מורים בארה"ב מרמים בבחינות המיצ"ב בעקבות לחץ של מנהלים והורים

סקר שערך לאחרונה עיתון מקומי בדטריוט יחד עם ארגוני המורים גילה שמורים רבים חשים לחץ ממנהלים והורים  לשינוי ציוני התלמידים.  הסקר נערך בעקבות תחקיר של העיתון ובו התברר שחלק גדול מבתי הספר בעיר ובמדינה חשודים במניפולציות סביב ציוני המיצ"ב. המוטיבציה לתמרונים מסוג זה נובעת מכך שמדינת מישיגן החלה לקשור את התקציבים של בתי הספר להישגים של התלמידים במבחני המיצ"ב. מבחנים אלו בוחנים את ידיעות התלמידים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בחמישה תחומים: כתיבה, קריאה, חשבון, מדעי החברה ומדעי הטבע.

בנוסף, על פי החוק החדש של המדינה, עד לשנת 2013, כרבע מההערכה השנתית של המורים יתבסס על הישגי התלמידים במיצ"ב, ועד לשנת 2015 שיעור זה יעלה ל-50%. מדובר בחוק משמעותי כיון שהערכות המורים קשורות למשכורות שלהם. באותו הזמן, משרד החינוך במדינה העלה את רמת הקושי של בחינות המיצ"ב לאחר שהתברר שרק 17% מבוגרי התיכון במדינה מסוגלים להתקבל לאוניברסיטה (לשם השוואה – בישראל מדובר בכארבעים אחוז מבעלי תעודת הבגרות). בנוסף ללחץ מצד המדינה, מופעל גם לחץ מצד הממשל הפדראלי,  הדורש התקדמות מתמדת בהישגים, שנה אחרי שנה. במידה והתקדמות כזו איננה מושגת במשך כמה שנים ברציפות – הממשל יכול להפעיל סנקציות כנגד בית הספר כולל פיטורי מורים, החלפת סגל הניהול ואף סגירת בית הספר. 

מצב זה גורם ללחץ עצום על המורים לתמרן ולרמות וכבר נמצאו מקרים דומים במדינות אחרות בארה"ב. בכתבה מציינים את מדינות אריזונה וג'ורג'ה, כשבמדינת ג'ורג'יה חקירה העלתה ש-44 מתוך 56 בתי הספר שנבדקו רימו בבחינות ומתוך 178 מורים ומנהלים שנתפסו – מחצית כבר הודו במעשיהם.

ממצאי הסקר

6% מחמישים אלף המורים אליהם נשלח הסקר ענו עליו (אחוז סביר לשאלון התנדבותי), ומתשובותיהם עולה ש:

• שליש מהמורים דיווחו שהופעל עליהם לחץ לשינוי ציוני המיצ"ב וציונים אחרים.בבתי הספר שאינם עונים על הדרישה הפדראלית לשיפור קבוע בציונים דווח על לחץ חזק יותר – בבתי ספר אלו מחצית מהמורים מדווחים שהופעל עליהם לחץ לשנות ציונים או לרמות בבחינות.
• 8% מהמורים הודו ששינו ציון של תלמיד במיצ"ב או בתעודה, והם אמרו שהלחץ לשינוי הציון מגיע מהמנהלים או ההורים. חמישית מהמורים דיווחו שהם מכירים מורה אחר ששינה ציונים לתלמידים.
• דווח על צורות שונות של מרמה ע"י מורים: רישום שאלות מהבחינה הנוכחית על מנת להשתמש בהן לצורך הכנת התלמידים בשנה הבאה; השארת מידע "מועיל" על הלוח בזמן הבחינה; שינוי תשובות לא נכונות של תלמידים ואפילו סיוע לתלמידים בעת הבחינה.
• כמוכן נמסר ששני שליש מהמורים בסקר התנגדו לבחינות סטנדרטיות כדרך לאמוד את הישגי התלמידים, ו-95% התנגדו לקשר שנעשה בין תוצאות מבחנים אלו לבין שכר המורים.

השורה תחתונה של יואב:  בעיני, מקרה זה הוא דוגמה מעניינת לחוק התוצאות הבלתי-צפויות של מרטון. הסוציולוג רוברט מרטון טבע את המושג במאמר שפורסם בשנת 1936 כשהוא מתייחס לתוצאות הבלתי-צפיות של פעולה מכוונת. תוצאות אלו יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בהקשר של  מדיניות ממשלתית התוצאות הבלתי צפויות הן לרוב שליליות, בעיקר משום שהמערכת החברתית והכלכלית שאותה הממשלה מנסה לכוון היא מורכבת מאד – אולי אפילו מורכבת מדי מכדי לשלוט בה ולנבא בדיוק מה יקרה בה עקב חקיקה.

