה. בפועל, השימוש בסיפורים מקודמים מכניס לפייסבוק מיליון דולר ליום, בנוסף על הכנסותיה הרגילות. למעשה מדובר כאן בשוד אדיר," טוען מצגר. 

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש".  במונחים של כלכלה  קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס. 

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?
2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?
3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס
ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

יום שני, 9 ביולי 2012

ירקות ופירות כנשק פוליטי במאבק בין רוסיה וטורקיה על עתידה של סוריה

לפני זמן מה עשיתי מנוי RSS לאתר Fresh Plaza , אשר אוסף ידיעות הקשורות לסחר בפירות וירקות בכל העולם. הנושא נראה לי מסקרן כיון שהוא עוסק ברובד בסיסי של הקיום האנושי, ובמרבית המקרים הוא כלל לא מדווח בתקשורת. דוגמא יפה לכמה ידיעות מסקרנות בתחום הזה הבאתי כאן, והיום נתקלתי בידיעה מרתקת נוספת, שמקורה באתר החדשות הכלכלי האמריקאי Business Insider . הנה תמצית העניין: 

לפני מספר ימים מסר האתר שהרשות לאבטחת מזון והסגרים של רוסיה הודיעה שהתגלו 33 מקרים של פירות וירקות טורקיים הנגועים במחלות שמקורן בארה"ב. בעקבות זאת פנתה הרשות הרוסית לטורקיה וביקשה ממנה "לנקוט צעדים דחופים כדי לוודא היענות מלאה לדרישותיה הבריאותיות של רוסיה".  הרשות ציינה שייתכן שיהיה צורך להטיל אמברגו על כל ייצוא הפירות והירקות הטורקי לרוסיה. לכאורה מדובר בטיפול שגרתי בנהלים של ייבוא-ייצוא בין שתי מדינות ודברים כאלה מתרחשים כל הזמן, אבל חשוב להבין את ההקשר של ההודעה הזו: 

כידוע, טורקיה תומכת במורדים בסוריה, בעוד רוסיה תומכת בגלוי במשטרו של אסד. במסגרת תמיכתה במורדים, טורקיה החלה לנסות להפריע למעבר של אוניות נשק רוסיות לסוריה. מספר ניסיונות כאלה נעשו לאחרונה ע"י הצבא הטורקי, והתגובה הרוסית הגיעה בדמות הודעה זו,  שנמסרה לפני כשבוע. אזכור השם האמריקאי של המחלות הבוטניות במקום השם הלטיני שלהם מהווה, על פי פרשנות האתר, רמז לברית בין ארה"ב לטורקיה. האיום על הפסקת הסחר עם טורקיה הוא חמור מאד מבחינת טורקיה - שווי הייצוא הטורקי לרוסיה מגיע לשישה מיליארד דולר לשנה והשוק הרוסי הוא השלישי בגודלו מבחינת הייצוא הטורקי. לעומת זאת, רוסיה לא צפויה להינזק מחרם שכזה, כיון שהיא יכולה להביא את אותם ירקות ופירות ממקומות אחרים בתחומיה. האתר מסכם: רוסיה מזכירה לטורקיה שימי האימפריה העותומאנית חלפו עברו והיא אינה יכולה לעשות כרצונה בזירה האירופית והים-תיכונית.

מבחינתי,  ידיעה זו נקשרה לכך שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל, ובמקביל נשיא ארה"ב הזמין עתה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים החדש מטעם האחים המוסלמים, לביקור בארה"ב כדי "ליצור שותפות". כלומר ייתכן שיש כאן סימנים להיערכות מחדש של הכוחות במזרח התיכון.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373

יום ראשון, 8 ביולי 2012

תרגום רפואי ותאונות דרכים

בשבוע שעבר הזדמן לי לתרגם מסמך רפואי מחריד למדי, המפרט את קורותיה של אישה שעברה תאונת דרכים. מטבע הדברים המסמך פירט כל שבר וחבורה, בדרך שהבהירה את הנזק העצום שנגרם לאישה זו ואת המסלול הארוך והמייגע שנאלצה לעבור מאז התאונה והאשפוז הארוך בטיפול נמרץ ועד לשיקום, שכנראה לעולם לא ישיב לה את כל יכולותיה.  זה היה תרגום עצוב מאד. רצה המקרה ובאותו השבוע ראיתי כותרת באחד העיתונים: הרוג אחד ו-180 פצועים בתאונות דרכים ביום אחד (בלבד!).  צירוף המקרים עורר אותי לבדוק את הנושא של תאונות דרכים ולנסות להבין עד כמה הנושא הזה חמור. הנה לפניכם מה שהבדיקה הקצרה שלי גילתה:

לפי דו"ח של הלמ"ס, בשנת 2011 היו במדינת ישראל 27,141 נפגעים בתאונות דרכים, כלומר בממוצע, 74 איש נפגעים כל יום בתאונות דרכים - לדעתי זה הרבה יותר מדי. מתוך כל הנפגעים, 341 הם הרוגים, כלומר כמעט בכל יום מישהו במדינה נהרג בתאונת דרכים! 1340 נפצעו קשה ו-25,460 נפצעו קל או בינוני. בכתבה הזו, ד"ר רפאל סטרוגו מסביר ש"פצוע קל" זה פצוע שלא נשקפת סכנה לחייו וכמעט לו אין סיכוי לנכות כלשהי. פצוע בינוני - אין סכנת חיים אבל יש סכנה לנכות, ופצוע קשה - נשקפת סכנת חיים אם לא יינתן טיפול מיידי במקום. 

ועוד: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מפרסמת נתונים רבים, כולל ספר "מגמות בתאונות דרכים 2001 - 2010". הספר מהווה דו"ח מפורט מאד לתקופה זו, כולל חישוב העלות הכלכלית של תאונות הדרכים. הרשות מחשבת עלות של הטיפול בפצועים בבתי החולים ולאחר שחרורם מהאשפוז, הנזק הנפשי הנגרם למשפחה, אבדן ימי עבודה, נכות, הנזק לרכוש וכן הלאה. על פי חישובים אלה, העלות הכוללת של תאונות דרכים בשנת 2010 הייתה 7.75 מיליארד שקל (!) - בהחלט סכום שהיה אפשר לעשות אתו משהו מועיל יותר. לצורך הבנה טובה יותר של המספר הזה: תקציב המדינה  בשנת 2011 היה 348 מיליארד ₪, כלומר הנזק מתאונות דרכים היווה יותר משני אחוזים של התקציב. עוד השוואות: התקציב של ההשכלה הגבוהה באותה השנה היה 7.3 מיליארד ש"ח; התקציב של המשרד לאיכות הסביבה היה פחות משלוש מאות מיליון ש"ח (!!), ותקציב משרד החוץ - 1.5 מיליארד ש"ח. אם כך, בוודאי היה אפשר לשפר את ההסברה של מדינת ישראל, את החינוך ואת איכות הסביבה שלנו עם הכסף הזה...

 השורה התחתונה של יואב:
1 - לא ברור לי מדוע אנשים מוכנים לצאת לרחובות בגלל מחירה של קופסת קוטג', אבל קיימת אדישות ציבורית מוחלטת למחיר האדיר שתאונות הדרכים גובות מאתנו. הרי, אם היה מתרחש פיגוע ובו -180 פצועים, זו הייתה ללא ספק עילה למלחמה, אבל אותה כמות של נפגעים בתאונות דרכים נתפסת משום מה כחסרת משמעות. 

  2 - בכל זאת יש גם חדשות טובות. מנתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה שבעשור האחרון ישנה מגמה ברורה וחדה של ירידה בכמות התאונות ובמספר הנפגעים, אם מביאים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, במספר הנהגים ובכמות כלי הרכב, שגדלה כמובן בתקופה זו.  במספרים מוחלטים: 486 איש נהרגו בתאונות דרכים בשנת 2003, לעומת 390 איש בשנת 2010. במספרים יחסיים: בשנת 2001 היו 83 הרוגים לכל מיליון איש בישראל, ובשנת 2010 - 50 הרוגים לכל מיליון. בשנת 2001 היו  18,140 תאונות דרכים בישראל לעומת 14,724 תאונות בשנת 2010- ירידה אדירה. 

3 – לצערי, המסמך לא דן בסיבה לשינויים הללו. חיפוש קצר בגוגל מצא מחקר של עמותת אור ירוק, על פיו הירידה במספר ההרוגים מוסברת ע"י שיפור גדול בבטיחות של כלי הרכב ושיפור במערך הטראומה של המדינה. אך גם אם ניתן לייחס את כל הירידה במידת הקטלניות של תאונות דרכים לשתי סיבות אלו, המחקר לא מסביר את הירידה הדרסטית שחלה בתאונות דרכים. אולי מדובר בשיפור התשתיות בכבישים? שיפור בהכשרת הנהגים? החמרה בענישה? עלייה בשימוש בתחבורה ציבורית? שילוב של כמה גורמים? העניין לא ברור.

