הבלוג נסגר, יחי הבלוג החדש

זאת להודיע כי ליואב תרגומים יש בלוג חדש המיועד לחוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים במדעי החברה והרוח. ניתן לקרוא אותו בקישור הזה.

הבלוג "נשנוש אינטלקטואלי" נסגר רשמית מחוסר זמן.

על הקשר בין מוסיקה קלאסית, תהליכי מודרניזציה, יפן והעולם המוסלמי

בשנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית מקסימה בשם "קשרים", בהנחייתו המלהיבה של ג'יימס בורק. עבורי, הקסם של הסדרה היה ביכולתה לקשור בצורה הגיונית לגמרי בין תופעות שונות ומשונות, מתקופות היסטוריות רחוקות מאד זו מזו. כך למשל, ניתן היה ללמוד על הקשר בין רפואה בחצר המלכה הבריטית במאה ה-16 לבין המצאת טלוויזיה, בין גידול כבשים לבין המצאת המחשב ועוד (הסדרה כולה נמצאת ביוטוב, באנגלית). קשרים כאלה תמיד סקרנו אותי ולאחרונה נתקלתי במאמר שמנסה – ומצליח – לקשור בין כמה דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות זה לצד זה במשפט או במאמר אחד: יפן, אסלאם ומוסיקה קלאסית.

המאמר נכתב ע"י ד"ר דניאל פייפס, מזרחן אמריקאי שמפרסם מאמרים גם בתקשורת הישראלית. לאחרונה נתקלתי במאמר ישן שלו, משנת 1998, על הקושי של חברות שונות לעבור את תהליך המודרניזציה. במסגרת זו הוא משווה בין התרבות היפנית לתרבות המוסלמית ומקיש מיחסן למוסיקה הקלאסית על יחסן הכולל למערב ולמודרניות. בעיני, המאמר מעורר מחשבה ועדיין רלוונטי. על כן, ברצוני להביא כאן סיכום נרחב של הדברים לטובת הקוראים דוברי העברית. המאמר התפרסם במקור ברבעון Middle East Quarterly באנגלית ונמצא בקישור זה.

"האם ניתן לעבור תהליך של מודרניזציה בלי להתמערב?" שואל פייפס. "זהו חלומם של כל העריצים בעולם, החל ממאו בשמאל וכלה בחומייני בימין: כולם מחפשים אחר כלכלה הצומחת במהירות ועוצמה צבאית, ללא הטִרְדה הכרוכה בדמוקרטיה, שלטון החוק והחיפוש אחר אושרו של היחיד. הם מקבלים בברכה את הטכנולוגיה הרפואית והצבאית האמריקאית אך דוחים את הפילוסופיה הפוליטית ואת התרבות הפופולארית שלה. טכנולוגיה ללא מטען תרבותי הוא האידיאל שלהם."

 "אך למרבה הצער" ממשיך פייפס, "כדי להפיק תועלת מלאה מהיצירתיות של המערב, יש לשקוע לגמרי בתוך התרבות המערבית שהולידה אותה. המודרניות אינה קיימת בפני עצמה אלא מחוברת באופן מהותי ובלתי ניתן לניתוק מיוצריה. רמות גבוהות של צמיחה כלכלית תלויות לא רק בחוקי המס הנכונים אלא באוכלוסייה המודעת לחשיבותו של הדיוק בזמנים, אוכלוסייה שהטמיעה את מוסר העבודה ואת דחיית הסיפוקים הנלווית אליו. לא ניתן לשלוף טייס קרב מכפר, כי טייס כזה חייב להכיר ולהפנים השקפת עולם שלמה."

לפי פייפס "המוסיקה המערבית מוכיחה נקודה זו בבהירות יוצאת מהכלל דווקא בגלל שהיא כל כך לא רלוונטית למודרניזציה. נגינתה של סונטת קרויצר אינה מוסיפה דבר לתוצר הלאומי הגולמי, והפקת הנאה מהאופרה אינה משדרת כוח. עם זאת, כדי להיות מודרני לגמרי, יש לשלוט במוסיקה מערבית - ישנה קורלציה ברורה בין שליטה כזו לבין עושרן וכוחן של מדינות, כפי שניתן להסיק מהחוויה של שתי ציוויליזציות שונות: היפנית והמוסלמית. חוסר הנכונות של האסלאם לקבל את המוסיקה המערבית ניבא את הקושי הכללי שלו עם המודרניות; השליטה היפנית בכל הסגנונות, החל מהקלאסי ועד לג'אז, עוזרת להסביר הכל, החל מהין החזק וכלה ביציבות הממסדית של יפן"

בהמשך פייפס מפרט על כל תרבות בנפרד:

קידום פוסטים בתשלום: תחילת הסוף של פייסבוק?