כתבה של הניו-יורק טיימס דנה בשלושה מקרים מעניינים כאלה. הראשון הוא חוק השמיטה היהודי, על פיו בשנה השביעית כל החובות נשמטים. הרעיון נועד לסייע לעניים שלוו כסף, אולם בפועל הוא הביא לכך שבעלי הכספים פשוט הפסיקו להלוות כספים בשנה החמישית והשישית לשמיטה, מחשש שהוא לא יוחזר אליהם. מצוקת האשראי שנבעה מכך הייתה כל כך גדולה שבסופו של דבר הלל הזקן תיקן תקנה העוקפת את חוק השמיטה ע"י העברת ההלוואות הסמוכות לשנת השמיטה אל בתי הדין.  דוגמא נוספת היא החקיקה האמריקאית שביקשה לסייע לתעסוקת נכים ע"י החמרת הענישה על פיטוריהם. התוצאה הייתה שמעסיקים חששו שאם עובד נכה לא יעבוד טוב הם לא יוכלו לפטר אותו ולכן – חלק מהמעסיקים הפסיקו להעסיק נכים. כתוצאה מכך חלה ירידה גדולה וברורה בשיעורי התעסוקה של נכים בארה"ב, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. עוד דוגמא: חוק אמריקאי חשוב משנת 1973  נועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה ועל סביבתם הטבעית. מי יכול להתנגד לחוק כזה? הבעיה היא שכאשר בעלי קרקעות החלו לחשוד שהקרקע שלהם עומדת להפוך לבית גידול לזנים בסכנת הכחדה, הם מיהרו להשתמש בהן לפני שהאזור יוכרז שמורת טבע והנכס שלהם יופקע מידיהם. כך, במקרה של ציפורים בסכנת הכחדה, החוק נתן תמריץ לכריתת עצים המונית בכל מקרה בו ציפורים אלו החלו להשתכן בחלקת קרקע מסוימת. שוב – הכוונה הייתה הטובה, התוצאה הבלתי צפויה – גרועה.

גם במקרה הנוכחי הממשל ביקש להגיע למצב בו מערכת החינוך ממלאת את תפקידה – להוציא בוגרים המסוגלים לתפקד בחברה המודרנית. מי יכול להתנגד לחקיקה כזו? אך שוב, התוצאה היא, לפחות בעיני, מזעזעת: כבר בבית הספר היסודי המורים והתלמידים נכנסים למכבש של מבחנים והישגים. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מורה המלמד בבית ספר כזה וגם לא תלמיד – האם לא מספיק הלחץ של הבגרויות? כמוכן, אם רוצים למדוד את התפוקה של בתי הספר, למה לא מודדים את כל התפוקות? אם היו מודדים גם יכולות בתחומים כמו מוסיקה, אמנות, יחסים בין אישיים, רמה מוסרית ועוד – המערכת לא היית מתעוות עד כדי כך. אמנם חשוב מאד שהתלמידים יידעו קרוא וכתוב וחשבון וכן הלאה, אבל לא פחות חשוב שהם יהיו בני אדם, אחרת מה הטעם בחינוך – אם עדיין ניתן בכלל להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי.

לשמחתי ולמיטב ידיעתי,  מערכת החינוך בישראל עוד לא הגיעה למצב המעוות שנוצר בארה"ב, ואני מקווה שגם לא תגיע אליו - בעיקר אם נזכור תמיד את החוק החשוב של מרטון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

על המורכבות של מערכת החינוך במזרח ירושלים

לאחרונה עבדתי על מאמר מאלף העוסק בנעשה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר הוא פרי עטם של פרופ' גד יאיר וסמירה עליאן. בזמנו זכיתי ללמוד אצל פרו'פ' יאיר, והוא תמיד היה מגיע מוכן היטב לשיעור, תמיד ידע על מה הוא מדבר ותמיד היה לו משהו מעניין לומר- וכך גם במאמר הזה. המחקר המתואר במאמר מתבסס על 34 ראיונות שנערכו עם מורים, תלמידים ומנהלים ממזרח העיר, לצד ראיונות עם חמישה פקידים בכירים מעיריית ירושלים ומשרד החינוך. להלן תמצית של המאמר.

נקודת המוצא של המאמר היא ההחלטה הישראלית שלא להתערב בתכנית הלימודים של מוסדות החינוך בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לצד ההחלטה לאחד את ירושלים. כתוצאה משתי החלטות היסטוריות אלו, ובעקבות הסכמי אוסלו, נוצר מצב שבו ישראל מממנת את מערכת החינוך במזרח ירושלים, מכשירה את המורים והמנהלים שלה, משלמת את משכורותיהם ואחראית על החינוך המיוחד, בזמן שמשרד החינוך של הרשות הפלשתינית הוא זה שקובע את תכני הלימוד וכותב את המבחנים - התלמידים במזרח העיר נבחנים בסיום לימודיהם במבחן הבגרות הפלשתיני (תוג'יהי), ולא במבחן הישראלי.

בפועל, הרשות הפלשתינית וישראל מתעלמות זו מזו, כשהמנהלים והמורים בתווך. מצב זה יוצר כמה בעיות. למשל, משרד החינוך הישראלי מכיר רק בהסמכה של מוסדות אקדמיים ישראליים, בעוד מרבית המורים במזרח ירושלים לומדים באוניברסיטת אלקודס, שישראל איננה מכירה בה. המנהלים ומחלקת החינוך הפלשתינית מתמרנים בדרכים שונות כדי לאפשר למורים ממזרח העיר ללמד בבתי הספר, אך עדיין מרבית המורים, המנהלים והמפקחים הם ערבים-ישראלים הנחשבים ל"בוגדים" בעם הפלשתיני.