4 – הסטטיסטיקה מראה שהסיכוי של כל אזרח להיות מעורב בתאונת דרכים כנהג, רוכב אופניים או הולך רגל הוא משמעותי. בהתאם לכך יש לנהוג, לרכב וללכת בזהירות ולשים לב היטב מה קורה מסביב על הכביש.

דרך צלחה ובטוחה!


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373




יום שני, 2 ביולי 2012

הכרזת העצמאות של האינטרנט

אתר האינטרנט TechDirt  הודיע היום על תחילת הדיונים העולמיים סביב "הכרזת העצמאות של האינטרנט". לא כל כך ברור לי מדוע נבחר העיתוי הנוכחי - אולי זה קשור לרביעי ליולי , כלומר ליום העצמאות האמריקאי , ואולי להצבעה על הסכם הסחר האנטי-אינטרנטי  ACTA בפרלמנט האירופי באותו התאריך (פרטים מלאים על ההצבעה הגורלית כאן). בכל מקרה, פורסמה הכרזה יחד עם הזמנה להשתתף בדיונים המתקיימים סביבה ברחבי הרשת.  כאן אני רוצה לתרגם את ההכרזה לטובת קוראי העברית.

הכרזת העצמאות של האינטרנט

 הקדמה
אנו מאמינים שאינטרנט חופשי ופתוח יכול להביא לעולם טוב יותר. על מנת לשמור על אינטרנט חופשי ופתוח, אנו קוראים לקהילות, תעשיות ומדינות להכיר בעקרונות הרשומים מטה. אנו מאמינים שהם יביאו ליצירתיות רבה יותר, לחדשנות רבה יותר ולחברות פתוחות יותר. אנו מצטרפים לתנועה בינלאומית על מנת להגן על חירויותינו כי אנו מאמינים שראוי להילחם עליהן. בואו נדון בעקרונות אלו - בין אם אתם מסכימים או מתנגדים להם - תתווכחו עליהם, תתרגמו אותם, תהפכו אותם לשלכם ותרחיבו את הדיון בקהילה שלכם - כפי שרק האינטרנט יכול לאפשר זאת.
הצטרפו אלינו כדי לשמור על אינטרנט חופשי ופתוח.  

הכרזה
אנו עומדים מאחורי אינטרנט חופשי ופתוח.
אנו תומכים בתהליך השתתפותי ושקוף להתוויית מדיניות אינטרנט ולביסוסם של חמישה עקרונות:
ביטוי: אין לצנזר את האינטרנט
גישה: קידום גישה אוניברסאלית מהירה וזמינה כלכלית לרשת האינטרנט
פתיחות: לשמור על האינטרנט כרשת פתוחה שבה כל אחד רשאי להתחבר, ליצור קשר, לכתוב, לקרוא  לצפות, לדבר, להקשיב, ליצור ולחדש.
חדשנות: להגן על החופש לחדש וליצור ללא רשות. אין לחסום טכנולוגיות חדשות ואין להעניש את יוצרי החידושים על מעשיהם של המשתמשים במוצריהם.
פרטיות: יש להגן על הפרטיות ועל הזכות של כל אחד לשלוט בשימוש הנעשה במידע ובמכשירים שלו.

באתר ההכרזה הנמצא כאן ניתן לחתום על ההצהרה ויש קישורים לכמה פלטפורמות בהן מתקיימים דיונים. ניתן לראות שכבר עתה עשרות חברות וארגונים חתמו על ההצהרה, חלקם הגדול מקרב התומכים בזכויות אדם, חופש הדיבור ותוכנה פתוחה כמו מוזילה, EFF, וארגון Access.

לסיום, תהנו מאחת מיצירות המופת שהתאפשרו בזכות האינטרנט החופשי והפתוח, פרי מוחו ומקלדתו הקודחים של האמן הישראלי קוטימן: Thru You









יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין. לפרטים נוספים ניתן להתקשר לפלאפון 050-364-9373

יום שלישי, 26 ביוני 2012

סיפורו המופלא של הכומר היפני שעלה לארץ והתגייר


לאחרונה נתקלתי בכתבה מעניינת מאד על יפני שעלה לארץ והתגייר. הסיפור התפרסם באנגלית באתר של "שבי ישראל", ארגון העוסק באיתור יהודים "אבודים", חיבורם למורשת והבאתם ארצה, אם הם רוצים בכך. דוגמא לכך היא תהליך החזרתם לארץ של בני מנשה – הקהילה היהודית בהודו - שפנתה בעצמה למשרד ראש הממשלה בשנות השבעים וביקשה את עזרת המדינה בהחזרת הקהילה לישראל, תהליך שעדיין לא הסתיים.  המאמר המקורי ארוך מאד וכאן אביא את עיקרי הדברים מבלי לגרוע ממהות הסיפור, שהוא פשוט מדהים ויש בו כדי ללמד אותנו רבות על העולם בו אנו חיים.  

אם כן, זהו סיפורו של נובוטאקה האטורי Nobutaka Hattori. האטורי נולד וגדל ביפן, בעיר נאגויה, השוכנת  ממערב לטוקיו. הוא גדל במשפחה בודהיסטית אדוקה, אך התברר כבר בגיל צעיר מאד שיש לו לקות ראייה והוריו שלחו אותו לבית ספר נוצרי, כי סברו ששם יקבל יחס טוב יותר. בבית הספר הנוצרי הכיר האטורי את הברית הישנה וטקסטים נוצריים וכשבגר הודיע למשפחתו שהוא מתכוון להפוך לכומר ולעבור את מסלול ההכשרה הנדרש. הוריו היו בהלם, אך לדברי האטורי "הם לא ממש יכלו לעשות משהו נגד זה". האטורי מספר שבתיכון כמעט לא לימדו כלום על היהודים, דבר שהפתיע כבר אז את האטורי. הוא מספר שהמורה בבית הספר הסביר להם ש"מדינת ישראל העיפה את התושבים המקוריים, הערבים, ובנתה מדינה חדשה הנקראת ישראל". האטורי אומר: "חשבתי שזה מוזר שמצד אחד מלמדים אותנו את ההיסטוריה של היהודים בתקופת משה והנביאים אבל מצד שני הוא מדבר כך על היהודים."

במכללה לכמרים בטוקיו שקד האטורי על לימודי התיאולוגיה הנוצרית, אך ככל שהעמיק בהם הלכו ורבו שאלותיו על הדוגמה הנוצרית, בייחוד בכל הנוגע לשילוש הקדוש. כדי להתגבר על ספקותיו, הוא חקר כתות נוצריות שונות והעמיק במיסטיקה ותיאולוגיה אך לא בא על סיפוקו. רק דבר אחד עורר בו עניין בלתי מוסבר: שפת התנ"ך, העברית. האטורי מספר: "אני לא יודע למה, אבל כשלמדנו עברית במהלך הלימודים מאד נהניתי מכך, פשוט אהבתי את השפה העברית." לאחר שרכש שליטה בשפה, האטורי החל לקרוא את התנ"ך בשפה המקורית. ידיעת השפה גם סייעה בידו לבקר בישראל פעמיים, עם קבוצה של תיירים יפנים-נוצרים. במהלך ביקוריו נמשך לעברית ולכל דבר יהודי, אך הכנסיות והאתרים הקדושים לנצרות לא נגעו ללבו. בסופו של דבר נטל חצי יום חופש מהקבוצה ושם פעמיו למאה שערים, שם רכש ספרים על יהדות בעברית ובאנגלית, על מנת שיוכל להתעמק בנושא עם חזרתו ליפן. 

עם הזמן קיבל הסמכה לכמורה והחל לשרת קהילה משלו ואף שימש כמנהל גן החובה של הקהילה. אך בזמנו החופשי המשיך ללמוד יהדות בעזרת אותם ספרים שרכש במאה שערים. בינתיים, הועלה בפניו הצורך להתחתן, כפי שנדרש מכמרים פרוטסטנטים (האישה אמורה למלא תפקיד חשוב בהנהגת הקהילה הפרוטסטנטית). הוא התחתן עם יפנית נוצרייה העונה לשם צ'י Chie. אך למרות השתקעותו של האטורי בשגרת היום יום הנוצרית, ספקותיו המשיכו לכרסם בו ולבסוף שיתף בהם את אשתו הטרייה וכך אמר לה: "אמנם אני כומר ואני עובד בכנסייה ובגן חובה ואני מלמד כל יום דברים כמו השילוש הקדוש, אבל האמת היא שאני לא ממש מבין את העניין", ועל כך אשתו השיבה: "גם אני לא." מאותו היום החלו השניים ללמוד יהדות בסתר, תוך שהם ממשיכים בכל הפעילויות הרגילות שלהם בקהילה הנוצרית אותה הנהיגו. 

