על הצ'רקסים בישראל ובעולם

 לפני כחצי שנה נתקלתי באתר מרתק העוסק בגיאו-פוליטיקה של העולם: GeoCurrents. האתר נוסד ומנוהל ע"י שני מרצים וותיקים באוניברסיטת סטנפורד, מרטין לואיס, מרצה לגיאוגרפיה, וגברת אסיה פרלצווייג, מרצה לבלשנות. המאמרים מתמקדים כל פעם באזור אחר של העולם ומביאים היבטים גיאוגרפיים, פוליטיים, היסטוריים, אתניים ולשוניים של אזורים אלו. אף שמדובר בשני אקדמאיים, המאמרים הם ענייניים, כתובים ברהיטות ובשפה המובנת לכל, והם בעיני דוגמא ומופת ל"נשנוש אינטלקטואלי", אשר נכתב ע"י מרצים שהם באמת סקרנים ותאווי דעת ונהנים לחלוק את הידע שלהם עם העולם. כן ירבו כמותם!

המתנתי מזה זמן מה להזדמנות להציג כאן את האתר הזה ולתרגם ממנו, והזדמנות זו הגיעה עתה לאחר שהתפרסם בו מאמר, פרי עטה של הגב' פרלצווייג, על הצ'רקסים בישראל. המאמר פורסם במסגרת סדרת מאמרים של האתר העוסקת בהרי הקווקז ובעמים השונים אשר יושבים בהם. ברשומה זו ברצוני להביא חלקים נרחבים מהמאמר על הצ'רקסים בישראל יחד עם קצת רקע כללי על הצ'רקסים מהמאמרים האחרים. קריאה מהנה!

מיהם הצ'רקסים וכיצד הם הגיעו לישראל?
הצ'רקסים הם עם עתיק, המורכב משנים עשר שבטים שונים, אשר חי בהרים בצפון-מערב הקווקז, על שפת הים השחור. כפי שניתן לראות בתמונת הלווין המצורפת, הלקוחה מהמאמר של לואיס "היכן הרי הקווקז", אזור הרי הקווקז נמצא בין הים השחור (בצד שמאל - מזרח - של התמונה) לים הכספי (מצד ימין - מערב) ומהווה מוקד גיאוגראפי חשוב המחבר בין אירופה לאסיה ובין רוסיה בצפון לטורקיה והמזרח התיכון בדרום.

 הצ'רקסים נודעו ביכולת הלחימה שלהם וביופיים הפיזי הן של הגברים והן של הנשים. שתי תכונות אלו הפכו את הצ'רקסים לעבדים מבוקשים באימפריה העותומאנית, כשהנשים הנאות הפכו לשפחות בהרמונות, והגברים ללוחמים עזי נפש. אותם ממלוקים צ'רקסים (ממלוק=עבד, בערבית) הפכו בתקופות מסוימות מעבדים-לוחמים לשליטים בעצמם ואף שלטו בדרך זו במצרים במשך כמאתיים שנה (בין 1382-1517). במאה ה-19 רובם הוצאו להורג ע"י השליט המצרי מוחמד עלי וכיום נותר רק מיעוט צ'רקסי מצומצם במצרים. לפי לואיס, אותן שתי תכונות של הצ'רקסים - יכולת הלחימה והיופי הפיזי, בנוסף לעמידה האיתנה שלהם מול רוסיה הצארית, הביאו במאה ה-19 לתופעה של "צ'רקסופיליה" באירופה ואפילו בצפון אמריקה. תופעה זו התבטאה, בין היתר, בכתיבה מעריצה אודות הצ'רקסים וכן במדע, כשהאנתרופולוגים הפיזיים הראשונים ראו בצ'רקסים דוגמא ומופת לעם שטרם הושחת ומכאן גם מקור השם המדעי שניתן לגזע האירופי בהיר-העור: caucassian.