מתברר שישנה היררכיה ברורה בחברה הפלשתינית שחשובה מאד לתושבי מזרח העיר. בראש ההיררכיה עומדים תושבי עזה הנחשבים לאלו "המתנגדים" ביותר לכיבוש וסובלים מכך גם כלכלית במידה הגדולה ביותר. הבאים בתור אחריהם הינם תושבי הגדה המערבית ואחריהם תושבי מזרח ירושלים. עם איחוד העיר מרבית תושבי מזרח העיר החליטו לקבל מעמד של תושבים ולא אזרחים של מדינת ישראל, ובצורה זו ניסו להזדהות עם העניין הפלשתיני, תוך שהם נהנים משירותי הרווחה והחינוך המערביים של ישראל (שלא לדבר על הזכות לנוע בחופשיות בתוך המדינה). עד היום תושבי מזרח העיר מתנדנדים בין תמיכה בעניין הלאומי לבין החשש הבולט להימצא תחת השלטון הפלשתיני. היו שהביעו חשש בראיונות לא רק מהתדרדרות כלכלית עקב החלת ריבונות פלשתינית במזרח העיר, אלא גם ממסע נקמה בערביי מזרח העיר על כך שנהנו מבחינה כלכלית מהכיבוש הישראלי. הפגנות ופיגועים נגד ישראל מצד תושבי מזרח ירושלים מסייעים להם "לנקות את מצפונם" ולהציג עצמם באור חיובי יותר מבחינת הציבור הפלשתיני. בתחתית ההיררכיה הזו מצויים ערביי ישראל שנשארו תחת שלטון ישראלי לאחר מלחמת העצמאות – אלו נחשבים בוגדים מוחלטים באינטרס הפלשתיני, כאלו שהמעמד הכלכלי האיתן שלהם נובע מ"שיתוף פעולה" עם ישראל.

המפגש של התרבות הערבית-ישראלית המודרנית עם התרבות הפלשתינית המסורתית במזרח העיר מעורר קשיים. למשל, ערביי ישראל מתבלים את שפתם בעברית, דבר שקשה מאד לתלמידי מזרח העיר להבין ולקבל. גם הלבוש המודרני של הנשים מפריע ומעורר חיכוכים.  כמוכן ישנו הבדל גדול בין הנורמות של החינוך הפלשתיני הכוללות ציות לסמכות (כולל עונשים פיזיים במקרה של אי-ציות למורה), שינון והיצמדות להליכים, לעומת מערכת החינוך הישראלית - אליה רגילים המורים הערבים-ישראלים - המעודדת חשיבה עצמאית, ביקורת ואלתור. המפגש בין המורים הערבים-ישראלים למערכת המסורתית הינו קשה עבור שני הצדדים, כשכל חידוש וכל ניסיון למודרניזציה מצד ערביי ישראל עלולים להיתפס כחלק מ"הכיבוש הישראלי". אך תושבי מזרח העיר הודו שהקושי הגדול ביותר הוא שערביי ישראל מקבלים משרות "השייכות להם" – משרה ישראלית מעניקה משכורת הגבוהה פי שניים ממשרה ברשות הפלשתינית, ומשרות אלו נתפסות, בשל כללי משרד החינוך הישראלי והצורך באישור בטחוני, ע"י ערביי ישראל.

בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה בין סוג שעות הלימוד שישראל מקצה לבין הדרישות של תכנית הלימודים הפלשתינית. כדי להתגבר על כך, המנהלים "משחקים" עם השעות שישראל מקצה. בנוסף, מאחר שישראל מקצה שעות רבות יותר מהדרישות של תכנית הלימוד הפלשתינית, בתי הספר במזרח ירושלים יכולים להקצות שעות רבות יותר למקצועות החשובים למשרד החינוך הפלשתיני, כמו שפה וספרות ערבית. 

החינוך המיוחד הוא בעל חשיבות מיוחדת במזרח העיר (ידיד שעוסק בכך סיפר לי שעקב נישואין בתוך המשפחה, האוכלוסייה במזרח העיר והאוכלוסייה החרדית הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד - יואב). עם השנים, החברה הישראלית הקצתה לנושא תשומת לב ומשאבים רבים יותר, ובשנות האלפיים הקצאת השעות לחינוך מיוחד במזרח ירושלים הגיעה לרמה השווה לזו שבמערכת החינוך הישראלית. האחראי על הנושא במזרח העיר הודה בראיונות שבתחילה היה קושי למצוא מורים למלא את כל השעות שהוקצו ע"י ישראל. הפריחה של החינוך המיוחד הגבירה את הביקוש לשירותי הרווחה שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעניקות לאוכלוסייה במזרח העיר וכך הגבירו גם את התלות של אוכלוסייה זו בישראל. אך התקצוב הנדיב קוצץ בצורה חדה בשנת 2007, מה שעשוי להצמיח מגמה הפוכה של מרמור כלפי השלטון הישראלי במזרח העיר.

השורה התחתונה של יואב: המצב המתואר במאמר מעלה תהיות קשות. למשל, מדוע, עם קבלת ההחלטה על איחוד העיר, ישראל לא החילה את תכנית הלימודים של המדינה על תושבי מזרח ירושלים? אף שהיום כמובן מאוחר מכדי להפוך החלטה זו, היה מעניין אותי לדעת מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטה.