במשך זמן רב הלימוד היה תיאורטי, עד שצ'י הציעה להתחיל להדליק נרות לכבוד שבת, כיון שבספר שמות כתוב שיש לכבד את השבת – לא את יום ראשון. האטורי הסכים. הם הדליקו נרות והכינו ארוחת שבת. עם הזמן הוסיפו מנהגים נוספים כמו אפיית חלות לכבוד שבת וקידוש בערב שבת. האטורי אף מספר ש"בשבת ישבנו ולא עשינו כלום כי לא ידענו מה מותר ומה אסור". הם היו מסתכלים על השעון כל היום ועם צאת השבת האטורי היה עושה את ההבדלה ואז הולך למשרדו לכתוב את דרשת יום ראשון...
האטורי מספר שעל אף שהחלו מקיימים עוד ועוד מצוות, הם מעולם לא חשבו על גיור, אלא פשוט "אהבנו את סגנון החיים היהודי ולכן ניסינו ליישם אותו בחיינו. הרגשתי מחובר לדת היהודית, לא לעם היהודי". נקודת המפנה חלה בטקס יום ראשון, כאשר האטורי החל לומר את ברכת "המוציא"  כפתיח לטקס הלחם והיין המסורתי. הוא עצר בזמן ורק אשתו שמה לב למעידה הרגעית, אך האירוע הביא אותם להכרה שעליהם לעזוב את הכנסייה. האטורי ביקש חופשת לימודים מהכנסייה, ובשנת 1993 הוא ואשתו הגיעו לישראל ושכרו דירה בירושלים. האטורי אומר "אפילו בשלב זה לא ידענו מה אנו הולכים לעשות. להתגייר או לא להתגייר, אולי לעזוב את כל הדתות  - דבר אחד בלבד היה ברור והוא שלא יכולנו לחזור לכנסייה."

האטורי למד באולפן באוניברסיטה העברית, וחודשיים אחרי שהגיעו לישראל, החליט הזוג שלא ניתן עוד להמשיך לחיות כך בין שני העולמות, והם יצרו קשר עם רב ירושלמי כדי להעמיק את הידע שלהם במצוות. הרב שלומוביץ דחה אותם למשך חודשים עד שהסכים להיפגש עמם, אך כשראה עד כמה ידיעתם מעמיקה הוא נדהם והחליט לקדם את העניין. הזוג פתח תיק גיור והחל ללמוד ברצינות ושיטתיות. האטורי הצטרף לישיבה ושנה לאחר הגעתם לישראל הם גוירו רשמית, והזוג הפך למשה וציפורה האטורי. משה נזכר ברגשותיו לאחר שבית הדין ברבני אישר את הגיור שלו: "הייתי שמח באמת," הוא אומר. "הייתי בטוח שאני רוצה לקיים את המצוות כיהודי ורציתי שאהיה מסוגל לומר בלב שלם '...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...' , כי כל עוד לא הייתי יהודי הרי לא אני צוּוויתי".

לאחר הגיור ובעידודה של אשתו, משה המשיך ללמוד בישיבה, כשהוא ממשיך ומעמיק את הבנתו וידיעותיו בתורה. הוא דבק במיוחד במשנתו של הגאון מווילנה, לאחר שהתרשם מאד מסיפורים שקרא על דמות זו עוד לפני גיורו.  סיפור אחד במיוחד נגע ללבו של הכומר שהתגייר, לאור מחלתו של אביו. האטורי מספר שכשנודע לו על מותו של אביו עמד בפני דילמה, כיון שביפן כאשר אדם נפטר, כולם משתחווים לו ומתפללים אליו: "המנוח  זוכה ליחס של אל, ומאחר שהייתי הבן הבכור היה עלי ללכת ליפן ולבצע את הטקסים המקובלים, שהם בבירור צורה של עבודה זרה." לאחר שהתייעץ עם רבנים, החליט משה לא ללכת ליפן ובכך, בעצם, ניתק את הקשר עם בני משפחתו, שלעולם לא יסלחו לו על כך.  אבל משה מתנחם בסיפור הבא, סיפור שהוא רלוונטי לכל מי שנאלץ להתנתק ממשפחתו בעל כורחו:
מדובר במקרה שבו הגאון מווילנה גייר את הרוזן פוטוקי. כשהכנסייה למדה על כך היא אסרה את הרוזן ודנה אותו למוות, וכשהגאון מווילנה ביקר אותו מצאוֹ ממרר בבכי. הגאון שאל מדוע הרוזן בוכה וזה ענה לו שהוא מתחרט על כך שהוא הולך למות בלי שהיה לו אבא יהודי, או אחים יהודיים או ילדים יהודיים. הרב ניחם אותו באומרו שכתוב במדרש שכיוון שקשר את גורלו עם גורלו של העם היהודי, הרי שהשם יתפוס את מקומם של משפחתו ואהוביו.
 על כך משה אומר: "לאחר שהתגיירתי, השארתי מאחורי דברים רבים: את מולדתי, חבריי ואפילו את משפחתי. אבל ברוך השם, הצלחתי למצוא את מקומי בתורתנו הקדושה. אם אין לי מולדת, הרי יש לי את חמשת חומשי התורה, ואם איבדתי את חבריי, הרי שהתלמוד וההלכה הם ידידיי, ואם אין לי משפחה, הרי שהמצוות הם הוריי, אחיי וילדיי."

השורה התחתונה של יואב
1 -גיורו של הכומר היפני התאפשר בזכות שלושה תהליכים עמוקים ורחבי היקף, המתרחשים במידה זו או אחרת בכל העולם: גלובליזציה, אינדיבידואיזציה והתקדמות טכנולוגית מואצת. הגלובליזציה, כלומר היכולת לנוע בקלות ובזול ממקום למקום, אפשרה לו לבקר בישראל פעמיים ואף להשתקע בה - דפוס החיים בישראל היה מספיק דומה לדפוס ביפן. תהליכים של אינדיבידואיזציה אפשרו לו לקחת בעלות על תהליך האמונה שלו ולהחליט שהוא נפרד מהאמונה של אבותיו, דבר שהיה הרבה יותר קשה לבצע בעבר. שני תהליכים אלו מתאפשרים ומלווים ע"י התקדמות טכנולוגית אדירה, שמאפשרת קשר ישיר עם חלקי הגלובוס השונים ותנועה קלה ביניהם, והיא גם יוצרת את המצב בו הידע של ההורים שווה הרבה פחות מהעבר. למשל, היכולת לנהל שיחת טלפון במשך שעתיים עם טלפון חיוג, תוך כדי בישולים ונקיונות איננה בעלת ערך כיום, למרות שבלעדיה, בעבר, הציוויליזציה האנושית הייתה כנראה מתמוטטת...בקיצור, השליטה של ההורים בתהליך החברות של ילדיהם היא הרבה יותר קטנה היום, ולכן יש לילדים חירות רבה יותר ללכת בדרכם שלהם, אם הם מצליחים למצוא אותה. כפי שמעיד סיפורו של משה האטורי, זו איננה משימה קלה כלל ועיקר.

2 – כללתי כאן גם את הסיפור על המורה הנוצרי כיון שזו באמת שאלה, כיצד הנוצרים יכולים להתמצא היטב בתנ"ך ולהכיר היטב את עברו של עם ישראל בארצו (הרבה יותר מהישראלי הממוצע), ועדיין חלק ניכר מהם מחזיק בתפיסות אנטישמיות חריפות מאד. כאן ניתנה לי תשובה אחת: הדבר מתאפשר בזכות שימוש בטכניקה קוגניטיבית המפרידה לחלוטין בין העבר היהודי להווה היהודי, כאילו מדובר בשני עמים שונים לחלוטין. בצורה כזו אכן ניתן לטעון בהגיון רב שחזרת העם היהודי לארצו איננה אלא "אימפריאליזם מערבי טיפוסי". זה עצוב אך לא נראה לי שאנטישמיות מסוג זה הולכת לחלוף מן העולם, בעיקר שהיא גם מאומצת ע"י יהודים-ישראלים הנאבקים עם הזהות היהודית שלהם.

3 – עם זאת, האטורי סיפר שהוא למד רבות על השואה בבית הספר ביפן ועל כך שמדובר היה בטרגדיה אנושית נוראה. בהתחשב בסיבה בגללה היטלר ביקש להשמיד את העם היהודי, ההתעלמות של המורים הנוצריים הנ"ל מהעבר שלנו היא עוד יותר...אבסורדית.

