מצרים לקראת דמוקרטיה או דיקטטורה איסלאמית?

במאמר קצר בכתב העת האמריקאי "האינטרס הלאומי", ההיסטוריון הישראלי בני מוריס טוען שהסיכוי לדמוקרטיה במצרים הוא מצומצם מאד. הוא מסב את תשומת הלב לכך שמטעמי נוחות התקשורת הרבתה לראיין מצרים משכילים דוברי אנגלית, אשר הביעו תקווה ורצון לדמוקרטיה במצרים. אך בפועל, מוריס מזכיר לנו, מרבית תושבי מצרים אינם דוברי אנגלית ליברליים התומכים בזכויות אדם, והסיכוי שהקריאות לדמוקרטיה יתחלפו בקריאות "מוות לישראל וארה"ב", שנשמעו גם הן בשולי ההפגנות הוא גדול מאד, בנסיבות שנוצרו. בני מוריס טוען שהתקשורת המערבית הציגה תמונה מאד לא ייצוגית של המצרים ולכן הוא שואל: מה המצרים באמת רוצים?

זו שאלה שעניינה גם אותי – עד כמה ההפגנות למען הדמוקרטיה מייצגות את האוכלוסייה המצרית? אחרי הכל, מצרים מונה  80 מיליון נפשות, רובן חיות על תקציב של שני דולר ליום, שמחציתם מושקעים באוכל. שליש מהמצרים כלל אינם יודעים קרוא וכתוב, ו- 45% מהנשים אנאלפביתיות ( לפי כתבה זו, באנגלית) . על פניו נראה שאין במצרים תשתית אנושית ותרבותית מתאימה למשטר דמוקרטי. דוגמא מצוינת לאווירה השוררת במצרים היא היחס של החברה המצרית כלפי הקופטים. לאחרונה עבדתי על תזה שעסקה בנושא זה, ומתברר שהיחס לו זוכים הקופטים במצרים לאורך השנים, בפרט מאז היווסדות האחים המוסלמים (1928), מזכיר מאד את היחס כלפי היהודים באירופה בימי הביניים – דיכוי, אפליה, הדרה כמעט מוחלטת מהחיים הציבוריים לצד התקפות קטלניות ורצח ושוד מטעם השלטונות וכן מטעם קבוצות שונות.

בכל מקרה, שאלנו – ואכן ישנה תשובה. ד"ר דיוויד פולאק, ממכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב,  ערך סקר טלפוני ופלאפוני (הסקר המלא באנגלית ניתן להורדה כאן) בקרב מדגם מייצג של 350 תושבי קהיר ואלכסנדריה. הסקר נערך בין ה 5 – 8 לפברואר, עם טעות דגימה של 6%. הממצאים העיקריים של סקר זה מפתיעים למדי:

1 – רק 15% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהאחים המוסלמים, ורק 1% מהמצרים היו מצביעים בעד נשיא מטעם האחים המוסלמים. רק 12% מהמצרים טענו שהחלת השריעה היא בראש סדר העדיפויות שלהם. לפי דברי המרואיינים, הסיבות למרד הם מצוקה כלכלית, שחיתות ואבטלה.

2 -  שליש מהנשאלים תמכו בהסכם השלום עם ישראל, 27% התנגדו והיתר אמרו "לא יודעים". רק 18% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהחמאס או איראן. רק 5% אמרו שהמרד התרחש בגלל שהממשלה הייתה יותר מדי פרו-ישראלית.

3 -  36% טענו שמצרים צריכה לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, לעומת 27% שהיו נגד. מעל למחצית המרואיינים הביעו חוסר שביעות רצון מהדרך בה ארה"ב ניהלה את המשבר ואמרו שאין להם כלל אמון בארה"ב.

השורה התחתונה של יואב: התקשורת כהרגלה התמקדה בסיפור החיצוני, המרתק והסוחף מאד, אך סיפקה מעט מאד מידע מבוסס. הסקר הזה הוא בשבילי הפעם הראשונה שאני רואה נתונים המייצגים, במידה כלשהי, את דעת הקהל המצרית, ולהפתעתי הם מעודדים מאד.

בעיני העיסקה ארוכת השנים שנערכה  בין המערב לדיקטטורים הערביים על רקע המלחמה הקרה הייתה עיסקה נואלת, ואני שמח שהיא מתחילה להתפרק. אני מקווה בכל לב שמצרים תהפוך עם הזמן למדינה הערבית המוסלמית הראשונה הזוכה בדמוקרטיה – אז באמת יהיה כאן "מזרח תיכון חדש"!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

 

חצוצרות

בזמן האחרון אני אוהב לשמוע חצוצרות. הצליל שלהן נעים לי מאד, ופסנתר תמיד אהבתי לשמוע. הצירוף של השניים בשיר האהבה  Trumpets של הלהקה הסקוטית The Waterboys יצר שיר שאני מאד אוהב עד כדי כך שאפילו התחשק לי לתרגם אותו, וזאת למרות שתרגום שירה איננו בדיוק התחום שלי. להנאתכם אני מצרף כאן הן את השיר והן את התרגום.