נקודה נוספת שעוררה את תשומת לבי היא ההיררכיה בחברה הפלשתינית. ברור שישנו הבדל ניכר מאד בין מרבית ערביי ישראל לבין תושבי השטחים. על הציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם שדנתי בו כבר במאמר קודם (כאן), ערביי ישראל התקדמו מאד לכיוון האינדיבידואליסטי. מבחינתו של כל קולקטיב (אפילו משפחה) כל התרחקות מן הכלל לטובת היחיד כמוה כבגידה, כי כל יחיד שפורש מהכלל מערער על הרציונאל שבבסיס קיומו של הכלל ולכן מחליש אותו פיזית ורוחנית. אם כן, עמדתם של תושבי מזרח העיר והשטחים בכלל היא מובנת מבחינה פסיכולוגית.

אך כחלק מהחברה הישראלית החופשית, המערבית, המודרנית (והפוסט-מודרנית) אני מעדיף להתמקד בהיררכיה הזו מנקודת מבט אחרת  –  נקודת מבטו של היחיד החופשי הניצב מול הכלל המבטל את היחיד. מנקודת מבט כזו אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לתמוך ביחיד המבקש להשתחרר מכבלי הקולקטיב – בין אם הקולקטיב הוא ערבי או יהודי, בישראל או במצרים, או בכל מקום אחר.

מקור לפי כללי APA:

Yair, G. & Alayan, S. (2009). Paralysis at the top of a roaring volcano: Israel and the schooling of Palestinians in East Jerusalem. Comparative Education Review, 53(2), 235-257.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

תרומת נשים להקמת המדינה: הדסה, סאלד וסליגסברג

לאחרונה עבדתי על חומר הנוגע לימיו הראשונים של ארגון הנשים הציוני "הדסה". למדתי על מקומות, מוסדות ואנשים שהם מאד מוכרים לי, ועם זאת לא  ממש ידעתי מה עומד מאחוריהם. בעבר קיבלתי טיפול בבית החולים "הדסה" בירושלים, אמי לימדה בבית הספר "סאלד", וסליגסברג הוא שמו של תיכון ידוע בירושלים, אבל רק עכשיו גיליתי את הקשר בין שלושת המושגים הללו, קשר שמן הראוי לספר עליו לכבוד יום האישה הבינלאומי.

נתחיל בהנרייטה סאלד, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד, דובר גרמנית שהיגר מהונגריה לארה"ב בשנת 1859. אביה של סאלד תמך בנשיא לינקולן, התנגד בחריפות לעבדות ולגזענות נגד שחורים וגם תמך בהתלהבות בתקומת העם היהודי.  גישתו הציונית והליברלית הנחתה את סאלד בפעילותה בהדסה ובישראל.

בשנת 1907 סאלד הצטרפה אל קבוצת למידה של נשים שנקראה "הדסה". קבוצה זו הייתה חלק מתנועת נשים ציונית אמריקאית שנקראה "בנות ציון", שנפגשה פעם בשבוע לדיון בכתבים ציוניים. הרעיון לקבוצת הלמידה היה של מזכירתו של יהודה מגנס (ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב וממייסדי האוניברסיטה העברית), לוטה לוינסון, והוא נבע מהצורך לסייע לגיבוש קבוצות ציוניות של נשים, שנטו להתפרק במהרה בהיעדר פעילות מעשית.

נקודת המפנה של הקבוצה הייתה בשנת 1909, כאשר הנרייטה נסעה עם אמה לטיול בארץ הקודש (לאחר אהבה נכזבת של הנרייטה - בכל זאת, גם הגברים תרמו משהו לעניין...).  הנרייטה הזדעזעה ממצבה של הקהילה היהודית בישראל  - העוני, העליבות, הטינופת והתחלואה. האם והבת ביקרו בבית ספר יהודי ביפו שבו התלמידים הצליחו להתחמק ממרבית המחלות, עקב טיפול רפואי שקיבלו בבית הספר. אמה של הנרייטה אמרה לה "זה מה שהקבוצה שלך צריכה לעשות. מה הטעם לקרוא חוברות ולשמוע הרצאות? עליכם לבצע עבודה מעשית בפלשתינה".

הנרייטה חזרה לארה"ב והציעה את הרעיון לקבוצה, וכעבור שנתיים, בשנת 1912, הוקם הארגון החדש, תחת אותו השם עם הסיסמא "ארוכת בת עמי" במטרה לבצע פעילות פילנתרופית לטובתם של נשים וילדים בעיקר ובצורה מדעית ומודרנית. כבר מההתחלה הארגון היה א-פוליטי ואפשר גם לנשים לא-ציוניות להצטרף אליו ולסייע ליהודים בישראל. באותה תקופה הציונית נחשבה בארה"ב לשיגעון מוחלט או לסכנה ליהודי ארה"ב, שחששו שיואשמו בנאמנות כפולה, כך שמהלך זה של הדסה היה חכם ביותר ותרם רבות לשגשוג המתמשך של הארגון.