4 - האטורי התגייר בין היתר כי לא הצליח להבין את הדוגמה הנוצרית ובייחוד התקשה עם הרעיון של השילוש הקדוש (יש לי וידוי: גם אני לא מצליח להבין את זה). בספרו "ההיסטוריה של הנצרות", ג'ונסון טוען שאחת הסיבות שהאסלאם כבש בקלות כה רבה את המזרח הנוצרי היא שהוא הציע דת פשוטה וברורה בהרבה, אך עדיין מונותיאיסטית ואוניברסאלית. סיבה נוספת היית האלימות הרבה שהופעלה כלפי קבוצות נוצריות שונות, בעיקר סביב הדרך בה יש להבין את השילוש הקדוש.

5 – מזה חמש שנים שמשה מוציא לאור את  עלון פרשת השבוע שלו, המתבסס על ידיעותיו הנרחבות. הייחוד של העלון: הוא כנראה היחיד שמתפרסם בעברית ויפנית, אבל לא ביידיש...

6 - תוך כך מסתבר שיש רשות גיור ממשלתית בישראל ושהשנה גוירו מעל ל-4000 אנשים ,כמחציתם מברית המועצות לשעבר, וכמעט אלפיים מאתיופיה וארצות אפריקה אחרות.



יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.



יום שלישי, 12 ביוני 2012

מלחמות ומפות: תרשים זרימה של פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812

בשנים האחרונות נהוג ללעוג לצרפתים על נחשלותם הצבאית, אולי בשל מפלתם במלחמת העולם השנייה שבה צרפת נכנעה במהירות וכמעט ללא תנאי לכוחות צבא גרמניה, וזאת אחרי שהגנרלים הצרפתיים לא הפסיקו להתרברב מה יקרה לגרמנים אם הם יעזו לפלוש...
אבל בתקופות קודמות, הצרפתים דווקא נחשבו למעצמה צבאית והיו מעורבים במלחמות עזות וכיבושים מרהיבים באירופה וברחבי העולם. אחד מנסיונות הכיבוש הנועזים ביותר היה הפלישה של נפוליון לרוסיה. מסעו החל בסוף יוני 1812 והסתיים באמצע דצמבר של אותה שנה. אמנם נפוליון, שעד אז נחשב למצביא צבאי מבריק ובלתי מנוצח, הצליח להגיע למוסקבה ואף לכבוש אותה, אך הוא לא הצליח להכניע את הצבא הרוסי ולא הצליח להחתים את רוסיה על הסכם כניעה. בהיעדר מזון ועורף אזרחי כלשהו ועם צבא מדולדל, עייף ומאוכזב, נפוליון נאלץ לסגת חזרה בחורף הרוסי הקשה.

שישים שנה לאחר מכן, אירוע זה הוליד מהפכה בתחום ההצגה הוויזואלית של מידע - המהנדס הצרפתי צ'רלס ג'וזף מינארד יצר מפת זרימה (flow map) ראשונה מסוגה, המתארת את הפלישה. הייחוד של תרשים הזרימה, המופיע כאן למטה (יש ללחוץ על התמונה להגדלה), הוא בהצגת מידע רב באמצעים מצומצמים: גודלו של הצבא מסומן ע"י עובי הקווים, כשהקו הבהיר מסמן את תחילת המסע לעבר מוסקבה, והקו השחור את הנסיגה ממנה. מיקומו של הצבא וגודלו מסומנים ע"י ציון סדרי גודל ומקומות ספציפיים בהם חנה הצבא בתאריכים מסויימים. בנוסף, המפה מלווה בתרשים טמפרטורות במהלך הנסיגה, כשהקור נע מאפס מעלות באוקטובר ועד מינוס שלושים בדצמבר...כל המידע מוצג בצורה מאד ברורה, כך שניתן לעכל ולהבין הכל במהירות רבה. בכך, המהנדס הצרפתי הפך לחלוץ של תחום חדש, "גרפיקת מידע", שהלך והתפתח עם השנים. 

בחינה של התרשים מלמדת על הנתון המזעזע ביותר העולה מתוכו: נפוליון יצא לדרך עם צבא של כמעט חצי מיליון חיילים, וחזר הביתה עם פחות מעשרת אלפים! כלומר, מעל ארבע מאות אלף צרפתים נהרגו במהלך המלחמה (לפי ויקיפדיה באנגלית, צבא הפלישה מנה 630 אלף חיילים, מתוכם מאה ועשרה אלף חזרו לצרפת. כשבעים אלף נהרגו בקרב על מוסקבה, ומספר דומה בנסיגה ממוסקבה לצרפת). מלחמה זו ערערה את מעמדה של צרפת באירופה, שינתה את פני הפוליטיקה האירופאית באופן כללי באותה התקופה והייתה אחד הגורמים שהביאו בסופו של דבר להדחתו של נפוליון. 



המפה של מינארד משנת 1869

במשך השנים נעשו כמה נסיונות מעניינים לשפר את מפת הפלישה של מינארד. ניתן לצפות בהם באתר שנקרא ChartPorn, שפירושו "פורנו תרשימים", כנראה בגלל שיש אנשים שמאד מתרגשים מתרשימים. אני מבין את ההתרגשות הזו, כי תרשים מוצלח הוא באמת מעשה אמנות, אבל לא הייתי נסחף עד כדי כך... 

 השורה התחתונה של יואב:
1 - גודלה האדיר של רוסיה מקשה מאד על ניהול מדינה אימתנית זו, אך באותה מידה מקשה מאד על כיבושה...היטלר ניסה גם הוא להכניע את רוסיה ולמרבה המזל הוא נכשל - בדיוק כמו נפוליון.
2 - עלה בדעתי שייתכן שהעולים מרוסיה מרגישים שמאד צפוף להם בארץ כל כך קטנה כמו ישראל. לשם השוואה: רוחבה של רוסיה, בגודלה הנוכחי, הוא בסביבות 7500 קילומטר (מדידה גסה שלי באטלס, מהים הבלטי לאוקיינוס השקט).  לעומת זאת, המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות פיזיות בישראל הוא...424 ק"מ, וזאת מצפון לדרום כמובן.
לסיכום, גם אם אנחנו "ארץ קטנה עם שפם", אז במקרה שתהיתם, השפם הוא לא של סטאלין...


יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

יום ראשון, 3 ביוני 2012

הגירה בלתי-חוקית באנגליה: ראיון עם שרת הפנים האנגלית


נושא המהגרים הבלתי-חוקיים בישראל עלה לכותרות לאחרונה בעקבות מקרה אונס מחריד במיוחד (ופשעים נוספים) שאירע בדרום תל-אביב. אך נושא זה מעסיק את אירופה ועוד יותר מכך את ארה"ב מזה כמה שנים, ואף אני עסקתי בו כאן בבלוג. ההגירה הבלתי-חוקית מאיימת על הלכידות והזהות של המדינות, מהווה תחרות כלכלית בלתי-הוגנת, הפוגעת במיוחד בשכבות החלשות ביותר במדינות אלו וכמובן – היא בלתי-חוקית.  כאן ברצוני להביא תקציר של ראיון עם שרת הפנים הבריטית, תרזה מאי, שהתייחסה בחריפות לנושא ההגירה בכלל וההגירה הבלתי-חוקית בפרט. הראיון הופיע בעיתון הבריטי "הטלגרף" לפני כשבוע והוא מעניין מבחינה זו שהוא מראה כיצד מדינה מערבית אחרת מתייחסת לנושא מורכב זה:

לפי הנתונים הרשמיים,  ההגירה נטו לאנגליה עדיין עומדת על רבע מיליון איש בשנה, הרבה מעל ה"עשרות אלפים לשנה" שהבטיחה השותפה הבכירה בקואליציה, המפלגה השמרנית. המראיין שואל את שרת הפנים מדוע המספרים לא ירדו והיא מאשימה קודם כל את מפלגת העבודה שגרמה לבעיה להגיע למימדים כאלה. לטענתה, הקואליציה השמרנית עושה מאמצים רבים לצמצם את מספר המהגרים ע"י הגבלות על סטודנטים וצמצום כמות אשרות העבודה המונפקות, כך שבעתיד הקרוב מספר המגרים החוקיים צפוי לרדת. עם זאת, היא לא הסכימה להבטיח שהמספרים אכן ירדו ל"עשרות אלפים מדי שנה". תחת זאת, היא אמרה, הדגש של הממשלה הוא על טיפול במהגרים הבלתי חוקיים, נושא בו היא מתבטאת בחריפות בלתי-אופיינית: "המטרה היא ליצור באנגליה סביבה מאד עוינת לאלה הנמצאים במדינה באופן בלתי-חוקי" אומרת שרת הפנים.
שרת הפנים הבריטית סיפרה שהממשלה עובדת כדי למנוע מהמהגרים הבלתי-חוקיים גישה לעבודה, מגורים, ושירותים שונים כולל שרותי בנקאות: "איננו רוצים מצב שבו אנשים חושבים שהם יכולים לבוא לפה ולהישאר בגלל שיש להם גישה לכל דבר שהם זקוקים לו," אמרה השרה. משרד ההגירה ומשרד האוצר החלו להחמיר מאד עם חברות המעסיקות מהגרים בלתי-חוקיים. משרד העבודה והרווחה החל לנקוט גישה של "אפס סובלנות" כלפי בקשות לסעד, ורשויות מקומיות סוגרות מקלטים בלתי-חוקיים.  רשות הגבולות הבריטית, בשיתוף עם מלכ"ר העוסק במניעת הונאות כלכליות, החלה לחשוב על סגירת חשבונות בנק פרטיים. שרת הפנים אמרה: "אנו נדון עם מוסדות פיננסיים על סגירת החשבונות של אנשים שאין להם שום זכות להיות כאן. אם אנו רוצים ליצור סביבה עוינת למהגרים הבלתי-חוקיים...מניעת גישה לשירותים פיננסיים היא חלק מהעניין".