לפני כמה ימים נתקלתי במאמר עצבני התוקף בחריפות את המדיניות החדשה של פייסבוק, מפרט את תוצאותיה ומנבא לה שחורות. הדברים בהחלט עוררו אצלי הד – גם אני שמתי לב לשינויים לרעה בפייסבוק, ולמעשה כבר הפסקתי להשתמש בכלי הזה גם בחיי הפרטיים וגם ככלי פרסומי. ברשומה זו ברצוני להביא סיכום של המאמר שהתפרסם ב-24 לאוקטובר באתר האמריקאי  Dangerous Minds ("מוחות מסוכנים"), תחת הכותרת "פייסבוק: אני רוצה את החברים שלי בחזרה".

"כאן, באתר מוחות מסוכנים, התחלנו לשים לב לזה בסביבות חודש מאי ולא היינו לבד," כותב המו"ל של האתר, ריצ'ארד מצגר. "באביב של 2012, בלוגרים, מלכ"רים, ארגונים כנסייתיים גדולים, בתי ספר תיכונים, עמותות צדקה, ומגוון עצום של ארגונים קטנים וגדולים – כולם החלו לשים לב לכך שהפוסטים שלהם מגיעים לפחות אנשים מאשר קודם לכן. אבל לא רק דפי אוהדים הרגישו בשינוי, גם אנשים פרטיים החלו לשים לב שהם אינם מקבלים לפיד שלהם את כל - או אפילו את רוב - העדכונים מהחברים והדפים שהם עשו להם 'לייק'. כשהתחלנו לשים לב לבעיה, היו לדף הבלוג שלנו בפייסבוק 29 אלף לייקים. התנועה אל הבלוג גדלה בקצב של 20% מדי חודש, אבל מספר אוהדי הפייסבוק שלנו גדל בקצב הרבה יותר מהיר. קיבלנו, ואנחנו עדיין מקבלים, מאות לייקים מדי יום. בכותבי שורות אלו, יש לדף הפייסבוק שלנו מעל ל-53 אלף אוהדים, כמעט כפול ממה שהיה לנו בזמנו."

"חמישים ושלושה אלף לייקים לבלוג שקיים רק שלוש שנים הם בהחלט כמות מכובדת," אומר מצגר. "השאלה היא מדוע הצפיות בבלוג שלנו המגיעות מפייסבוק ירדו בחצי עד שני שליש, למרות שמספר האוהדים של דף הפייסבוק שלנו גדל כמעט פי שניים באותה התקופה? כפי שכתבתו של ראיין הולידיי בניו-יורק אובזרבר הסבירה, אין מדובר בקונספירציה (הכתבה המלאה באנגלית כאן). פייסבוק הודתה שמעתה, פוסטים מגיעים בממוצע רק ל-15% מהאוהדים של כל דף. בצירוף מקרים מושלם, פייסבוק גם מציעה פתרון משלה לבעיה זו: תשלום עבור גישה נרחבת יותר לאוהדים. כפי שהסביר מנהל הפרסום של פייסבוק, גוקול ראג'אראם, 'אם אתה רוצה לדבר עם יתר 85% מהאוהדים שלך – האנשים שעשו מנוי לדף שלך –כדאי לך להשתמש בקידום פוסטים'".

"במילים אחרות, מותגים, סוכנויות ואמנים נדרשים עתה להגיע לאוהדים שלהם באמצעות סיפורים ופוסטים מקודמים בתשלום. בעצם, הסיבה היחידה ליצירת דף פייסבוק – קשר עם האוהדים – פשוט נעלמה כיון שהדפים הפסיקו לעבוד. ניכר שישנו כאן קונפליקט ברור בתוך פייסבוק: ככל שהפלטפורמה של פייסבוק עובדת פחות טוב, כך היא יכולה לגבות יותר כסף מהמשתמשים שלה. בפועל, השימוש בסיפורים מקודמים מכניס לפייסבוק מיליון דולר ליום, בנוסף על הכנסותיה הרגילות. למעשה מדובר כאן בשוד אדיר," טוען מצגר. 

מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש".  במונחים של כלכלה  קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס. 

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?

2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?