מטרתו הראשונה של הארגון הייתה לשלוח שתי אחיות לישראל בתור התחלת הפרויקט, אך באותה תקופה היה קשה להשיג מימון - מצוקתם של יהודי אירופה הייתה הבוערת יותר מבחינת התורמים בארה"ב. רק בשנת 1913 הושג הכסף הדרוש לשתי האחיות - רוז קפלן ורחל לנדי -  ובמרץ אותה השנה נפתחה המרפאה הראשונה של נשות הדסה בירושלים. האחיות הללו גייסו והכשירו מתנדבים נוספים, ועסקו בהפצת הידע המודרני אודות תחלואה ואמצעים למניעתה.  בשנת 1914 התנועה שינתה את שמה ל"הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה". שנה אחר כך כבר היו לארגון הדסה סניפים בשבע ערים בארה"ב, ובמשך שנים ארוכות, כמעט עד קום המדינה, מספר החברות בהדסה היה גדול יותר ממספר החברים בתנועה הציונית האמריקאית (ZOA), אליה הדסה הצטרפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה נשות הדסה עמדו בראש משלחת רפואית גדולה מטעם התנועה ציונית האמריקאית. משלחת זו ייסדה מרפאות ובתי חולים בישראל שנתנו שירות לכל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד, בהתאם להשקפה הליברלית של נשות הדסה. בראש המשלחת עמדה חברת הדסה, עליזה סליגסברג Alice Seligsberg. 
סליגסברג הייתה בוגרת מכללה (נדיר מאד לאותם ימים) שלמדה בארה"ב ובברלין. היא עסקה בעבודה סוציאלית בניו-יורק, תחום שבו הביאה לחידושים רבים. בשנת 1913, אחרי שהתעורר בה "הניצוץ היהודי" שלה, היא הצטרפה אל הדסה ובין השנים 1921-1923 שימשה נשיאת הארגון. סליגסברג נפטרה בשנת 1940, ובית הספר המקצועי סליגסברג הוא חלק ממפעל הזיכרון שנעשה על שמה.

סאלד עצמה הגיעה לארץ בשנת 1920 על מנת לסייע ולהשגיח על הנעשה ונשארה בה עד מותה בשנת 1945, בבית החולים הדסה בירושלים. על התרשמותה הראשונית מהארץ היא כותבת במכתב משנת 1921: "אני אוהבת סדר. אי-סדר עושה לי בחילה, והמתיישבים הציונים בפלשתינה, אין שיטה במעשיהם. הם שונאים יעילות – אולי כי זה יעיל". ובכל זאת, המפעל שבראשו עמדה הנרייטה סאלד צמח והוא כלל בתי חולים בירושלים, טבריה, וחיפה, עשרות מרפאות בכל רחבי הארץ ו"טיפת חלב" – עוד מוסד ישראלי מוכר מבית היוצר של הדסה.

הגברת הפעילות של הדסה בארץ ישראל לצד יכולתה המוכחת לגייס כספים עורר נגדה ביקורת רבה הן בארה"ב והן בישראל. אחת הטענות המרכזיות של אנשי היישוב בישראל הייתה שהדסה עוסקת בצדקה ומבקשת להשאיר את היישוב היהודי בישראל תלוי בחסדי התרומות - כפי שהיה בזמן היישוב הישן. על כך סליגסברג כתבה ש"מטרתה של הדסה היא ליצור את התשתית למשרד בריאות...בהמשך נקבע סטנדרטים ונשמור עליהם, ועם הזמן ניטמע ע"י השירותים הציבוריים שיוקמו. כך החלו שירותי החינוך הציבורי, הרווחה והבריאות בכל מדינה." אך למרות הצהרת כוונות ברורה זו, היישוב בישראל התקשה לעכל את נוכחותן היעילה של נשות הדסה. 

טענה שנייה הייתה שארגון הדסה עוסק בתחומים "לא-פרודוקטיביים" ושעליו להשקיע את המשאבים שלו באוכלוסייה הפרודוקטיבית, כלומר בהתיישבות החקלאית. על כך סאלד אמרה: "העבודה הרפואית איננה עניין של סעד אלא היא חלק מתכנית ברורה לקראת מטרה ברורה (הקמת המדינה - יואב). אין דיבורים - רק מעשים." ובמקום אחר היא כתבה: "בתור נשים אנו עוסקות כל העת בפרטים המעשיים...כשאנו עושות דבר מה עד הסוף אנו נוהגות בהתאם להרגלים העתיקים של הנשים, וכמו כל הנשים, גם מעשינו מתקבלים לעיתים קרובות בחוסר הבנה."

שלא מרצונו, ארגון הדסה היה גם מעורב במחלוקת קשה שהתעוררה בתנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה בין סיעתו של לואיס ברנדייס (מנהיג יהודי פרוגרסיבי, ידיד של סאלד ושופט בית המשפט העליון בארה"ב) לבין זו של חיים וייצמן סביב, בין היתר, הניהול הכספי של תרומות יהודי ארה"ב. ברנדייס, סאלד ואחרים היו מוטרדים ממה שנראה להם כניהול חסר אחריות של היישוב. בשנת 1920 ברנדייס הגיע לארץ במסגרת משלחת "ארגון מחדש" שדיווחה על  חוסר ארגון, ניהול כספי לקוי וביורוקרטיות המשרתות בעיקר את עצמן, כשפרויקטים מבוצעים לצורך תעמולה ולא כי הם באמת מועילים. אך וייצמן וחבריו הצליחו לקבור את המלצות הועדה. 

עם הגשת הדו"ח ודחייתו, ארגון הדסה הואשם בגיוס כספים עצמאי, מחוץ למסגרת התנועה הציונית האמריקאית, והחל מאבק על עצמאותו של הארגון. החל מהקמתו, ארגון הדסה התעקש על עצמאות הן בגיוס כספים והן בניהול פרויקטים. רק כך, אמרה סאלד, נשות הארגון ירגישו מחויבות לעשייה, ורק כך עשייתן תצליח. לכן הארגון נלחם בחירוף נפש נגד הניסיונות לפגוע בעצמאותו, או, לחילופין, נגד הניסיונות לסלק אותו מהארגון הציוני האמריקאי. בסופו של דבר הוא הצליח, והתרומה הנשית למפעל הציוני נותרה על כנה – למרבה המזל של כולנו, גברים ונשים כאחד! 

בהמשך, כמובן, היישוב בראשות מפלגת העבודה הכיר לאט לאט בתרומתו של ארגון "הדסה", ובשנות השלושים, כשהחלו לדון ברצינות בהעברת השליטה במוסדות של הדסה ליד מוסדות המדינה-שבדרך כבר היו אנשים שאמרו שאין בכך כל צורך: "אנחנו מרוצים מאד מהמצב, למה לשנות אותו?"
ובכן, סיום טיפוסי ליחסים בין גברים נשים, לא? תחילה האישה יוזמת חידוש מועיל כלשהו והגבר מתנגד. לאחר מכן הגבר מתווכח ומפריע לאישה במעשיה. לאט לאט הוא מתחיל ליהנות מתוצאות מעשיה של האישה, ולבסוף הוא כל כך מתרגל למצב החדש שהוא לא מוכן לוותר עליו! (כן, הייתי שם בעצמי כמה פעמים...)

השורה התחתונה של יואב: החומר הזה העלה בי מחשבות רבות. קודם כל, נראה לי שאם יש בישראל שירותי בריאות ברמה כל כך גבוהה, הרי שזה בזכות התשתית המודרנית שהניח כאן ארגון הדסה. שנית, הזעזוע של סאלד מהברדק השורר בארץ איננו שונה מהזעזוע של יהודי המערב העולים לארץ כיום, אם כי לדעתי המצב השתפר מאד בשני העשורים האחרונים. שלישית, כולנו מתלוננים על השחיתות במדינה, אבל מתברר שהיא איננה חדשה – עוד זמן רב לפני קום המדינה מנהיגים ציוניים טמנו ידם בצלחת, וביורוקרטיות שאבו כספים מהציבור לטובת הגדלת מספר הפקידים בשורותיהם. הפלא הוא כיצד, בכל זאת, קמה לה מדינה לתפארת?

אני חושב שהתשובה לכך היא - בין היתר וכפי שראינו לעיל -  בזכות השכל הישר והפעילות המעשית והנמרצת של נשות העם היהודי.

מקורות: מרבית המידע ברשומה זו נלקח מספר שיצא לאור באנגלית בשנת 2006:

Hadassah and the Zionist Project by Erica Simmons

קריאה נוספת: ברשומה קודמת הבאתי נתונים על מצב הנשים במצרים. ההשוואה בין נשים אלו (ונשים בכלל בעולם הערבי) לבין מפעלן המדהים של הנשים היהודיות, שהחל כבר בתחילת המאה העשרים, אומר לדעתי  הכל על מצבה של החברה היהודית לעומת מצבה של החברה הערבית-מוסלמית. כפי שהנרייטה סאלד אמרה: "ההתקדמות במעמד האישה הוא קנה המידה על פיו נמדדת העלייה התרבותית של כל עם". 

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

המהפכה במצרים: אם אין חירות לנשים - אין חירות

בהמשך לרשומה הקודמת שלי על המהפכה במצרים והתקווה לדמקורטיה ערבית ראשונה, אני מביא כאן מבט נוסף, פסימי יותר, על הנעשה במצרים שלאחר המהפכה. מאמר זה, של ג'ף ג'ייקובי הופיע בבוסטון גלוב לפני מספר ימים. להלן התרגום:

אולי הדבר המתועב ביותר בהתקפה המינית בכיכר תחריר על כתבת רשת CBS , לאורה לוגאן, היה שעבור אלו המכירים את מצרים, הדבר לא היה מזעזע כלל.

"מדוע הטרדה מינית כל כך נפוצה במצרים?" הייתה הכותרת של כתבתה של מארי רוג'רס בסי-אן. אן. בנובמבר שעבר. רוג'רס, מפיקה וצלמת וותיקה שחיה במצרים משנת 1994, דיווחה שהחוויה של הטרדה מינית ציבורית הינה משותפת לכל המעמדות במצרים."צעירה או זקנה, זרה או מצרית, ענייה, מהמעמד בינוני או עשירה, זה לא משנה," היא כותבת. "לבושה בחיג'אב, ניקאב או בלבוש מערבי- גם לא משנה. אם את אישה ואת גרה בקהיר - רוב הסיכויים שהטרידו אותך מינית. זה קורה ברחובות, באוטובוסים, בעבודה, בבתי הספר ואפילו במשרד של הרופא." רוג'רס גילתה את המציאות המכוערת הזו מיד אחרי שהגיעה אל המדינה. אז, כאשר היא חזרה מהעבודה, אדם זר "הושיט את ידו ותפס את השדיים שלי כבדרך אגב." לאחר שחוותה הטרדה מסוג זה שוב ושוב רוג'רס הפסיקה ללכת ברגל אל העבודה וחזרה.

בחלק זה של העולם, שהיחס שלו כלפי נשים הוא מביש, מצרים ידועה לשמצה במיוחד. בהתאם לסקר שנערך בשנת 2008 במרכז המצרי לזכויות האישה, 83% מהנשים המצריות ו-98% מהנשים הזרות דיווחו על כך שחוו צורה כלשהי של הטרדה מינית ציבורית. יותר ממחצית הנשים המצריות דיווחו על הטרדה מינית פעם ביום. ובניגוד לאמונה המקובלת, מרבית הקרבנות לובשות לבוש מוסלמי צנוע.

לא כל ההטרדות הן פיזיות. מעבר לתפיסת חלקי הגוף של נשים, בגדיהן וחשיפת איבר המין הזכרי, ההטרדות כוללות נעיצות מבט בוטות, קריאות גנאי מיניות ומעקב.

רשת סי.בי.אס דיווחה שב-11 לפברואר, היום בו מובארק התפטר, לוגאן נפרדה מצוות התכנית "60 דקות" ומצאה עצמה "מוקפת גורמים מסוכנים תוך כדי החגיגות...אספסוף של יותר ממאתיים איש משולהבים". בהתקפה שארכה מעל לעשרים דקות היא סבלה "התקפה מינית והכאה ברוטאלית וממושכת", לדברי הרשת. בסופו של דבר היא ניצלה בידי קבוצה של נשים וחיילים מצריים. למחרת לוגאן הוטסה לארה"ב ואושפזה למספר ימים.

אם זו הדרך שבה גברים מצריים מתייחסים לנשים בפרהסיה, ברגע של חגיגה לאומית ותשומת לב בינלאומית, מי יודע מה הם עושים לנשים בנסיבות פרטיות, או כשהם מתוסכלים או כועסים? נתונים שנאספו ע"י הסוכנות המרכזית לגיוס הציבור ולסטטיסטיקה מצביעים על כך שמחצית מהנשים הנשואות חוות אלימות במצרים, לרוב מידי בעליהן. מחקר אחר, שצוטט ע"י דוח ההתפתחות האנושית הערבי של שנת 2009 מעריך כי 35% מהנשים הנשואות במצרים הותקפו פיזית – אך הדו"ח מזהיר שאלימות נגד נשים הינה תופעה הסובלת מתת-דיווח חמור בעולם הערבי כיון ש"הנושא נחשב לטאבו", ונשים שמגישות תלונות בעניינים אלו נחשבות לנושאות קלון.

"אלימות מינית איננה דבר חריג במצרים", כותב יוסף מייטון, עורך "בקיה מצר", ספק אינטרנטי של עיתונות מצרית עצמאית, "ויש לתופעה היסטוריה בעלת שורשים עמוקים". הנושא עלה לרגע על סדר היום הציבורי בשנת 2006 כאשר אספסוף של גברים ונוער השתולל בבית קולנוע בקהיר, כשהוא תופס וקורע כל אישה שנקרתה בדרך. אך "לאחר כמה שבועות של דיון סוער", אומר מייטון, " השתיקה וההכחשה הרגילים שבו."

ההתקוממות המצרית עוררה רטוריקה נלהבת אודות חופש, רפורמה והתחלה חדשה למצרים. אך ההתקפה המחליאה על לוגאן מזכירה לנו שהאכזריות והשחיתות של מצרים אינן קשורות כלל למובארק ומשטרו. אף אומה או תרבות המשעבדים את מחצית האוכלוסייה כפי שנעשה במצרים ובחלק ניכר מהעולם הערבי אינן יכולות לשאוף לגדולה.

במכתב מפורסם שנכתב במהלך המהפכה האמריקאית בשנת 1776, אביגיל אדאמס, אשתו של ג'ון אדאמס, התחננה בפני בעלה: "זכור את הנשים. היה אדיב אליהן יותר מאבותיך...בחל במנהגים המתועבים שנהגו בנו כאל עבדים של בני מינך". זו הייתה עצה משכנעת עבור ארה"ב במאה השמונה עשרה. עבור מצרים של המאה ה-21, ועבור המזרח התיכון בכלל, עצה זו היא חיונית.

אם אין חירות לנשים – אין חירות כלל.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

מצרים לקראת דמוקרטיה או דיקטטורה איסלאמית?