גלות הצ'רקסים
אומרים שבחיים חשוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינה זו גורלם של הצ'רקסים לא שפר עליהם: ההרים בהם שכנו היוו איזור חיץ בין האימפריה הצארית הרוסית לבין האימפריה העותומאנית. במאמרו של לואיס על "הפוליטיקה של טענות לשואה והגלות הצ'רקסית" הוא מספר שמאמצע המאה-18 רוסיה עשתה מאמצים להתפשט דרומה, אל הרי הקווקז. לאחר כמאה שנים של מלחמה עם הצ'רקסים העקשנים, רוסיה הצארית החליטה לגרש אותם מארצם. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, הצבא הרוסי, בעזרתם של קוזאקים, פלש לתוך ההרים ושרף את כפרי הצ'רקסים וטבח בהם. לפי מקורות צ'רקסיים מדובר בשואה הגדולה ביותר שהתרחשה במאה ה-19: לפני הפלישה חיו בהרים בצפון מערב הקווקז כשני מיליון צ'רקסים, מתוכם נותרו עשרה אחוזים במסגרת האימפריה הרוסית והיתר גורשו, נרצחו, או מתו במהלך הגירוש עצמו. במאמר בנושא זה (באנגלית, להורדה כאן) שינברג מעריך שכמחצית מהצ'רקסים נרצח וכמחציתם גורש לטורקיה בתנאים קשים מאד. ככלל, הטורקים שמחו מאד לקלוט את הצ'רקסים והם יישבו אותם באזורי ספר שונים של האימפריה, בעיקר בטורקיה עצמה אך גם בירדן, סוריה והגליל - וכך הגיעו הצ'רקסים לישראל.


על הצ'רקסים בישראל

הקטע הבא לקוח מתוך המאמר של פרלצווייג על הצ'רקסים בישראל:

"בעוד ישראל מהווה מקום קיבוצה של הגלות היהודית, היא גם מארחת קהילות גולות קטנות יותר. הצ'רקסים הם קהילה כזו. חברי קהילה זו מתגוררים בשני כפרים: כפר קמא שבגליל התחתון (אוכלוסייה של כ-2900 איש) וריחניה שבגליל העליון (אוכלוסיה של כ-1000 איש). שני הכפרים הוקמו בשנת 1873 ובשנת 1876 בהתאמה, לאחר גירוש הצ'רקסים ממולדתם בהרי הקווקז. בכל כפר שוכנת קבוצה נפרדת של צ'רקסים, הדוברת ניב שונה של השפה הצ'רקסית המכונה "אדיג'ה". 

כיום, אף שמדובר בקהילה קטנה של כמה אלפים, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על השפה שלהם (ואף על הזהות התרבותית והאתנית) במידה מעוררת השתאות, אפילו בהשוואה לקהילה הצ'רקסית בירדן השכנה, המונה כמאה אלף איש. בירדן, הצ'רקסים נהנים ממעמד גבוה אך הצעירים כלל אינם דוברים את השפה הצ'רקסית. לעומת זאת, הצ'רקסים בישראל דוברים אדאג'ית בבית, שהיא שפת הוריהם. בבתי הספר היסודיים בכפרים מלמדים בשפה האדאג'ית, כשחלק ניכר משיטות ההוראה מבוססות על מודלים סובייטים. בשנת 1982 משרד החינוך הישראלי פרסם מקראה צ'רקסית, המבוססת על המודל הסובייטי, הכוללת נושאים לא-ישראליים כגון "חלוצים צעירים" עם עניבות אדומות, מגלשות וכדורי שלג. בבית הספר היסודי מלמדים גם עברית, אנגלית וערבית.

לכפר קמא יש חטיבת ביניים משל עצמו (ריחניה קטנה מדי ותלמידיה הולכים לחטיבת ביניים ערבית או יהודית). חטיבת הביניים בכפר קמא מהווה כור היתוך של ממש לשפות השונות. רוב השיעורים נלמדים בשפתו של המורה או בכל שפה המתאימה לנושא. מאמר מעיתון הארץ משנת 2005 מתאר את בית הספר:

בתוך מבנה בית הספר מתחלקות השפות לפי הכיתות, השיעורים והמורים. שיעור אמנות, שהמורה בו יהודייה, יתנהל בעברית; שיעור דת האסלאם בערבית; שיעורי האנגלית באנגלית עם הסברים בעברית, כשהתלמידים מדברים ביניהם בצ'רקסית; ושיעורי המקצועות המדעיים בהתאם למורה. שאווקת חאכו, מורה למדעים, מקפיד להעביר את השיעורים שלו בצ'רקסית, כדי שהילדים לא ישכחו את השפה. כשחסרים לו מושגים מדעיים הוא משלים בעברית.

אך שימור השפה האדאג'ית הולך ונעשהקשה יותר כיון שהצעירים משתלבים בחברה הישראלית דרך בתי הספר התיכוניים, מערכת ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי (הצ'רקסים מחוייבים בשירות צבאי חובה, כמו הדרוזים) ועבודה מחוץ לכפר. חלק מהצ'רקסים אף שוקלים לחזור לארץ מולדתם, למרות הקשיים הפוליטיים והאתניים בהרי הקווקז.

בעיה נוספת, ייחודית לקהילה הצ'רקסית בישראל, נובעת מכך שהם מוסלמים. עם זאת, הם אינם חולקים את הרקע הערבי או התרבותי של הקהילה המוסלמית באזור. לדוגמא, סגנון הבנייה של הכפרים כמו גם סגנון הבנייה של המסגדים, שונה מהכפר והמסגד הערבי. כמוכן, מההתחלה הצ'רקסים לא נמצאו ביחסים טובים עם הערבים בסביבתם, בעיקר בשל נאמנותם לעותומאנים, ולשפתם ומנהגיהם.

לעומת זאת, יחסי הקהילה הצ'רקסית עם הקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בישראל. השפה המשותפת עזרה בכך – רבים מהמתיישבים בגליל בעלייה הראשונה היו דוברי רוסית, כמו רבים מהצ'רקסים באזור. בנוסף, הקהילה הצ'רקסית נלחמה לצד ישראל במלחמת העצמאות. כיום, צ'רקסים רבים משרתים בשירותי הביטחון ולא רק בצבא אלא גם במשטרה, משמר הגבול, והשב"ס, כששיעור המתגייסים לצה"ל הוא גבוה יחסית. אך למרות נאמנותם למדינה, רבים בישראל אינם מודעים כלל לקיומם או למורשת הייחודית שלהם. בשל כך, הצ'רקסים סובלים מאפליה ומופנים כלפיהם רגשות אנטי-מוסלמיים.

אך למרות כל הבעיות, הצ'רקסים בישראל הם דוגמא נהדרת לפתרון מוצלח של בעיה העומדת בפני קבוצות מיעוט רבות ברחבי העולם: כיצד לאזן בין הזהות הלאומית לזהות האתנית. ככלל, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על זהות אתנית ייחודית אך הם גם משתתפים בענייני הכלכלה והמדינה של ישראל מבלי להיטמע לגמרי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הערבית. אין ספק שקהילות מיעוט אחרות, כולל קהילות צ'רקסיות בגולה, יכולות ללמוד רבות מהקהילה הצ'רקסית בישראל."

השורה התחתונה של יואב

1- שמחתי לפגוש אקדמאיים שהם אינטלקטאולים אמיתיים, ובנוסף לכך גם מוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור. כן ירבו!

2 - הצ'רקסים לא וויתרו על שיבה למולדתם, ולקראת אולימפיאדת החורף הנערכת בהרי הקווקז (בעיר סוצ'י), הם הגבירו את התעמולה בנושא זה בניסיון לזכות בהכרה הן בשואה הצ'רקסית והן בזכותם לשוב לארצם. במאמר "חלומות השיבה לצ'רקסיה ואולימפיאדת סוצ'י בשנת 2014", לואיס מספר שהצ'רקסים מנסים לשוב לארצם כמעט מרגע שהוגלו ממנה, אך השלטונות הרוסיים אז - וגם היום - אינם רואים זאת בעין יפה, וגם האוכלוסיה המקומית שהתיישבה במקומם התארגנה כדי לדחות נסיונות אלו. על כן, כיום מרבית הצ'רקסים בעולם נמצאים עדיין בגלות.

3 - בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים היו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. אני מקווה שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע. לפי מה שקראתי עד כה - נראה שאכן כך.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.