3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס

ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

ירקות ופירות כנשק פוליטי במאבק בין רוסיה וטורקיה על עתידה של סוריה

לפני זמן מה עשיתי מנוי RSS לאתר Fresh Plaza , אשר אוסף ידיעות הקשורות לסחר בפירות וירקות בכל העולם. הנושא נראה לי מסקרן כיון שהוא עוסק ברובד בסיסי של הקיום האנושי, ובמרבית המקרים הוא כלל לא מדווח בתקשורת. דוגמא יפה לכמה ידיעות מסקרנות בתחום הזה הבאתי כאן, והיום נתקלתי בידיעה מרתקת נוספת, שמקורה באתר החדשות הכלכלי האמריקאי Business Insider . הנה תמצית העניין: 

לפני מספר ימים מסר האתר שהרשות לאבטחת מזון והסגרים של רוסיה הודיעה שהתגלו 33 מקרים של פירות וירקות טורקיים הנגועים במחלות שמקורן בארה"ב. בעקבות זאת פנתה הרשות הרוסית לטורקיה וביקשה ממנה "לנקוט צעדים דחופים כדי לוודא היענות מלאה לדרישותיה הבריאותיות של רוסיה".  הרשות ציינה שייתכן שיהיה צורך להטיל אמברגו על כל ייצוא הפירות והירקות הטורקי לרוסיה. לכאורה מדובר בטיפול שגרתי בנהלים של ייבוא-ייצוא בין שתי מדינות ודברים כאלה מתרחשים כל הזמן, אבל חשוב להבין את ההקשר של ההודעה הזו: 

כידוע, טורקיה תומכת במורדים בסוריה, בעוד רוסיה תומכת בגלוי במשטרו של אסד. במסגרת תמיכתה במורדים, טורקיה החלה לנסות להפריע למעבר של אוניות נשק רוסיות לסוריה. מספר ניסיונות כאלה נעשו לאחרונה ע"י הצבא הטורקי, והתגובה הרוסית הגיעה בדמות הודעה זו,  שנמסרה לפני כשבוע. אזכור השם האמריקאי של המחלות הבוטניות במקום השם הלטיני שלהם מהווה, על פי פרשנות האתר, רמז לברית בין ארה"ב לטורקיה. האיום על הפסקת הסחר עם טורקיה הוא חמור מאד מבחינת טורקיה - שווי הייצוא הטורקי לרוסיה מגיע לשישה מיליארד דולר לשנה והשוק הרוסי הוא השלישי בגודלו מבחינת הייצוא הטורקי. לעומת זאת, רוסיה לא צפויה להינזק מחרם שכזה, כיון שהיא יכולה להביא את אותם ירקות ופירות ממקומות אחרים בתחומיה. האתר מסכם: רוסיה מזכירה לטורקיה שימי האימפריה העותומאנית חלפו עברו והיא אינה יכולה לעשות כרצונה בזירה האירופית והים-תיכונית.

מבחינתי,  ידיעה זו נקשרה לכך שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל, ובמקביל נשיא ארה"ב הזמין עתה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים החדש מטעם האחים המוסלמים, לביקור בארה"ב כדי "ליצור שותפות". כלומר ייתכן שיש כאן סימנים להיערכות מחדש של הכוחות במזרח התיכון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373

תרגום רפואי ותאונות דרכים

בשבוע שעבר הזדמן לי לתרגם מסמך רפואי מחריד למדי, המפרט את קורותיה של אישה שעברה תאונת דרכים. מטבע הדברים המסמך פירט כל שבר וחבורה, בדרך שהבהירה את הנזק העצום שנגרם לאישה זו ואת המסלול הארוך והמייגע שנאלצה לעבור מאז התאונה והאשפוז הארוך בטיפול נמרץ ועד לשיקום, שכנראה לעולם לא ישיב לה את כל יכולותיה.  זה היה תרגום עצוב מאד. רצה המקרה ובאותו השבוע ראיתי כותרת באחד העיתונים: הרוג אחד ו-180 פצועים בתאונות דרכים ביום אחד (בלבד!).  צירוף המקרים עורר אותי לבדוק את הנושא של תאונות דרכים ולנסות להבין עד כמה הנושא הזה חמור. הנה לפניכם מה שהבדיקה הקצרה שלי גילתה:

לפי דו"ח של הלמ"ס, בשנת 2011 היו במדינת ישראל 27,141 נפגעים בתאונות דרכים, כלומר בממוצע, 74 איש נפגעים כל יום בתאונות דרכים - לדעתי זה הרבה יותר מדי. מתוך כל הנפגעים, 341 הם הרוגים, כלומר כמעט בכל יום מישהו במדינה נהרג בתאונת דרכים! 1340 נפצעו קשה ו-25,460 נפצעו קל או בינוני. בכתבה הזו, ד"ר רפאל סטרוגו מסביר ש"פצוע קל" זה פצוע שלא נשקפת סכנה לחייו וכמעט לו אין סיכוי לנכות כלשהי. פצוע בינוני - אין סכנת חיים אבל יש סכנה לנכות, ופצוע קשה - נשקפת סכנת חיים אם לא יינתן טיפול מיידי במקום. 