חצוצרות

האהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

אמרתי שהאהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

כן, האהבה שלך היא כמו הר נישא

ולבך כמו כנסייה

עם דלתות פתוחות לרווחה

ולהיות אתך

זה למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

האהבה שלך מרגישה כמו שיא הקיץ

האהבה שלך מרגישה כמו

שיא, שיא הקיץ

החיים שלך כמו ים

כן, החיים שלך כמו ים,

אני רוצה לצלול פנימה, ערום

לאבד את עצמי במעמקייך

רוצה להיות אתך,

למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

אנא, אל תעירו אותי

אל תנערו אותי

רוצה להיות אתך

כי להיות אתך

זה כמו להיות את

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

על טיפול פסיכולוגי בתרבות הערבית-מוסלמית

אחד המאמרים המרתקים שעבדתי עליהם השנה היה מאמר מאת פסיכולוג ערבי נודע מצפון הארץ, פרופסור מרואן דוואירי , המסביר את הקושי בטיפול פסיכולוגי בקרב אנשים החיים עדיין בחברה קולקטיביסטית, וכיצד המטפלים יכולים להתגבר על קשיים אלו. המאמר כתוב באנגלית ונקרא "ניתוח תרבות ופסיכותרפיה מטפורית בקרב לקוחות ערבים-מוסלמים" (המקור המלא בסוף הרשומה). כאן אני מבקש להביא סיכום ותרגום של חלקים מהמאמר לטובת המתעניינים בנושא.

ראשית דוואירי מסביר שהטיפול הפסיכולוגי המערבי מתבסס על הבנה אינדיבידואליסטית של האישיות, על פיה לאחר גיל ההתבגרות האדם נעשה ישות עצמאית. הטיפול הפסיכולוגי מתבקש כאשר האגו איננו מצליח לפשר בין מרכיבי הנפש האחרים – הסופר אגו והאיד. במקרה כזה הטיפול מעלה תכנים לא מודעים לתודעה והדבר מאפשר לאגו לתפקד בצורה טובה יותר. אבל מה קורה כאשר שיטת טיפול מערבית-אינדיבידואליסטית מיושמת בחברה לא-מערבית קולקטיבית?

כך כותב דוואירי:

קריקטורה זו היא אחת מתוך סדרת קריקטורות הנקראת "מימי ויוניס" , פרי עטה של האנימטורית נינה פיילי. למימי יש אוזניים מחודדות, וליוניס יש אוזניים נפולות.

נינה פיילי היא אמנית המתגוררת בארה"ב וידועה כיוצרת של הסרט המצויר "סיטה שרה את הבלוז", המבוסס על האגדה ההודית "הרמאיאנה". הסרט נוקט עמדה אוהדת כלפי סיטה, ולדברי היוצרת זהו "סיפור על אמת, על צדק ועל קריאתה של אישה ליחס שוויוני". מעבר לכך שהסרט מיוחד מאד ואפילו מהמם מבחינה ויזואלית, הוא יוצא דופן גם מבחינה זו שהוא מופץ חינם לכל דורש. אפשר, למשל, לראות אותו באיכות מעולה ביוטוב. 

הסיבה לכך היא שהיוצרת השתמשה בסרט, בין היתר, במוסיקה מתחילת המאה של הזמרת אנט הנשו. לאחר שטיפלה בנושא זכויות היוצרים, נדהמה לגלות, עם סיום יצירת הסרט, שנותרו תביעות רבות נוספות המסתמכות על חוקי זכויות יוצרים ישנים של מדינות שונות בארה"ב, שהן נוספות על חוק זכויות היוצרים הפדראלי. המאבקים עם בעלי זכויות היוצרים, שדרשו הון רב על מנת שתוכל לפרסם את הסרט, העירו את תשומת לבה של נינה לבעיות שזכויות היוצרים גורמות ליוצרים עצמם ולכל צרכני התרבות באשר הם. לכן החליטה להצטרף לתנועה של תרבות חופשית, המבקשת ליצור תרבות של "מותר להשתמש בתרבות" במקום תרבות של "צריך לבקש רשות".  לאור זאת הסרט מופץ חינם לכל דורש, והיוצרת (שפתרה את הבעיות החוקיות עם בעלי זכויות היוצרים) מתפרנסת (בהצלחה!) ממודל עסקי של תרומות ומוצרים נלווים. הסרט עצמו זכה לשבחי הביקורת ותורגם לשפות רבות, כולל עברית. פרטם נוספים על מקומות אשר בהם ניתן להוריד או לקנות את הסרט והכתוביות ניתן למצוא באתר הויקי של הסרט.

סדרת הקריקטורות נראית חדשה למדי והיא מופצת חינם לכל דורש – ניתן לעשות עמן כל מה שרוצים, כולל, אני מניח, גם לתרגם אותן כפי שעשיתי כאן. מי שמעוניין לתמוך ביוצרת יכול להפיץ את הקריקטורות ו/או לקנות את הספר של מימי יוניס. בכל מקרה, מה ששבה את לבי, מעבר לאידיאולוגיה של חופש, (שאני מצדד בה) הוא העדינות והרגישות של הסדרה הזו. יש ליוצרת, לטעמי, יכולת להביע עומק רגשי ואבחנה חדה מאד במתכונת קצרצרה – וזו יכולת שאני מעריך מאד.

בכל אופן, אני מתכוון מדי פעם לתרגם קריקטורות שלה ולשים אותן בדף הפייסבוק שלי (כלומר, לא בבלוג) ואתם מוזמנים לראות אותן שם.

בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל  פה הזהב

נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה. 

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל  פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם:

מיליארד בני האדם הראשונים - ומה קרה אחרי כן

לפי רשומה שפורסמה שבוע שעבר בבלוג של לשכת המידע על אוכלוסיה (בשפה האנגלית) "מאחורי המספרים: בלוג על אוכלוסיה, בריאות וסביבה", האנושות הצליחה להגיע למיליארד איש רק בסביבות תחילת המאה ה-19, אחרי שמרבית ההיסטוריה האנושית כבר חלפה-עברה לה. הגענו למיליארד השני הרבה יותר מהר, כבר בשנת 1930. תוך שלושים שנה כבר היו בעולם 3 מיליארד איש, ו-14 שנה אחר כך, בשנת 1974, כבר היו ארבעה  מיליארד איש בעולם. מאותה שנה קצב הגידול של האוכלוסיה בעולם התייצב, כאשר כל 12-13 שנה מתווספים מיליארד איש לאוכלוסית העולם, הנאמדת כיום בשבעה מיליארד איש - מתוכם 2.5 מיליארד אנשים בסין ובהודו יחדיו, חצי מיליארד באיחוד האירופי, רבע מיליארד באינדונזיה וכמעט 200 מיליון איש בברזיל, נכון לשנת 2010. בארצנו הקטנטונת יש כ -7.5 מיליון איש, כלומר כגודל שכונה או שתיים בטוקיו, אשר על פי חישוב אחד מונה מעל שלושים מיליון תושבים (ולא אכנס כאן לשאלה כיצד מגדירים "עיר" ומי נחשב תושב של עיר ).

כולנו יודעים על הבעיות הסביבתיות והכלכליות הנובעות מגידול מהיר זה באוכלוסיה, אך מחבר המאמר, הדמוגרף קארל האוב, מזכיר לנו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כבר בשנות החמישים נשמעו אזהרות בנושא הגידול המהיר של אוכלוסיית העולם, ולמרבה המזל ארצות שונות כמו סין, הודו ואינדונזיה החלו לייחס חשיבות גדולה להאטת הפריון בארצותיהן. התוצאה היא שנשים במדינות העולם השלישי, שבשנות החמישים ילדו בממוצע ששה ילדים כל אחת, יולדות היום, בממוצע, רק 2.6 ילדים. כמובן, לא רק הילודה קשורה לגידול המהיר של האוכלוסייה, אלא גם הירידה הגדולה בתמותת תינוקות והארכת תוחלת החיים בצורה משמעותית ביותר במאה הנוכחית. ברוב ההיסטוריה האנושית, בני האדם חיו בממוצע 30-40 שנה. במאה העשרים חל שינוי חדבעניין זה, כשתוחלת החיים הממוצעת ברחבי העולם נעה כיום בין 67 שנה במדינות עולם שלישי ועד ל - 78 שנה במדינות המפותחות (ראו כתבה באנגלית כאן). אגב, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 80.7 שנה, מקום עשירי בעולם נכון לשנת 2009 (לפי טבלה זו, ויש כאן כתבה של אמנון רובינשטיין על הנושא הזה גם כן).

בקישור הזה ניתן לראות טבלה של אוכלוסיית כל המדינות נכון לשנת 2010.

כמוכן מצורפת כאן טבלה המראה בצורה גראפית את הזמן שלקח לאנושות להגיע לכל מיליארד איש נוספים: