האם ריקוד הוואלס מאיים על התרבות ?

האם ריקוד הוואלס מאיים על התרבות שלנו? כן, זו שאלה לגיטימית. כך נכתב בטיימס של לונדון:

הריקוד הנכרי המגונה, המכונה "וואלס", הוצג ביום שישי האחרון בחצר המלוכה האנגלי...די במבט אחד על שילובם של איברים חושניים והיצמדותן של הגופות זו לזו...כדי להבין שהדבר רחוק מהאיפוק הצנוע שנחשב עד כה למאפיין הייחודי של נשות אנגליה. כל עוד מיצג מתועב זה הוגבל לזונות ונואפות לא סבורים היינו שיש להתייחס אליו; אבל משהדבר...נכפה על המעמדות המכובדים בחברה ע"י הדוגמא המרושעת של הנאצלים מהם, אנו חשים שמחובתנו להזהיר את כל ההורים מחשיפת בנותיהם למחלה מדבקת וקטלנית זו.

כמובן, מדובר בגליון משנת 1816 אבל זה עדיין משעשע. דור בא ודור הולך, ובכל דור הילדים מוצאים משהו חדש לעסוק בו, ובכל דור יש מבוגרים הרואים בכך איום על הציויליזציה כולה. היום מדובר במשחקי וידיאו, אימיילים,  איפון, GPS , פייסבוק ועוד ועוד; פעם זה היה הוואלס או שחמט. בקיצור, אפשר להירגע. שינוי אין פירושו חדלון. ואם אתם מחפשים אותי - תמצאו בפייסבוק...

המקור: מאמר בכתב העת הטכנולוגי Wired , ויש בו עוד דוגמאות רבות של "איומי העבר" על התרבות כולל: הטלפון, סרטים, קומיקס ורוקנרול.

האם הטכנולוגיה הדיגיטאלית תביא לדמוקרטיזציה של הידע גם באקדמיה?

אחד הקריטריונים החשובים להתקדמות בסולם הדרגות האקדמי הכוללת, בין היתר, את הקביעות המיוחלת, הוא פרסום מאמרים בכתבי עת עם ביקורת עמיתים. יש דירוג ידוע של כתבי העת השונים וכל מאמר שמתפרסם מקבל ניקוד בהתאם למעמד של כתב העת בו הוא יצא לאור. ביקורת עמיתים היא התהליך בו כמה בכירים בתחום עוברים על המאמר, בודקים את האמינות והאיכות שלו ומאשרים או פוסלים את המאמר לפרסום. זהו תהליך שאורך זמן רב וכולו מתנהל בין מעט מאד אנשים. 

עם כניסת הטכנולוגיה הדיגיטאלית לחיינו והתפוצה הרחבה של האינטרנט, מתעוררות אפשרויות חדשות, למשל, ביקורת עמיתים באינטרנט, שבה משתתפים עמיתים רבים יותר מרחבי העולם או אפילו כלל ציבורהמתעניינים בנושא. היתרונות הם מהירות ועושר של תגובות וכמובן שיתוף הציבור במידע האקדמי, שלרוב נמצא רק בכתבי העת שעולים ממון רב (למרות שהציבור משלם מיסים, המממנים במידה רבה את כל האקדמיה...). החסרונות של שיטה זו הם ביטול או לפחות מיתון הההיררכיה בין האקדמיה לציבור ופתיחת חומות האקדמיה לציבור המתעניין, כלומר ביטול האקסלוסיביות של האקדמיה, ובמידה מסוימת דמוקרטיזציה של הידע. כפי שניתן לראות, הסיכוי לא פחות גדול מהסיכון.

למה אני מספר את כל זה? כי כתבה בניו-יורק טיימס (דרך אתר TechDirt) מספרת על ניסוי של כתב העת המכובד "רבעון שייקספיר", העוסק במחקר מתקדם של שייקספיר:

"תוך שילוב של שיטות מסורתיות וחדשות, כתב העת העלה לאתר ארבעה מאמרים שטרם התקבלו לפרסום כשקבוצה קטנה של מומחים בתחום  - מה שהגברת רו מכנה "מיקור ההמונים" שלנו - הוזמנה להעיר הערות באתר האינטרנט  mediacommons , שהוא רשת אקדמית דיגיטאלית. לאחר הרשמה גם אחרים יכלו להעיר את הערותיהם. בסופו של דבר 41 איש העירו 350 הערות שרבות מהן זכו לתגובות הכותבים. המאמרים המתוקנים נבדקו ע"י העורכים של הרבעון שהחליטו לכלול אותם בגיליון הבא של כתב העת."

בהמשך, הכתבה מספרת על אחד המחברים שהיה מופתע מאיכות ועושר ההערות והמהירות שבה הכל התנהל. על כן, האם אנו עומדים בפני עולם חדש ונפלא גם באקדמיה?

האם שחמט מנוון את הנוער?

שאלה זו הועלתה במגזין המדע היוקרתי סיינטיפיק אמריקן. כך נכתב שם:

"על פני המדינה מתפשטת התרגשות זדונית ללמוד ולשחק שחמט, וכבר קמו מועדונים רבים לאימון במשחק זה בערים ובכפרים. מדוע עלינו להצטער על כך, ניתן לשאול? ואנו עונים: שח איננו אלא שעשוע , בעל אופי נחות, השודד מהמוח זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש לתחביבים בעלי דרישות אציליות יותר, בעוד הוא עצמו איננו מביא שום תועלת לגוף. משחק השח רכש מוניטין יקר כדרך למשמע את המוח, אבל אנשים אשר בעיסוקיהם מרבים לשבת, חלילה להם מלעסוק במשחק חסר חן זה; מה שדרוש להם הוא התעמלות בחוץ - ולא סוג זה של לוחמה מנטאלית."

כן, זה אמיתי. אלא מה? המאמר פורסם בשנת 1859. הנושא הועלה שוב בהקשר לקריאה של הנשיא האמריקני אובאמה לציבור האמריקאי לדאוג יותר לבריאות. בין היתר הוא קרא להרחיק את הילדים ממשחקי הוידיאו ולעודד אותם לשחק בחוץ. הדמיון בין שתי הגישות - כלפי שח וכלפי משחקי וידאו - משעשע למדי. באתר TechDirt, שם קראתי על כך, נותנים זאת כדוגמא לכך שתמיד יהיו אנשים שיפחדו מהחדש. אני לא גדלתי עם משחקי הוידיאו ולכן קשה לי לומר משהו בנושא, חוץ מזה שהאחיינים שלי, שמשחקים המון ב  Wii שלהם,  לא נראים רע בכלל. מצד שני, הם גם לא משחקים שח...