חלק מהמבקרים מטילים את האחריות לבעיית ההגירה על האיחוד האירופי וחופש התנועה הקיים ברחבי האיחוד, אך שרת הפנים אומרת שמשיחות שהיא ערכה לאחרונה עם עמיתיה באירופה, היא מתרשמת שהאווירה משתנה: "דיונים בתוך אירופה מתחילים להתמקד בנושא ההגירה כמשהו שחייבים לחשוב עליו ולעשות משהו לגביו. ברחבי האיחוד האירופי, אנשים מכירים במידה הולכת וגוברת בצורך למנוע שימוש לרעה בחופש התנועה."
הכתב שואל: "ומה יקרה אם האיחוד הכלכלי יתמוטט ואלפי מהגרים כלכליים ינוע צפונה, מיוון וספרד? האם אנגליה יכולה להגביל את הגעתם למדינה באופן חוקי?"
השרה עונה: "כמו בכל חלק אחר של הממשלה, זה נכון שאנחנו מכינים תכניות חירום למצב כזה. אנחנו עובדים על זה."  מעבר לכך השרה לא הייתה מוכנה להתחייב.

השורה התחתונה של יואב:
1 – לפי מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בשנת 2010, אוכלוסיית אנגליה מונה כ-65 מיליון איש,כולל ווילס וסקוטלנד. רבע מיליון מהגרים חוקיים בשנה מהווים פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה. האם זו סיבה לדאגה? מסתבר שכן, לפחות עבור האנגלים.
2 – מספר המהגרים הבלתי-חוקיים באנגליה מוערך בכחצי מיליון איש – אולי אחוז מהאוכלוסייה, אם כי כמובן קשה מאד לדעת את מספרם המדויק.
3 – היה מעניין לראות שאנגליה מתכוננת לתסריט אימים של התפרקות איזור היורו שילווה בהגירה המונית לצפון אירופה, כולל אנגליה.  החוקה של האיחוד אוסרת על הגבלות תנועה, כך שלא ברור כיצד אנגליה תוכל להתגונן באופן חוקי מפני גל הגירה שכזה. עם זאת, שרת הפנים רמזה לכך ש"בעיתות חירום" ניתן יהיה להתעלם במידת מה מהוראות החוק.
4 –  ברור שנושא ההגירה קשור לגלובליזציה, ובעצם למאבק המתרחש מאז שנות התשעים בין אלו הדוגלים בגלובליזציה וביטול מדינת הלאום, לבין אלו הטוענים שללא מדינת הלאום תשרור אנארכיה. טיעוני שני הצדדים מופיעים מדי פעם בתקשורת הישראלית כך שאין טעם לחזור עליהם כאן, אבל בעיני מעניין וחשוב לבחון כיצד המטוטלת נעה גם באירופה, בין לאומיות וזהות מקומית, לבין הנסיון לגבש זהות אוניברסאלית ומשטר פוליטי עולמי.

יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין


יום חמישי, 31 במאי 2012

ג'יי לנו מגיב על ביטול הופעתה של ליידי גאגא באינדונזיה

לפני כשבועיים, דיווחתי בפייסבוק על המאבק סביב הופעתה של ליידי גאגא באינדונזיה, ועל האיומים שהושמעו נגד המופע מצד ארגוני אסלאם קיצוני. בסופו של דבר, ולמגינת לבם של מעריציה באינדונזיה ושוחרי חופש הביטוי במדינה זו, ליידי גאגא ביטלה את הופעתה מתוך חשש לבטחונה ולבטחון מעריציה. בתכנית האירוח שלו, ג'יי לנו התייחס בהומור רב לנושא זה, ואני מביא כאן את הקטע הקצר, בצירוף תרגום מובנה שהכנתי:



אגב, ליידי גאגא התנצלה על ביטול המופע דרך חשבון הטוויטר שלה ואמרה למעריציה: "אין שום דבר קדוש בשנאה".  

אמן.


יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

יום שני, 28 במאי 2012

הסטנד-אפיסט האמריקאי ביל בור מתעצבן בתור לקופה

ביל בור הוא קומיקאי אמריקאי מצליח למדי. אמנם הוא אינו מהשורה הראשונה, אך בעיני הוא שנון מאד ובעל ראייה מקורית על העולם. כאן אני מביא קטע קצר וחביב, עם תרגום מובנה שאני הוספתי, מתוך המופע שלו Let It Go. בקטע הזה ביל בור מתאר איך הוא נתקע בקופה וכל מה שהוא מבקש זה שיעזבו אותו בשקט כבר, תחושה שבהחלט יצא לי להזדהות עמה גם כאן בישראל...






יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

יום שישי, 11 במאי 2012

נשנוש אינטלקטואלי עכשיו גם בפייסבוק וגוגל+

השבוע התחדשתי:  הצטרפתי למדיה החברתית, ועכשיו יהיו עדכונים של נשנוש אינטלקטואלי גם בגוגל פלוס וגם בפייסבוק. אלה יהיו עדכונים קצרים וקלילים יותר, באורך כמה שורות או פסקה, בהם אמסור ידיעות, חדשות וקוריוזים שעולים במהלך יום העבודה שלי.
הקוראים מוזמנים להצטרף לדף בפסייבוק או בגוגל פלוס.
מעבר לכך, כמובן שאמשיך לעדכן את הבלוג בנשנושים יותר משמעותיים.

יום רביעי, 2 במאי 2012

על ירקות ופירות בערב הסעודית, מצרים, הודו, ישראל וארה"ב

לאחרונה, בעקבות אתר Geocurrents, התוודעתי לאתר  FreshPlaza , האוסף ומפרסם עשרות ידיעות ביום בנושא ירקות ופירות ברחבי העולם. זהו נושא שלא מרבים לעסוק בו בתקשורת, אבל למעשה הוא מעניין וחשוב - פירות וירקות הם התשתית של קיומנו ולכן זהו נושא המשותף לכל המין האנושי. עיון בכותרות מגלה עולם מורכב ומרתק, לפחות בעיני. הנה כמה ידיעות לדוגמא מהאתר :

1) ערב הסעודית גילתה רמות גבוהות של חומרי הדברה בתותים ופלפלים ממצרים
האתר מדווח שערב הסעודית עשויה לבטל את יבוא התותים והפלפלים הירוקים ממצרים לאחר שנתגלו בהם רמות גבוהות מהמותר של חומרי הדברה. משרד החקלאות המצרי ביקש לקבל את תוצאות הבדיקות כדי להעניש את החברות האחראיות לכך. יבואני הירקות והפירות בערב הסעודית הביעו חשש שאיסור על ייבוא ממצרים יביא לעליית מחירים, כיון שמצרים היא יצואניות הירקות המרכזית של ערב הסעודית.

בעיני הכתבה מעניינת כיון שהיא מראה שבעוד עיני העולם נשואות למתרחש בפוליטיקה המצרית הגועשת, עדיין ישנם מגזרים הממשיכים לנסות ולעבוד כרגיל, כי הרי בסופו של דבר כולם צריכים לאכול, גם בערב הסעודית וגם במצרים. כמוכן הידיעה שמצרים היא יצואנית מרכזית של ירקות הפתיעה אותי כיון שמצרים מתקשה להאכיל אפילו את עצמה.
 

2) תעשיית העגבניות בפלורידה במצב גרוע
האתר מדווח שמצב תעשיית העגבניות במדינה זו הוא הגרוע ביותר מזה שלושים שנה, כשמחירי העגבניות כל כך נמוכים שיש מגדלים המזמינים את הציבור לקטוף בעצמם עגבניות במחיר של דולר אחד (!) לארגז עגבניות. מגדל שרואיין לכתבה טוען שפלורידה אינה מצליחה להתחרות בעגבניות המיובאות ממקסיקו, שהציפו את השוק.

כנראה שמי שמחפש עגבניות זולות צריך לנסוע לפלורידה כי בישראל הוא לא ימצא כאלה. באותו השבוע שבו פורסמה ידיעה זו, פורסמה ידיעה אחרת בה דווח שמחיר העגבניות בישראל הוכפל בשבועיים האחרונים והגיע ליותר משבעה ש"ח לקילו עקב מחסור עונתי ואולי גם עקב צמצום השטחים שהוקצו לגידול עגבניות.

3) האם קופים יקטפו קוקוס בהודו?
על פי דיווח האתר, משרד החקלאות של מדינת קראלה שבדרום-מערב הודו מדווח על מחסור חמור בכוח אדם הדרוש לקטיף הקוקוס.  בקראלה יש מעל 15 מיליון עצי קוקוס הדורשים 40 אלף קוטפים. בשל עלייה ברמות ההשכלה של האוכלוסייה והגירה גוברת מהמדינה, התפתח מחסור חמור בקוטפים אנושיים. הפתרון, לפי משרד החקלאות, עשוי להיות קופים. איש משרד החקלאות שהתראיין לכתבה טען שקוטף אנושי מסוגל לטפס על חמישים עצים ליום לכל היותר, בעוד קופים מאומנים מסוגלים לטפס על חמש מאות. הנציג הציע להקים מרכז הכשרה לקופים, בהתבסס על הנסיון של אינדונזיה ותאילנד. הבעיה המרכזית היא התנגדות מצד קבוצות למען זכויות בעלי חיים, כשהפתרון המסתמן הוא שימוש באמצעים מכאניים.

כשסיפרתי את זה לאשתי היא שאלה האם הקופים צריכים להחתים כרטיס כשהם באים לעבודה...


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.



יום שישי, 20 באפריל 2012

לא תאמינו כמה עולה להזיז צמח בקליפורניה

כישראלים, אנחנו רגילים לשמוע מהתקשורת שהתפקוד הקלוקל, ההתנהלות הבזבזנית והרשלנות הפושעת הם סימן ההיכר המאפיין את התנהלותה של המדינה וכל מוסדות הציבור באשר הם, למעט התקשורת הישראלית (שהיא ככל הנראה ללא דופי) וגם, אולי, מוסד יד ושם.
אבל אם יש משהו שאני לומד מהשיטוט באינטרנט הוא שאנשים בכל מקום בעולם אינם שונים זה מזה במידה כה גדולה, וכי גם במדינות מערביות המקדשות את הרציונאל על פני כל חלק אחר של הנפש האנושית - לא תמיד הדברים מתנהלים כפי שהיינו מצפים.  הבוקר נתקלתי במקרה מעניין שבו מדינת קליפורניה החליטה להזיז צמח, ליתר דיוק שיח, ממקום אחד למקום אחר. עלות המבצע? לא תאמינו.

נתקלתי בידיעה בכתב העת האינטרנטי "ריזון" וניתן לקרוא אותה במלואה באנגלית כאן. להלן תמצית הכתבה:

מדובר במקרה שהתרחש בשנת 2010, כאשר מדינת קליפורניה -  הנמצאת במצוקה תקציבית קשה - ביקשה לתקן ולחזק כביש גישה דרומי המוביל לגשר הזהב. אך התעוררה בעיה כיון שבסתיו של שנת 2009 אקולוג עבר במקום וזיהה שיח מנזניטה הגדל פרא בעשביה החוצצת בין המסלולים בכביש המהיר. לאחר בדיקות רבות שנעשו, כולל בדיקות גנטיות, נמצא בסבירות של 95% שמדובר בצמח מזן Arctostaphylos franciscan.  הממצא עורר עניין רב בקרב חוגים סביבתיים, שכן אלו היו סבורים כי הצמח נכחד ולא גדל פרא בשום מקום מאז שנת 1942. יש לציין, עם זאת, שהזן המתורבת של צמח זה משגשג עד היום ושתיל שלו עולה 15$. 
עקב התגלית, לא פחות משמונה(!) סוכנויות ממשלתיות ולא-ממשלתיות התגייסו כדי ליצור תכנית שימור עבור הצמח. מתכנית השימור עלה כי לא ניתן יהיה להשאיר את הצמח במקומו הנוכחי עקב העבודות המתוכננות בכביש, וכי אסור גם להעבירו למשתלה על מנת שלא יאבד את הסיווג "פרא" שהצמח הנדיר נהנה ממנו.  בסופו של דבר הצמח הועבר לסביבה טבעית בעלות מינימאלית של: מאתיים אלף דולר(!). כמו תמיד באמריקה, יש סוף טוב לסיפור: על פי הדיווחים השיח משגשג בסביבתו החדשה.

בתמונה: העברת השיח. כמו בישראל, שניים עובדים והיתר מסתכלים.



בתמונה: שיח המנזניטה. התמונה לקוחה מבלוג שמרני שמוסר (בכעס לא קטן) פרטים רבים יותר על האירוע וההוצאות הנלוות.




השורה התחתונה של יואב: 

1 - טמטום, שחיתות וחוסר היגיון יש בכל העולם, למעט אותם מקומות בהם אין אנשים.

2 - עלות שימור הסביבה עלולה להגיע לעיתים למחיר אבסורדי. כמו בכל דבר בחיים, הסוד הוא למצוא את האיזון בין הדברים.

3 - הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר. כלומר, עכשיו  קצת יותר נעים לי בישראל. גם לכם?



יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.







    .

יום שני, 6 בפברואר 2012

על הצ'רקסים בישראל ובעולם

 לפני כחצי שנה נתקלתי באתר מרתק העוסק בגיאו-פוליטיקה של העולם: GeoCurrents. האתר נוסד ומנוהל ע"י שני מרצים וותיקים באוניברסיטת סטנפורד, מרטין לואיס, מרצה לגיאוגרפיה, וגברת אסיה פרלצווייג, מרצה לבלשנות. המאמרים מתמקדים כל פעם באזור אחר של העולם ומביאים היבטים גיאוגרפיים, פוליטיים, היסטוריים, אתניים ולשוניים של אזורים אלו. אף שמדובר בשני אקדמאיים, המאמרים הם ענייניים, כתובים ברהיטות ובשפה המובנת לכל, והם בעיני דוגמא ומופת ל"נשנוש אינטלקטואלי", אשר נכתב ע"י מרצים שהם באמת סקרנים ותאווי דעת ונהנים לחלוק את הידע שלהם עם העולם. כן ירבו כמותם!

המתנתי מזה זמן מה להזדמנות להציג כאן את האתר הזה ולתרגם ממנו, והזדמנות זו הגיעה עתה לאחר שהתפרסם בו מאמר, פרי עטה של הגב' פרלצווייג, על הצ'רקסים בישראל. המאמר פורסם במסגרת סדרת מאמרים של האתר העוסקת בהרי הקווקז ובעמים השונים אשר יושבים בהם. ברשומה זו ברצוני להביא חלקים נרחבים מהמאמר על הצ'רקסים בישראל יחד עם קצת רקע כללי על הצ'רקסים מהמאמרים האחרים. קריאה מהנה!

מיהם הצ'רקסים וכיצד הם הגיעו לישראל?
הצ'רקסים הם עם עתיק, המורכב משנים עשר שבטים שונים, אשר חי בהרים בצפון-מערב הקווקז, על שפת הים השחור. כפי שניתן לראות בתמונת הלווין המצורפת, הלקוחה מהמאמר של לואיס "היכן הרי הקווקז", אזור הרי הקווקז נמצא בין הים השחור (בצד שמאל - מזרח - של התמונה) לים הכספי (מצד ימין - מערב) ומהווה מוקד גיאוגראפי חשוב המחבר בין אירופה לאסיה ובין רוסיה בצפון לטורקיה והמזרח התיכון בדרום.


 הצ'רקסים נודעו ביכולת הלחימה שלהם וביופיים הפיזי הן של הגברים והן של הנשים. שתי תכונות אלו הפכו את הצ'רקסים לעבדים מבוקשים באימפריה העותומאנית, כשהנשים הנאות הפכו לשפחות בהרמונות, והגברים ללוחמים עזי נפש. אותם ממלוקים צ'רקסים (ממלוק=עבד, בערבית) הפכו בתקופות מסוימות מעבדים-לוחמים לשליטים בעצמם ואף שלטו בדרך זו במצרים במשך כמאתיים שנה (בין 1382-1517). במאה ה-19 רובם הוצאו להורג ע"י השליט המצרי מוחמד עלי וכיום נותר רק מיעוט צ'רקסי מצומצם במצרים. לפי לואיס, אותן שתי תכונות של הצ'רקסים - יכולת הלחימה והיופי הפיזי, בנוסף לעמידה האיתנה שלהם מול רוסיה הצארית, הביאו במאה ה-19 לתופעה של "צ'רקסופיליה" באירופה ואפילו בצפון אמריקה. תופעה זו התבטאה, בין היתר, בכתיבה מעריצה אודות הצ'רקסים וכן במדע, כשהאנתרופולוגים הפיזיים הראשונים ראו בצ'רקסים דוגמא ומופת לעם שטרם הושחת ומכאן גם מקור השם המדעי שניתן לגזע האירופי בהיר-העור: caucassian.

גלות הצ'רקסים
אומרים שבחיים חשוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינה זו גורלם של הצ'רקסים לא שפר עליהם: ההרים בהם שכנו היוו איזור חיץ בין האימפריה הצארית הרוסית לבין האימפריה העותומאנית. במאמרו של לואיס על "הפוליטיקה של טענות לשואה והגלות הצ'רקסית" הוא מספר שמאמצע המאה-18 רוסיה עשתה מאמצים להתפשט דרומה, אל הרי הקווקז. לאחר כמאה שנים של מלחמה עם הצ'רקסים העקשנים, רוסיה הצארית החליטה לגרש אותם מארצם. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, הצבא הרוסי, בעזרתם של קוזאקים, פלש לתוך ההרים ושרף את כפרי הצ'רקסים וטבח בהם. לפי מקורות צ'רקסיים מדובר בשואה הגדולה ביותר שהתרחשה במאה ה-19: לפני הפלישה חיו בהרים בצפון מערב הקווקז כשני מיליון צ'רקסים, מתוכם נותרו עשרה אחוזים במסגרת האימפריה הרוסית והיתר גורשו, נרצחו, או מתו במהלך הגירוש עצמו. במאמר בנושא זה (באנגלית, להורדה כאן) שינברג מעריך שכמחצית מהצ'רקסים נרצח וכמחציתם גורש לטורקיה בתנאים קשים מאד. ככלל, הטורקים שמחו מאד לקלוט את הצ'רקסים והם יישבו אותם באזורי ספר שונים של האימפריה, בעיקר בטורקיה עצמה אך גם בירדן, סוריה והגליל - וכך הגיעו הצ'רקסים לישראל.


על הצ'רקסים בישראל

הקטע הבא לקוח מתוך המאמר של פרלצווייג על הצ'רקסים בישראל:

"בעוד ישראל מהווה מקום קיבוצה של הגלות היהודית, היא גם מארחת קהילות גולות קטנות יותר. הצ'רקסים הם קהילה כזו. חברי קהילה זו מתגוררים בשני כפרים: כפר קמא שבגליל התחתון (אוכלוסייה של כ-2900 איש) וריחניה שבגליל העליון (אוכלוסיה של כ-1000 איש). שני הכפרים הוקמו בשנת 1873 ובשנת 1876 בהתאמה, לאחר גירוש הצ'רקסים ממולדתם בהרי הקווקז. בכל כפר שוכנת קבוצה נפרדת של צ'רקסים, הדוברת ניב שונה של השפה הצ'רקסית המכונה "אדיג'ה". 

כיום, אף שמדובר בקהילה קטנה של כמה אלפים, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על השפה שלהם (ואף על הזהות התרבותית והאתנית) במידה מעוררת השתאות, אפילו בהשוואה לקהילה הצ'רקסית בירדן השכנה, המונה כמאה אלף איש. בירדן, הצ'רקסים נהנים ממעמד גבוה אך הצעירים כלל אינם דוברים את השפה הצ'רקסית. לעומת זאת, הצ'רקסים בישראל דוברים אדאג'ית בבית, שהיא שפת הוריהם. בבתי הספר היסודיים בכפרים מלמדים בשפה האדאג'ית, כשחלק ניכר משיטות ההוראה מבוססות על מודלים סובייטים. בשנת 1982 משרד החינוך הישראלי פרסם מקראה צ'רקסית, המבוססת על המודל הסובייטי, הכוללת נושאים לא-ישראליים כגון "חלוצים צעירים" עם עניבות אדומות, מגלשות וכדורי שלג. בבית הספר היסודי מלמדים גם עברית, אנגלית וערבית.
לכפר קמא יש חטיבת ביניים משל עצמו (ריחניה קטנה מדי ותלמידיה הולכים לחטיבת ביניים ערבית או יהודית). חטיבת הביניים בכפר קמא מהווה כור היתוך של ממש לשפות השונות. רוב השיעורים נלמדים בשפתו של המורה או בכל שפה המתאימה לנושא. מאמר מעיתון הארץ משנת 2005 מתאר את בית הספר:

בתוך מבנה בית הספר מתחלקות השפות לפי הכיתות, השיעורים והמורים. שיעור אמנות, שהמורה בו יהודייה, יתנהל בעברית; שיעור דת האסלאם בערבית; שיעורי האנגלית באנגלית עם הסברים בעברית, כשהתלמידים מדברים ביניהם בצ'רקסית; ושיעורי המקצועות המדעיים בהתאם למורה. שאווקת חאכו, מורה למדעים, מקפיד להעביר את השיעורים שלו בצ'רקסית, כדי שהילדים לא ישכחו את השפה. כשחסרים לו מושגים מדעיים הוא משלים בעברית.

אך שימור השפה האדאג'ית הולך ונעשהקשה יותר כיון שהצעירים משתלבים בחברה הישראלית דרך בתי הספר התיכוניים, מערכת ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי (הצ'רקסים מחוייבים בשירות צבאי חובה, כמו הדרוזים) ועבודה מחוץ לכפר. חלק מהצ'רקסים אף שוקלים לחזור לארץ מולדתם, למרות הקשיים הפוליטיים והאתניים בהרי הקווקז.

בעיה נוספת, ייחודית לקהילה הצ'רקסית בישראל, נובעת מכך שהם מוסלמים. עם זאת, הם אינם חולקים את הרקע הערבי או התרבותי של הקהילה המוסלמית באזור. לדוגמא, סגנון הבנייה של הכפרים כמו גם סגנון הבנייה של המסגדים, שונה מהכפר והמסגד הערבי. כמוכן, מההתחלה הצ'רקסים לא נמצאו ביחסים טובים עם הערבים בסביבתם, בעיקר בשל נאמנותם לעותומאנים, ולשפתם ומנהגיהם.

לעומת זאת, יחסי הקהילה הצ'רקסית עם הקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בישראל. השפה המשותפת עזרה בכך – רבים מהמתיישבים בגליל בעלייה הראשונה היו דוברי רוסית, כמו רבים מהצ'רקסים באזור. בנוסף, הקהילה הצ'רקסית נלחמה לצד ישראל במלחמת העצמאות. כיום, צ'רקסים רבים משרתים בשירותי הביטחון ולא רק בצבא אלא גם במשטרה, משמר הגבול, והשב"ס, כששיעור המתגייסים לצה"ל הוא גבוה יחסית. אך למרות נאמנותם למדינה, רבים בישראל אינם מודעים כלל לקיומם או למורשת הייחודית שלהם. בשל כך, הצ'רקסים סובלים מאפליה ומופנים כלפיהם רגשות אנטי-מוסלמיים.
אך למרות כל הבעיות, הצ'רקסים בישראל הם דוגמא נהדרת לפתרון מוצלח של בעיה העומדת בפני קבוצות מיעוט רבות ברחבי העולם: כיצד לאזן בין הזהות הלאומית לזהות האתנית. ככלל, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על זהות אתנית ייחודית אך הם גם משתתפים בענייני הכלכלה והמדינה של ישראל מבלי להיטמע לגמרי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הערבית. אין ספק שקהילות מיעוט אחרות, כולל קהילות צ'רקסיות בגולה, יכולות ללמוד רבות מהקהילה הצ'רקסית בישראל."


השורה התחתונה של יואב

1- שמחתי לפגוש אקדמאיים שהם אינטלקטאולים אמיתיים, ובנוסף לכך גם מוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור. כן ירבו!

2 - הצ'רקסים לא וויתרו על שיבה למולדתם, ולקראת אולימפיאדת החורף הנערכת בהרי הקווקז (בעיר סוצ'י), הם הגבירו את התעמולה בנושא זה בניסיון לזכות בהכרה הן בשואה הצ'רקסית והן בזכותם לשוב לארצם. במאמר "חלומות השיבה לצ'רקסיה ואולימפיאדת סוצ'י בשנת 2014", לואיס מספר שהצ'רקסים מנסים לשוב לארצם כמעט מרגע שהוגלו ממנה, אך השלטונות הרוסיים אז - וגם היום - אינם רואים זאת בעין יפה, וגם האוכלוסיה המקומית שהתיישבה במקומם התארגנה כדי לדחות נסיונות אלו. על כן, כיום מרבית הצ'רקסים בעולם נמצאים עדיין בגלות.

3 - בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים היו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. אני מקווה שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע. לפי מה שקראתי עד כה - נראה שאכן כך.


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.










יום ראשון, 15 בינואר 2012

כשהאייפון מחליף את אמא


זוהי כתבה שהופיעה לפני יותר משנה במגזין האינטרנטי האמריקאי "סלייט". כאן אני מביא תרגום מקוצר של הכתבה, שהיא גם משעשעת וגם קצת מפחידה, לדעתי:

בערך ביום ההולדת הראשון של הבן שלי התחלתי להחזיק את האייפון ליד האוזן שלו כשאשתי הייתה מתקשרת והייתי אומר: "זאת אמא שלך, לוקה. זאת אמא." לעיתים קרובות הילד שלנו נהם בהנאה בתגובה לקול שלה. כשצילמתי עם האייפון, הראיתי ללוקה את התמונות והוא הגיב בהנאה מסחררת. עם הזמן התבסס מעין טקס שבו אני מראה ללוקה מצגת של סרטוני הווידיאו והתמונות באייפון כשאני מרדים אותו. חוץ מלוקה, אמא שלו הופיעה הכי הרבה פעמים בתמונות. לרוב, תוך כדי הפעם השנייה שהיינו עוברים על התמונות והסרטים, הוא היה נרדם. מדי פעם, כשאני הייתי נרדם לפניו, הייתי מתעורר ורואה את לוקה מקיש על המסך כדי לראות שוב את סרטי הווידיאו.
ואז יום אחד, בערך חודשיים אחרי כן, האייפון שלי צלצל. השם של אמא הופיע על המסך ולפני שיכולתי לענות לוקה קרא "אמא". הייתי כל כך מופתע – וגאה. הנה הוכחה לקשר המיוחד ביניהם, נכון? מעט אחר כך לוקה שוב פלט את המילה "אמא" כשהיינו בסלון. אבל הוא לא הסתכל על אמא – הוא הסתכל על האייפון וזה נעשה ברור: כל פעם שלוקה ראה את האייפון שלי הוא היה קורא "אמא". האם ייתכן שהוא מבלבל בין האייפון לאמא שלו?
חבר שלי תהה האם התינוק שלנו אכן מאמין שאמא שלו נמצאת באייפון. לוקה שמע את קולה בוקע מתוך המכשיר וראה את דמותה על המסך. גרוע מכך – בחודשיים האחרונים הצבעתי שוב ושוב על האייפון ואמרתי: "הנה לוקה ואמא...הנה לוקה ואמא." אז לוקה יודע שאמא שלו נמצאת בפנים, אם כי היא לא הדבר היחיד – לאייפון יש אפשרויות רבות, ו"אמא" היא רק עוד אפליקציה מגניבה של האייפון.

מעט זמן אחריכן עשינו בועות בסלון וחבר שלי שלף אייפון לבן, בדיוק כמו שלי, כדי לצלם את הרגע. לוקה נעץ את מבטו באייפון של החבר שלי ואמר "אמא", למרות שאמו הייתה מאחוריו. גם אחרי שהסברנו לו את העניין לוקה לא ויתר – הוא המשיך להסתכל על האייפון ולומר "אמא". מאותו הרגע, כל אייפון הספיק לו. לוקה היה רואה אותו על השולחן וקורא: "אמא". הוא היה מטפס בעצבנות על רהיטים ומושיט ידו אליו וקורא: "אמא". הוא ראה אותו על מדף וקרא: "אמא". הוא לא רצה לשחק עם אמא, הוא רצה את האיי-אמא שלו.
בינתיים האמא האמיתית של לוקה איבדה את התואר האמהי שלה לגמרי. היא הפכה לחסרת שם ולוקה היה מזמן אותה בתנועת יד, או באיזו חריקה לא מוגדרת. במשך הזמן ניתן לה תואר שולי "מאמון", מעין הרחבה של איי-אמא. הפעם היחידה שלוקה השתמש במילה אמא כלפיה הייתה כאשר אשתי השתמשה באייפון שלי.

אשתי התעקשה שהדבר אינו מפריע לה, אך כשהיינו בפריס התייעצנו עם פסיכולוג אשר הסביר לנו שבשלב זה של ההתפתחות של לוקה, המילה "אמא" איננה אלא "מילה כוללת" המתייחסת לא רק לאמא אלא לכל פעולה אמהית או לכל דבר שקשור לאמא, כולל האייפון עצמו. כשחזרנו לארה"ב התייעצתי עם רופא ושאלתי אותו כיצד לוקה עשוי לפרש את הקול של אמא שלו הבוקע מהאייפון ובייחוד את התמונות וסרטי הוידיאו המופיעים בו. ד"ר קולמן הסביר שהמוח המתפתח של לוקה איננו יכול באמת להבין את הקולות והתמונות חסרות הגוף של אמו. כשלוקה אומר "אמא" הוא בעצם אומר, "אני רואה את אמא" או "אני שומע את אמא", כלומר הוא מתייחס לחוויה שלו עם המכשיר ולא רק לאמא שלו.

אני מניח שבתקופות קודמות ילדים התבלבלו  עם טלפונים קוויים, מצלמות, או קלטות וידאו. אך כאשר כל אלה שולבו במכשיר אחד נגיש ומיידי, האפקט  הוכפל עשרות מונים. בעבר החשוך של הטכנולוגיה, אם רצית להראות לילד שלך תמונה, אז צילמת אותו, שלחת את הפילם לפיתוח ואז ישבת אתו להסתכל על התמונות. עד שהתינוק ראה את התמונות החוויה עצמה הייתה הרחק בעבר ואולי אף נשכחה כליל.
לעומת זאת כיום, כשלוקה גולש במגלשה אני מסריט אותו, אנחנו מסתכלים על זה, והוא שוב גולש. ההקלטה של זיכרונותיו משולבת בחוויות עצמן כמעט מתחילת חייו.
האחיין שלי בן השלוש מסיאטל פותח צוהר אל עתידו של הילד שלי. כשאני שולח לאח שלי סרט של לוקה, הוא מיד מתקשר אלינו בווידיאו במחשב כשהבן שלו יושב בחיקו. האחיין שלי רוצה לראות אותנו מיד; מתסכל אותו להסתכל על וידיאו של המשפחה כי הווידיאו אינו מדבר אתו. תשכחו מווידיאו –בשבילו "סקייפ" הוא הנורמה. 

בעקבות ההתנסות שלנו עם האיי-אמא אני משתמש פחות באייפון והפסקתי ללוות את המצגות וסרטי הווידיאו בדיבור שלי. כשאמא של לוקה מתקשרת אני כבר לא מצמיד את האייפון לאוזן שלו. אני מחביא את האייפון. חשבתי לעצמי שללא החיזוק המתמיד, אפקט האייפון ייעלם במהרה. אבל שלושה חודשים אחר כך השינוי היחיד היה ירידה בנאמנות למותג. כשלוקה מדדה ברחוב ורואה מישהו מדבר בסמארטפון נוצץ, לא משנה מאיזה סוג, הוא מושיט את ידו אליהם ואומר "אמא!".
טוב, אני מניח שהבן שלי ממש אוהב את אמא שלו אם הוא רואה אותה בכל מקום.

השורה התחתונה של יואב:
בעיני, סיפור זה מראה כמה מעט אנו יודעים על גידול ילדים, כתרבות וכתוצאה מכך גם ההורים עצמם.  בספר "מסעות גוליבר" שנכתב במאה ה-18, הסופר ג'ונתן סוויפט מתאר חברה (ליליפוט) שבה תינוקות נלקחים מהוריהם כי חברה זו הגיעה למסקנה ש"הורים הם האחרונים שניתן להפקיד בידיהם את חינוך ילדיהם", ותחת זאת הם מועברים למעונים וזוכים לטיפול ע"י אנשי מקצוע, טיפול אשר מביא בחשבון את המעמד, הנטיות והמזג של הילדים.
בהקשר זה, יצא לי לתרגם השנה מאמרים רבים בנושא תיאוריית ההתקשרות, ומהם הבנתי שנעשית עבודה מאד יסודית בתחום זה. לאט לאט מצטבר ידע אמפירי ופרקטי חשוב מאד אודות הדרך הנכונה לגדל ילדים. לאט לאט הידע הזה עובר משדה המחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אל שדה ההוראה, והוא נלמד, בין היתר, בקורסים לגננות. מציאות זו הביאה אותי לחשוב שלא רחוק היום שבו, כמו בליליפוט, התרבות שלנו לא תאפשר יותר להורים חסרי ידע והכשרה לגדל ילדים תוך התעלמות מכל הידע האמפירי שהצטבר בתחום זה. עלה בדעתי שאולי בעתיד הלא רחוק, ילדינו יגודלו ע"י מומחים לדבר, אנשים בעלי הכשרה קפדנית וידע וניסיון הולמים. מצד שני, אולי עד אז כבר באמת תהיה אפליקציה כמו i-ima שתגדל את הילד כמו שצריך וכך ייפתר העניין...

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.