ועוד: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מפרסמת נתונים רבים, כולל ספר "מגמות בתאונות דרכים 2001 - 2010". הספר מהווה דו"ח מפורט מאד לתקופה זו, כולל חישוב העלות הכלכלית של תאונות הדרכים. הרשות מחשבת עלות של הטיפול בפצועים בבתי החולים ולאחר שחרורם מהאשפוז, הנזק הנפשי הנגרם למשפחה, אבדן ימי עבודה, נכות, הנזק לרכוש וכן הלאה. על פי חישובים אלה, העלות הכוללת של תאונות דרכים בשנת 2010 הייתה 7.75 מיליארד שקל (!) - בהחלט סכום שהיה אפשר לעשות אתו משהו מועיל יותר. לצורך הבנה טובה יותר של המספר הזה: תקציב המדינה  בשנת 2011 היה 348 מיליארד ₪, כלומר הנזק מתאונות דרכים היווה יותר משני אחוזים של התקציב. עוד השוואות: התקציב של ההשכלה הגבוהה באותה השנה היה 7.3 מיליארד ש"ח; התקציב של המשרד לאיכות הסביבה היה פחות משלוש מאות מיליון ש"ח (!!), ותקציב משרד החוץ - 1.5 מיליארד ש"ח. אם כך, בוודאי היה אפשר לשפר את ההסברה של מדינת ישראל, את החינוך ואת איכות הסביבה שלנו עם הכסף הזה...

 השורה התחתונה של יואב:

1 - לא ברור לי מדוע אנשים מוכנים לצאת לרחובות בגלל מחירה של קופסת קוטג', אבל קיימת אדישות ציבורית מוחלטת למחיר האדיר שתאונות הדרכים גובות מאתנו. הרי, אם היה מתרחש פיגוע ובו -180 פצועים, זו הייתה ללא ספק עילה למלחמה, אבל אותה כמות של נפגעים בתאונות דרכים נתפסת משום מה כחסרת משמעות. 

  2 - בכל זאת יש גם חדשות טובות. מנתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה שבעשור האחרון ישנה מגמה ברורה וחדה של ירידה בכמות התאונות ובמספר הנפגעים, אם מביאים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, במספר הנהגים ובכמות כלי הרכב, שגדלה כמובן בתקופה זו.  במספרים מוחלטים: 486 איש נהרגו בתאונות דרכים בשנת 2003, לעומת 390 איש בשנת 2010. במספרים יחסיים: בשנת 2001 היו 83 הרוגים לכל מיליון איש בישראל, ובשנת 2010 - 50 הרוגים לכל מיליון. בשנת 2001 היו  18,140 תאונות דרכים בישראל לעומת 14,724 תאונות בשנת 2010- ירידה אדירה. 

3 – לצערי, המסמך לא דן בסיבה לשינויים הללו. חיפוש קצר בגוגל מצא מחקר של עמותת אור ירוק, על פיו הירידה במספר ההרוגים מוסברת ע"י שיפור גדול בבטיחות של כלי הרכב ושיפור במערך הטראומה של המדינה. אך גם אם ניתן לייחס את כל הירידה במידת הקטלניות של תאונות דרכים לשתי סיבות אלו, המחקר לא מסביר את הירידה הדרסטית שחלה בתאונות דרכים. אולי מדובר בשיפור התשתיות בכבישים? שיפור בהכשרת הנהגים? החמרה בענישה? עלייה בשימוש בתחבורה ציבורית? שילוב של כמה גורמים? העניין לא ברור.

4 – הסטטיסטיקה מראה שהסיכוי של כל אזרח להיות מעורב בתאונת דרכים כנהג, רוכב אופניים או הולך רגל הוא משמעותי. בהתאם לכך יש לנהוג, לרכב וללכת בזהירות ולשים לב היטב מה קורה מסביב על הכביש.

דרך צלחה ובטוחה!

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373