במאמר קצר בכתב העת האמריקאי "האינטרס הלאומי", ההיסטוריון הישראלי בני מוריס טוען שהסיכוי לדמוקרטיה במצרים הוא מצומצם מאד. הוא מסב את תשומת הלב לכך שמטעמי נוחות התקשורת הרבתה לראיין מצרים משכילים דוברי אנגלית, אשר הביעו תקווה ורצון לדמוקרטיה במצרים. אך בפועל, מוריס מזכיר לנו, מרבית תושבי מצרים אינם דוברי אנגלית ליברליים התומכים בזכויות אדם, והסיכוי שהקריאות לדמוקרטיה יתחלפו בקריאות "מוות לישראל וארה"ב", שנשמעו גם הן בשולי ההפגנות הוא גדול מאד, בנסיבות שנוצרו. בני מוריס טוען שהתקשורת המערבית הציגה תמונה מאד לא ייצוגית של המצרים ולכן הוא שואל: מה המצרים באמת רוצים?

זו שאלה שעניינה גם אותי – עד כמה ההפגנות למען הדמוקרטיה מייצגות את האוכלוסייה המצרית? אחרי הכל, מצרים מונה  80 מיליון נפשות, רובן חיות על תקציב של שני דולר ליום, שמחציתם מושקעים באוכל. שליש מהמצרים כלל אינם יודעים קרוא וכתוב, ו- 45% מהנשים אנאלפביתיות ( לפי כתבה זו, באנגלית) . על פניו נראה שאין במצרים תשתית אנושית ותרבותית מתאימה למשטר דמוקרטי. דוגמא מצוינת לאווירה השוררת במצרים היא היחס של החברה המצרית כלפי הקופטים. לאחרונה עבדתי על תזה שעסקה בנושא זה, ומתברר שהיחס לו זוכים הקופטים במצרים לאורך השנים, בפרט מאז היווסדות האחים המוסלמים (1928), מזכיר מאד את היחס כלפי היהודים באירופה בימי הביניים – דיכוי, אפליה, הדרה כמעט מוחלטת מהחיים הציבוריים לצד התקפות קטלניות ורצח ושוד מטעם השלטונות וכן מטעם קבוצות שונות.

בכל מקרה, שאלנו – ואכן ישנה תשובה. ד"ר דיוויד פולאק, ממכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב,  ערך סקר טלפוני ופלאפוני (הסקר המלא באנגלית ניתן להורדה כאן) בקרב מדגם מייצג של 350 תושבי קהיר ואלכסנדריה. הסקר נערך בין ה 5 – 8 לפברואר, עם טעות דגימה של 6%. הממצאים העיקריים של סקר זה מפתיעים למדי:

1 – רק 15% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהאחים המוסלמים, ורק 1% מהמצרים היו מצביעים בעד נשיא מטעם האחים המוסלמים. רק 12% מהמצרים טענו שהחלת השריעה היא בראש סדר העדיפויות שלהם. לפי דברי המרואיינים, הסיבות למרד הם מצוקה כלכלית, שחיתות ואבטלה.

2 -  שליש מהנשאלים תמכו בהסכם השלום עם ישראל, 27% התנגדו והיתר אמרו "לא יודעים". רק 18% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהחמאס או איראן. רק 5% אמרו שהמרד התרחש בגלל שהממשלה הייתה יותר מדי פרו-ישראלית.

3 -  36% טענו שמצרים צריכה לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, לעומת 27% שהיו נגד. מעל למחצית המרואיינים הביעו חוסר שביעות רצון מהדרך בה ארה"ב ניהלה את המשבר ואמרו שאין להם כלל אמון בארה"ב.

השורה התחתונה של יואב: התקשורת כהרגלה התמקדה בסיפור החיצוני, המרתק והסוחף מאד, אך סיפקה מעט מאד מידע מבוסס. הסקר הזה הוא בשבילי הפעם הראשונה שאני רואה נתונים המייצגים, במידה כלשהי, את דעת הקהל המצרית, ולהפתעתי הם מעודדים מאד.

בעיני העיסקה ארוכת השנים שנערכה  בין המערב לדיקטטורים הערביים על רקע המלחמה הקרה הייתה עיסקה נואלת, ואני שמח שהיא מתחילה להתפרק. אני מקווה בכל לב שמצרים תהפוך עם הזמן למדינה הערבית המוסלמית הראשונה הזוכה בדמוקרטיה – אז באמת יהיה כאן "מזרח תיכון חדש"!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.

 

חצוצרות

בזמן האחרון אני אוהב לשמוע חצוצרות. הצליל שלהן נעים לי מאד, ופסנתר תמיד אהבתי לשמוע. הצירוף של השניים בשיר האהבה  Trumpets של הלהקה הסקוטית The Waterboys יצר שיר שאני מאד אוהב עד כדי כך שאפילו התחשק לי לתרגם אותו, וזאת למרות שתרגום שירה איננו בדיוק התחום שלי. להנאתכם אני מצרף כאן הן את השיר והן את התרגום.

חצוצרות

האהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

אמרתי שהאהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

כן, האהבה שלך היא כמו הר נישא

ולבך כמו כנסייה

עם דלתות פתוחות לרווחה

ולהיות אתך

זה למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

האהבה שלך מרגישה כמו שיא הקיץ

האהבה שלך מרגישה כמו

שיא, שיא הקיץ

החיים שלך כמו ים

כן, החיים שלך כמו ים,

אני רוצה לצלול פנימה, ערום

לאבד את עצמי במעמקייך

רוצה להיות אתך,

למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

אנא, אל תעירו אותי

אל תנערו אותי

רוצה להיות אתך

כי להיות אתך

זה כמו להיות את

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות